תחלואי העולם הערבי והנגעים המכרסמים בגופו הם רבים וידועים: פוליטיים, תרבותיים ודתיים. יש גם אחרים: מלחמות, סכסוכים ותחרות. בלי להיכנס לפרטים – אחדות מהסיבות הרבות לתחלואים הללו הן קנאות, אפליה ואי־היכולת לחיות חיים משותפים.
יש לקוות כי היוזמה של מדינת איחוד האמירויות הערביות לחזק את ערכי הסובלנות והדו־קיום תתרחב לכלל העולם הערבי, מפני שנחוץ ביותר להפיץ ולחזק את התרבות והערכים הללו. הם הושתקו באווירת ההקצנה, הקנאות והמלחמות. מדדים בין־לאומיים מראים כי מתוך 20 המדינות הפחות־סובלניות בעולם, שמונה הן מדינות ערביות וחמש – מדינות מוסלמיות. השיעור הזה גדל עוד הרבה יותר אם מתבוננים באותם מדדים בחמישים המדינות שבתחתית.
העולם הערבי שילם, ועודנו משלם, מחיר גבוה על אי־יכולתו לקיים חיים משותפים בין מרכיביו. ערכי הסובלנות, הדיאלוג וקבלת האחר נשחקו. לבנון היא דוגמה בולטת למחיר שמשלם לאום כשמרכיביו אינם מצליחים לחיות יחד בשלום ולכונן זהות לאומית המבוססת על לאום בלבד, וכששוררת בו אפליה על רקע דתי. לבנון אינה היחידה, כמובן, המצב כיום הוא כזה גם בעיראק, בסוריה, בסודאן, ואפילו בלוב ובתימן. בעיותיהן נובעות אומנם מסיבות פוליטיות ומהתערבויות חיצוניות, אולם שורשיהן נעוצים בחוסר היכולת לקיים חיים משותפים, תרבות סובלנית ומכילה ושוויון ללא הבדלי דת, עדה ומוצא.
לפני ימים אחדים הכריזה מדינת איחוד האמירויות ששנת 2019 תהיה שנת הסובלנות. זהו צעד שמטרתו לחזק עקרונות ששיח' זאיד בן סלטאן קבע כי הם חלק יסודי ממדיניות החוץ והפנים של האמירויות. מאותה סיבה הכריזה המדינה בשנת 2016 על הקמת משרד הסובלנות הראשון בעולם וחוקקה חוק למניעת אפליה ושנאה. היא קידמה יוזמות לחיזוק הדיאלוג בין עמים ודתות, ובהן תוכנית הסובלנות הלאומית, מכון הסובלנות הבין־לאומי, פרס מוחמד בן ראשד לסובלנות ועוד. לצד זאת הקימה המדינה מרכזים שמטרתם להילחם בקיצוניות ובקנאות ולהגביר את הדיאלוג עם הזולת.
תוכניות אלו לא נוצרו בחלל ריק. במדינת איחוד האמירויות חיים בני יותר מ־200 אזרחויות. המדינה שואפת לבסס את היציבות, את ביטחון הפנים, את החינוך ואת הפתיחות לעולם על עקרונות של חיים משותפים וסובלנות. לכן אני צופה שמדינת האמירויות תמשיך בדרכה זו, ומקווה שנראה את הקו הזה ממשיך אל כל מרחבי העולם הערבי.
למעשה, חיזוק הסובלנות והחיים המשותפים הוא כיום אתגר בכל העולם, לאור עלייתם של זרמים פופוליסטיים וגזעניים ופלטפורמות המסיתות לאלימות נגד מהגרים ומזינות שנאת מוסלמים. אומנם בעידן הגלובליזציה הפיל האינטרנט את הגבולות במובנם המסורתי, אולם דווקא בעת הזאת הפתיחות פוחתת ועולים זרמים הקוראים להקים גדרות בפני מהגרים ולחזק את ההפרדה בגבולות. זרמים אלו משתמשים באינטרנט ובמדיה החברתית כדי להפיץ תעמולה ופחד מפני "פלישת מהגרים" ומפני "המוסלמים המנסים לשנות את זהות המערב".
זו הסיבה שבשנים האחרונות החל הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ה־OECD, לבחון את השפעות האינטרנט והרשתות החברתיות על חיי הצעירים. במקום להיות פתוחים הם מכונסים ומסוגרים, הם מקיימים פחות תקשורת בין־אישית, והיחסים בין קבוצות שונות הם כמו בין "איים מבודדים". אין לשכוח, כמובן, את השפעת ה"פייק ניוז" במרחב האינטרנט, את עלייתו של השיח הלאומני, הפופוליסטי והגזעני, ואת הפולמוס סביב נושא ההגירה. כל הדברים הללו משתקפים בבני הדור החדש, באופן החשיבה שלו ובראיית העולם שלו.
ה־OECD מאמין שבתי הספר, המורים ותוכניות הלימוד הם שצריכים להתמודד עם הבורות, ההסתגרות, האפליה והשנאה העיוורת, ושעליהם לחזק את עקרונות הפתיחות, הסובלנות והחיים המשותפים. משום כך החליט הארגון לשנות את הבחינה שבאמצעותה הוא מדרג את המדינות החברות בו במדד העולמי המתפרסם אחת לשלוש שנים. לא עוד המנגנון שהשתמשו בו בעבר, שדירג את המדינות לפי התוצאות במבחנים במתמטיקה ובקריאה; עתה יידרשו התלמידים לסוגיות אחרות – גזענות, אפליה, התמודדות עם פייק ניוז, הגירה וחיים משותפים. המבחנים החדשים נכנסו לשימוש השנה, ותוצאותיהם יופיעו במדד החינוך שיופץ ב־2019. הקריטריונים החדשים כוללים "הכרה בכבוד האדם ובמגוון" וחיים הרמוניים בציבורים הטרוגניים – מבחינה תרבותית, אתנית ודתית. כלומר, תוצאות המבחנים ידגישו כי חשוב להכיר תרבויות שונות ולכבד בני אדם בלי קשר לרקע שלהם ולשיוכם.
חלק גדול מהאלימות בעולם נובע מאי־סובלנות על רקע דתי או אתני. לכן יש ללמד את הדור הצעיר מה חשיבותם של הסובלנות והחיים המשותפים עם הזולת. יש ללמד אותו שהעולם מושתת על מגוון, ושמגוון מעשיר את החיים. עליו לדעת ששוני במוצא, בצבע עור או באמונה אינו מצדיק אפליה בין בני אדם. אין זה מפתיע שהאו"ם קבע יום המוקדש לסובלנות, 16 בנובמבר. יום הסובלנות אמור לעורר מודעות לסכנות שבהתבדלות; הוא אמור להזכיר כי חיים משותפים וסובלנות הם ערכים אנושיים חשובים – גם בהתנהלות בתוך חברות אנושיות, וגם בין מדינות. עם זאת, מובן שאנחנו זקוקים ליותר מיום כזה, יום שמציינים פעם בשנה ובסיומו הכול שוכחים ממנו. הדבר חשוב במיוחד לעולם הערבי.
עת'מאן מירע'ני הוא פובליציסט סודאני. המאמר המלא התפרסם בעיתון אל־שרק אל־אוסט, היוצא לאור בלונדון. תרגם מערבית: איתי מלאך.
