הוגי דעות רבים בעולם הערבי עסקו בסוגיה של מערכת השלטון הערבית והמשבר שבו היא שרויה. למרות ההבדלים המובהקים בין המשטרים הקיימים במדינות ערב התמונה די ברורה. השליט בכל מדינה ערבית, אם זה מלך, אֶמיר או נשיא, הוא בעל הסמכות המוחלטת והוא השולט בכל הרשויות. המכנה המשותף בין כל המשטרים הערביים, ללא יוצא מן הכלל, הוא העדר דמוקרטיה. כדי לחפות על הרקבון של משטרים ולהצדיק את המשך שלטונו של הדיקטטור, חסידיהם של משטרים אלה מרבים להשתמש במונח ״יציבות פוליטית״.
שורשיו של הסדר האזורי הערבי נעוצים בתקופה שבאה בעקבות התמוטטות האימפריה העות׳מאנית. הכוחות הקולוניאליסטיים שתפסו את מקומה באזור הערבי חילקו ביניהם את השלל של ״האיש החולה של אירופה״. בריטניה וצרפת שלטו ברוב האזור הערבי, והשליטה בו נקבעה על פי הסכם סייקס-פיקו.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ועד סיומה בניצחון על גרמניה הנאצית, התחוללו תמורות רבות. בעקבות המלחמה נוצר סדר עולמי חדש בהסכמת המדינות המנצחות. בד בבד, הצליחו תנועות השחרור הלאומי הערביות להשיג עצמאות ולהשתחרר, לפחות פורמלית, מהכיבוש של הכוחות הקולוניאליסטיים. מדינות עצמאיות קמו, ונוצר סדר ערבי לצד לסדר העולמי החדש.
בהמשך הוכנס הסדר הערבי לסדר העולמי והוכפף אליו. למשל, מתן עצמאות למדינות שבדרך באזור הערבי הותנה בהכרה בשלטון החוק הבין־לאומי ובכלל זה הכרה בריבונות ובגבולות ששורטטו ונקבעו על ידי הכוחות הקולוניאליסטיים עצמם. בכך התפוררה אחדות האזור הערבי וקמו מדינות עצמאיות נפרדות עם גבולות ריבוניים. הכרה זו הייתה גם תנאי להצטרפות לארגוני הקהילה הבין־לאומית (האו״ם וארגוניו השונים). כפועל יוצא של המורשת הקולוניאלית היו המדינות הערביות חשופות להתערבות של מדינות המערב שהתערבו בפרטי הפרטים של ענייניהן הפנימיים והתוו את קווי מדיניותן. הכיבוש האמריקאי של עיראק בשנת 2003 היווה התערבות בוטה במדינה ערבית והפך כוחות בין־לאומיים (ארה״ב ובריטניה) למעורבים באופן ישיר בסדר המדיני הערבי, מה שהביא בין היתר לכרסום נוסף במעמד העצמאי של מדינות ערביות ומאוחר יותר להתפוררותן (סומליה, סוריה, עיראק, לוב, תימן).
תמורות נוספות ותופעות חדשות צמחו בשולי הסדר הערבי במרוצת השנים. המושג ערביות חדל להיות משאת נפשם של השליטים הערבים וסיסמה חרותה על דגלם. האינטרס הצר של כל מדינה בנפרד הקדים את האינטרס הלאומי הערבי. נוצרו צירים בעלי נטיות מנוגדות. הציר הראשון המכונה ״מדינות מתונות״ נחשב בעיני המדינות המערביות כבן־ברית וכממשיך של מדיניותן. הציר השני שנקרא ״ציר ההתנגדות״ נתמך במיוחד על ידי איראן. עבור מדינות הציר הראשון, האויב הראשי או האיום העיקרי אינו ישראל כי אם איראן. אף נעשו ניסיונות לקרב בין ישראל למדינות אלה ולהקים ברית נאט״ו חדשה שתעמוד מול איראן. נתניהו אינו מפסיק לדבר על שאיפתו לחתום על הסכם נורמליזציה עם סעודיה, וארה״ב נרתמת למטרה זו ומפעילה לחצים על סעודיה באותו כיוון.
המשבר שמדינות ערב שרויות בו והסדר האזורי הערבי החולה נידונים בשני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה. הכותב והשר לשעבר בממשלת ירדן מוחמד אבו רומאן מציע במאמרו שהתפרסם באתר אל־ערבי אל־ג׳דיד פרשנות חדשנית להסדר המדיני הערבי. אבו רומאן מביא מקרים המצביעים לדבריו על התמוטטות הסדר הערבי הישן ועל תחילת התגבשותו של סדר חדש. התמוטטות הסדר הישן מתבטאת לדבריו בשיתוק המוחלט של הליגה הערבית, בהתפרקות מדינות ערביות ובריבוי התערבויות זרות באזור וכן בהיחלשות השפעתן של מדינות מרכזיות כגון מצרים. גם הכנסת ישראל לסדר האזורי על ידי הסכמי אברהם, המבטאת הטלת ספק במרכזיות הסוגיה הפלסטינית שהייתה בלב הקונצנזוס בסדר האזורי הישן, מבטאת את כישלונו של סדר זה.
לעומת זאת, התרחשויות רבו שקרו לאחרונה מצביעות לדידו על חבלי לידה של סדר ערבי חדש כגון: הפסגה הערבית באלג׳יריה, פעילות דיפלומטית ענפה ופגישות פסגה בקהיר ובאבו דאבי, הצהרותיו של שר האוצר הסעודי מוחמד אל־ג׳דעאן בכינוס הכלכלי בדאבוס שבהן הבהיר כי סעודיה תפסיק להגיש סיוע כלכלי ללא תנאים למדינות אחרות ולפני כן הסכמי אברהם. כל הפעילות הקדחתנית הזאת היא ביטוי לניסיון לקבוע כללים לסדר הערבי החדש, אולם טרם הושגו הבנות והסכמות בנוגע לטיבו. כדברי הפילוסוף האיטלקי אנטוניו גרמשי: ״הישן גוסס אך טרם נולד החדש״.
אבו רומאן מסתפק בציון אירועים המבטאים את המשבר העמוק של הסדר האזורי הערבי מבלי להסביר מדוע הוא מתרחש, ואילו קבלאן מטיל את האשמה על האליטות הערביות שלא הצליחו לבנות מדינה
ניצני הסדר החדש החלו לנבוט עם אירועים שהתרחשו למעשה מאז תחילת המאה הנוכחית כגון: האביב הערבי, תקופת הכהונה של דונלד טראמפ, מלחמת תימן, מלחמת המפרץ וכיבוש עיראק. השינוי בסדר האזורי מתבטא לפי אבו רומאן בשינוי היחסים בין המדינות באזור: ״היסטורית, התחרות המסורתית הייתה בין מצרים, סוריה ועיראק, כאשר סעודיה וירדן מילאו תפקידים חשובים. אולם כיום, נראה שסעודיה שואפת לתפוס את קדמת הבמה ככוח אזורי מוביל ומתחרה מול איראן. דוחה ואבו דאבי מספקות דוגמאות שונות למדיניות חוץ ולהשפעה על ממשלות. לעומת זאת, מדינות וכוחות מסורתיים אשר שימשו בעבר משענת לדינמיקה של הסדר הערבי הישן נסוגו כעת לאחור״.
בעוד אבו רומאן מתמקד בעיסוק בסדר האזורי הערבי, הכותב מרואן קבלאן מתמקד במצב בלבנון תוך שהוא מתייחס למצבן של מדינות ערביות אחרות ומראה כיצד מדינות ערביות שונות כשלו גם בענייני מדיניות פנים.
לבנון היא דוגמה מובהקת למערכת שלטון חלשה ומושחתת, שלפי קבלאן היא מתכונת בדוקה לכישלון. כך למשל, לאחר שנחשף כי נגיד הבנק המרכזי ריאד סלאמה נחשד בכך ששלשל לכיסו סכום של 330 מיליון דולר, מי שחקר אותו היו חוקרים אירופאים ולא מקומיים, מה שמצביע על חוסר תפקודה של הרשות השופטת בלבנון. אותה רשות כשלה גם בחקירת הפיצוץ בנמל בירות ובחקירת התאדותם של כספי המפקידים בבנקים בלבנון. השלטונות בלבנון אינם יכולים לאכוף את החוק ולהגן על זכויות האזרחים והם מפגינים חוסר יעילות במתן שירותים בסיסיים כגון בריאות, חינוך, תעסוקה, בשל השחיתות והיווצרות שלטונות מקבילים (כגון חזבאללה בלבנון והמורדים בסוריה) המתחרים מול השלטונות הממלכתיים.
מצב זה שבו המוסדות הממשלתיים אינם מצליחים למשול, וגופים מתחרים נוטלים לידיהם את הזכות למלא תפקידים שהם מטבע הדברים תפקידי הממשלה, מלמד על כך שהמדינה הגיעה לידי התמוטטות. המצב בסוריה, בלוב, בתימן ובסומליה מתאפיין באותן תופעות של אי־משילות ושל הימצאות גופים וקבוצות מתחרים מול השלטון המרכזי.
על אף ששני הכותבים – אבו רומאן וקבלאן – מקוננים על המצב שהגיעו אליו מדינות ערב, הם אינם מצביעים באופן מפורש ואמיץ על הגורם העיקרי העומד בבסיס הכישלון – הוא היעדר הדמוקרטיה.
אבו רומאן מסתפק בציון אירועים המבטאים את המשבר העמוק של הסדר האזורי הערבי מבלי להסביר מדוע הוא מתרחש, ואילו קבלאן מטיל את האשמה על האליטות הערביות שלא הצליחו לבנות מדינה. הוא תוקף גם את אלו המפקפקים ביכולת עמי ערב לשלוט בעצמם ולנהל חיי מדינה וחברה עצמאיים, והמניחים כי המצב היה טוב יותר בצל הקולוניאליזם ששלט באזור. הוא רואה בכך ביטוי לגזענות ולחוסר כבוד עצמי, שהרי המדינות הקולוניאליות הפיצו מושגים של עליונות הגזע האירופי כדי להצדיק שעבוד וניצול של עמים אחרים. הקולוניאליזם חזר לתחייה עם ההכנות לפלישה לעיראק בהובלת הזרם השמרן בארה״ב ומקביליו באנגליה. הם פלשו לעיראק בתירוץ של מלחמה בטרור, ותחת מסווה של הצורך להביא את הדמוקרטיה אל מדינות ערב ואל המדינות המוסלמיות, הם הרסו את עיראק והחליפו את המשטר העריץ שם במשטר עדתי שנוא.
לסיכום, ההיסטוריה אינה קופאת על שמריה; היא בתנודות מתמידות. נדמה כי העולם הערבי חי היום את הטרגדיה שלו, ולכן אין טעם להתפאר בעבר. נכון שלפני אלף שנה הערים הגדולות כמו בגדד, דמשק וקהיר ידעו קדמה הרבה לפני ערים מערביות והיו מגדלורים של למידה, סובלנות וסחר. האסלאם אז לא התאפיין בסגירות ובקנאות אלא הלך יד ביד עם חדשנות. עריצות אינה מנת גורלם של עמי ערב, והם אינם מוכרחים לחקות את הדמוקרטיה האירופית על כל פניה ואופנותיה. אולם חובה ליישם ולכבד זכויות בסיסיות של חיים דמוקרטיים לבל ילכו הסדר האזורי הערבי ומדינות ערב לאבדון טוטלי.
