המחאות וההפגנות ההמוניות בישראל נגד מה שמכונה ״רפורמה משפטית״ מושכות את תשומת הלב של הציבור הערבי וזוכות לסיקור נרחב בכלי התקשורת הערביים. לצד השידורים החיים של ערוצי הטלוויזיה המרכזיים בעולם הערבי, כגון אל־ג׳זירה, העיתונות הכתובה והרשתות החברתיות גדושות במאמרים ובהאשטגים על אודות המתרחש בישראל. נוסף על כך נערכת השוואה בין האירועים שליוו את האביב הערבי לבין מה שמכונה לעיתים כ״אביב עברי״ ששמה דגש על האופי הספונטני של האירועים שהתחוללו בתוך שתי חברות שונות זו מזו ותחת משטרים שאינם דומים.
ההתעניינות של הציבור הערבי העוקב מקרוב אחרי ההתרחשויות בישראל אינה נובעת מגישה אמוציונלית של שמחה לאיד המתבטאת בנבואות מטפיזיות שלפיהן ישראל עומדת על סף של הכחדה וחידלון בדהרתה לקראת מלחמת אזרחים שתביא לקריסתה ולהיעלמותה. אלא היא משקפת חרדות לגבי העתיד בצל התבססותה של אידאולוגיה ימנית קיצונית בישראל העלולה להמיט אסון על כל עמי האזור.
בהסתכלות מעמיקה על ההתרחשויות בישראל ניתן להסיק שאלמלא העיוורון הפוליטי שאפיין את ההתנהלות של ממשלות ישראל לדורותיהן לא היו הדברים מגיעים לנקודת רתיחה זו בתחום היחסים הפנימיים בתוך החברה היהודית בישראל ובין המפלגות הפוליטיות המתחרות. במהומה זו מושתקת ומודחקת השאלה הקריטית הקשורה לתהליך המתמשך שהביא להתעצמות כוחו של הימין הקיצוני שמאיים לא רק על אושיות המשטר בישראל אלא יביא גם לפתיחת תיבת פנדורה ויבעיר את האזור כולו.
שלושה מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתון אל־ערבי אל־ג׳דיד היוצא לאור בלונדון מציצים על המחאות המתרחשות בישראל על רקע מה שמכונה ״רפורמה משפטית״, שהיא במהותה ״הפיכה משטרית״. כל אחד משלושת הכותבים שופך אור על פן אחר של האירוע ומנתחו מזווית ראייה שונה.
ד״ר חסן נאפעה, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת קהיר, תחת הכותרת "איך לקרוא את המתרחש בישראל", מציין במאמרו כי האינטרס האישי של נתניהו שחרב הדין מונחת על צווארו משיק לאינטרסים של מפלגות הימין הקיצוני, ומכאן ההתעקשות של הממשלה הישראלית להעביר את ״הרפורמה המשפטית״ שיש בה כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין. הרפורמה תסלול את הדרך בפני מפלגות הימין הקיצוני להשיג שתי מטרות עיקריות: הראשונה, לכפות את האג׳נדה שלהן שנועדה לחסל את הסוגיה הפלסטינית באופן סופי, והשנייה, להפעיל מכבש לחצים כדי לחוקק חוקים בהקשר של דת ומדינה ולעצב את הזהות המשטרית בישראל על פי אמונתם בדרך להקמת מדינת הלכה יהודית.
הכותב מציין כי גופים רבים בישראל, במיוחד גופים חילוניים על כל גווניהם, סבורים כי הרפורמה המשפטית תוביל בהכרח לערעור היסודות של המשטר הדמוקרטי בישראל המושתת על הפרדה ועל איזון בין שלוש הרשויות, ויאפשר לרשות המבצעת להשתלט על הרשות השופטת.
הכותב מציע להתבונן במתרחש בישראל בחודשים האחרונים ולנתחו בצורה מדוקדקת. פרשנים אחדים רואים בהתרחשויות אלה סימן המעיד על חיוניות המשטר הדמוקרטי בישראל ועל יכולתו להתחדש ולמנוע את ״עריצות הרוב״ כך שרוב זה לא יוכל לנצל את מעמדו הזמני ולפגוע ביסודות המרכזיים של המשטר. על פי קריאה זו, ההתרחשויות בישראל הן ביטוי של משבר חולף שהמנגנונים הדמוקרטיים יכולים להתגבר עליו ולמצוא פתרונות מתאימים כמו הגעה לנוסחת פשרה מקובלת על הצדדים המסוכסכים או עריכת בחירות מוקדמות כדי להכריע לגבי נושאי המחלוקת. אם הבחירות יביאו שוב לרוב לקואליציה הקיימת, יהיה קשה לאופוזיציה למנוע ביצוע הרפורמה, ולהיפך, אם האופוזיציה תזכה לרוב בבחירות אלה הדבר יוכיח באופן ברור שרוב העם אכן מתנגד לרפורמה המשפטית.
תפיסה זו, לפי הכותב, נכונה לגבי מדינות וחברות נורמטיביות שיסודות הדמוקרטיה בהן התבססו היטב. אולם אין הדבר חל על ישראל כמדינת כיבוש שהמשטר בה מבוסס על אפליה גזענית, כי גזענות ודמוקרטיה אינן יכולות להתקיים במשטר אחד ולחיות זו לצד זו במדינה אחת. מכאן, ישראל עומדת בפני מבוי סתום ואינה יכולה להיחלץ ממנו. לדבריו, מה שקרה בישראל בחודשים האחרונים מוכיח שמדובר במדינה שהיא חזקה ושולטת רק למראית עין. אך היא למעשה ישות שברירית מלאה בניגודים. ומכיוון שניגודים אלה הם מן הסוג הבלתי־פתיר, הם יתגברו ויעמיקו במרוצת הזמן עד שהחברה הישראלית תתפוצץ מבפנים.
לדעת ד״ר נאפעה, ישראל הצטיירה כמדינה חילונית ודמוקרטית במשך שלושת העשורים הראשונים לקיומה. במיוחד, היא ניסתה להיראות כמדינה קטנה שאויבים אורבים לה בכל פינה, וכי היא חפצה בשלום אך נתקלת בדחייה מצד שכניה. אי לכך, רק טבעי היה ששלטונה הפוליטי והחברתי ינוהל בידי מפלגות חילוניות ושמאלניות במשך כל תקופה זו. אולם מצב זה הלך והשתנה מאוחר יותר. שתי סיבות עמדו מאחורי התפתחות זו: הראשונה היא התבוסה שהנחילה ישראל לשלושת צבאות ערב במלחמת 1967 וכיבוש שטחים גדולים פי כמה מהשטח שהוקצה לה על פי החלטת החלוקה של האו״ם משנת 1947; והסיבה השנייה היא שמדינות ערביות שכנות לישראל החליטו לחתום על הסכמי שלום איתה בעקבות מלחמת 1973 בשעה שישראל סירבה לסגת מכל השטחים הערביים שנכבשו במלחמת 1967. בנסיבות אלה הבשילו התנאים והחל תהליך של השתלטות הדרגתית – קודם של כוחות ימין חילוני ולאחר מכן של ימין דתי – על מוקדי השלטון עד כדי כך שישראל הפכה למדינת אפרטהייד בדומה לדרום אפריקה בעשור התשיעי של המאה הקודמת. בהקשר זה, ישראל מצאה את עצמה ניצבת בפני דילמה כפולה, דו־ממדית: הממד הראשון בא לידי ביטוי בהתעקשות של ממשלות ישראל לדורותיהן להכניע את העם הפלסטיני ולסרב לתת לו את הזכות להגדרה עצמית ולהקים מדינה עצמאית משלו על אדמתו הוא. והממד השני משתקף בנחישות הימין הדתי הקיצוני להפוך את ישראל למדינת הלכה המשתרעת מהפרת עד הנילוס.
בשורה התחתונה, הכותב מציין כי מה שקרה בישראל בחודשים האחרונים מוכיח שהיא מתפוררת ומתפרקת מבפנים בעטיה של דילמה כפולה זו. היא אינה יכולה לכפות את רצונה על העם הפלסטיני, שלא ניתן לנצח את התנגדותו מצד אחד, ומצד שני היא אינה בשלה או נכונה להפוך למדינה תיאוקרטית חרף התחזקותו של הימין הדתי והשפעתו הרבה. ייתכן שנתניהו יצליח לצאת מהמשבר הנוכחי זמנית על ידי פשרה עם האופוזיציה או להקדים את הבחירות. אולם המבוי הסתום שישראל ומשטרה הגזעני תקועים בו יישאר על כנו עד ששני אלה יתפרקו יחדיו.
הכותב הירדני ממוצא פלסטיני מחמוד א־רימאווי מביא במאמרו טענות דומות לגבי הסתירה הפנימית שבדמוקרטיה הישראלית. הוא פותח בהתייחסות לתמונה שבה אזרח ישראלי יהודי בודד נראה מחזיק דגל פלסטין לצד מספר רב של דגלי ישראל בזמן הפגנה. לדבריו של א־רימאווי, למרות היותו היחיד בהפגנה שנשא דגל פלסטין, הוא מייצג זרם שמאלני הכולל את מרצ, אנשי אקדמיה, אומנים ופעילים חברתיים עצמאיים, שאין להם ייצוג בתקופה זו המתאפיינת בהיסחבות החברה הישראלית על כל גווניה לכיוון הימני.
העדרם של דגלי פלסטין מההפגנות מדגיש את היעדרותו של הציבור הפלסטיני מההפגנות. מה שמעלה את השאלה המתבקשת: מדוע ניכרת היעדרות הציבור הפלסטיני בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית כאשר יש מודעות רבה בקרב ציבור זה לכך שזכויות היסוד שלהם עלולות להיפגע קשות אם תבוצע הפיכה משטרית זו ?
למרות קריאותיהם, אם כי הרפות, של המנהיגים הפוליטיים לצאת ולהשתתף בהפגנות, לצד המאמץ שמשקיעים אנשי ציבור ואקדמיה ופעילים בארגוני חברה אזרחית ופובליציסטים פלסטינים כדי לעודד את הציבור להשתתף באופן פעיל במחאה, הציבור הפלסטיני ברובו ממשיך להדיר את רגליו ממנה. ההסבר הניתן לגישה פסיבית זו הוא שרוב הציבור הפלסטיני מתייחס למחאות כאל מחלוקת פנים־יהודית, וכי הדאגות של ציבור זה, ובראשן הדרישה לשוויון ולסיום הכיבוש, אינן תופסות את מקומן הראוי בקריאות ובסיסמאות של המוחים.
ניתן לקבוע במידה רבה של ביטחון כי המאבק בין שני המחנות בישראל – הליברלי והדתי – לא יתגלגל למלחמת אזרחים. טענות שמופרחות לאוויר בצד הישראלי מיועדות לייצר תחושות פחד ולמסמס את המחאה
הכותב מחזק סברה זו ומציין כי הרוב המכריע של המוחים בהפגנות מבדילים בין מה שנחשב בעיניהם כדמוקרטיה ישראלית מאוימת לבין הכיבוש של עם אחר. כאילו הסטייה מעקרונות הדמוקרטיה החלה רק עם הקמת הממשלה החדשה בראשות נתניהו. לדברי הכותב, המוחים מנסים לטשטש, במתכוון, את העובדה שרבים מבין התומכים בהפיכה המשטרית משתייכים לקבוצות מתנחלים בגדה המערבית המצהירות במפורש שידן עוד נטויה לנשל את הפלסטינים מאדמותיהם, לקבור את זכויותיהם הלאומיות ולפרק את הרשות הפלסטינית.
לדעת הכותב, ההתכחשות למציאות זו מוכיחה כי הדמוקרטיה בעיני המוחים נועדה ליהודים בלבד ואינה חלה לא על הפלסטינים החיים בתוך ישראל ולא על הפלסטינים בשטחים הכבושים מאז 1967. ובכן, ההבדל בינם לבין אלה שהמחאות מכוונות נגדם אינו במהות אלא בכמות, בסגנון ולא בעמדה העקרונית. המוחים אינם מתנגדים למפעל התנחלותי מאורגן ותחת חסות המדינה, ואילו אלה שבמחנה שמנגד רוצים בפעילות התנחלותית פרועה ולא־מרוסנת הנשענת על נערי הגבעות תוך השחתת רכושם ומטעיהם החקלאיים של הפלסטינים ואף העלאתם באש כפי שקרה בחווארה. הבולט בהסכמות שבין שני המחנות הוא תמיכתם של יאיר לפיד ושל בני גנץ בחוק הלאום הגזעני והמפלה שאושר לפני כחמש שנים. הם מאוחדים בגישתם שהאופי היהודי של המדינה צריך לגבור על כל שיקול אחר. עם זאת, יש ביניהם מחלוקות בנוגע למבנה המשטר.
הכותב מציין כי הממשל האמריקאי גילה עניין ומעורבות בהתרחשויות הפנימיות בישראל כשהביע את מורת רוחו מהתנהגותם הפרועה של שרי הימין הקיצוני בממשלת נתניהו שדוחפים לביצוע ההפיכה המשטרית. באותה עת ממשל זה התעלם מכך שאבותיה של ההפיכה המשטרית הם המתנגדים לפתרון של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בדרכי שלום וחותרים לסיפוח השטחים הפלסטיניים. אותו ממשל אמריקאי אינו מתייחס לכך שממשלות ישראל לדורותיהן הן שטיפחו ותמכו במפעל ההתנחלויות ותרמו לצמיחת מנהיגים חדשים בדמות בן גביר וסמוטריץ'. כך, בעוד הממשל האמריקאי הגדיר קבוצות ימניות קיצוניות בארה״ב כקבוצות המייצגות את הטרור הלבן, הוא מעלים עין מהטרור של מנהיגי מפעל ההתנחלויות. ההגדרה של ארגון מאיר כהנא כארגון טרור בארה"ב צריכה לחול ללא ספק גם על ״העוצמה היהודית״ ועל ״הציונות הדתית״.
במאמרו שהתפרסם תחת הכותרת "מה אנו הערבים למדים מהמחאות בישראל", הכותב אוסמה אבו ארשיד מביא דעה זהה לזו של ד״ר נאפעה ושל מחמוד א־רימאווי לגבי הדמוקרטיה בישראל. לדעתו ישראל מפלה את האזרחים הפלסטינים החיים בתוכה ומתכחשת לזכויות העם הפלסטיני בשטחים הכבושים, והמשטר שם הוא משטר אפרטהייד. למרות זאת, המסה הקריטית בחברה היהודית, על כל גווניה, נהנית מחוויה פוליטית פנימית שהלוואי שאנו הערבים נחווה כמוה. לדבריו, די לדמיין איך היה כל משטר ערבי מטפל בהפגנות עממיות שמביעות התנגדות לרפורמה משפטית מוצעת בהקשר של החוזה החברתי הנהוג במדינה. ההיסטוריה הרחוקה והקרובה מספקת לנו עדות אומללה לטיפול כזה, לדבריו.
אבו ארשיד מציין כי בניגוד למה שקיים במדינות ערב, בישראל ישנה תרבות פוליטית חיה ומערכת חוקים מוצקה המאפשרים קיום אופוזיציה אמיתית וחברה אזרחית תוססת הנהנות מזכויות ומהגנה מפני עריצות הרשות המבצעת. במצב כזה אין סיכוי שתתבצע הפיכה צבאית. הוא מצביע על ההתרחשויות שליוו את אירועי האביב הערבי ועל סיומם הכושל. במדינות כמו סוריה, תימן ולוב, ההתקוממות דוכאה באכזריות. במצרים, בתוניסיה ובסודאן הצליחו כוחות המשטר הישן, או "המדינה העמוקה" כהגדרתו, להחזיר לעצמם את מושכות השלטון מחדש.
אבו ארשיד מעיד על עצמו שכערבי הוא אינו יכול שלא לערוך השוואה בין החירות שנהנים ממנה האזרחים היהודים בישראל לבין עול הדיכוי שתחתיו רובצים עמי ערב. כל הדרישות הלגיטימיות של הציבור או שהן נמחצות מתחת לשרשראות המשוריינים של "צבאותינו הלאומיים" או מסתיימות בהפיכה צבאית, והחונטה הצבאית החדשה מתכחשת להן. לעומת זאת, איננו יכולים שלא להודות בכך שמדינת הכיבוש הגזענית הצליחה לפתח דפוסי חיים דמוקרטיים שאנו הערבים עדיין רחוקים מהם. לדבריו זוהי הודאה קשה אך היא אמת.
לסיכום, ניתן לקבוע במידה רבה של ביטחון כי המאבק בין שני המחנות בישראל – הליברלי והדתי – לא יתגלגל למלחמת אזרחים. טענות שמופרחות לאוויר בצד הישראלי מיועדות לייצר תחושות פחד ולמסמס את המחאה. בעוד בצד הערבי, השערות ומחשבות כאלה משקפות שטחיות וחוסר הבנה של מורכבות החברה היהודית בישראל או משאלת לב המפצה על חוסר מעש ועל היתלות באגדות. משך כל תקופת קיומה של ישראל, חי הציבור היהודי בתחושת פחד שהוא נתון לאיום קיומי שמקורו באויבים חיצוניים, דבר שנועד לשמר את הלכידות הפנימית שלו. לצד זאת, יש לשים לב לכך שהחברה הישראלית משנה את פניה, וכדאי לציבור הפלסטיני החי בישראל לבחון בקפדנות את ההשלכות של אי־השתתפותו במחאות, לבל יבוא יום ובו יבין שהיה יכול למנוע את הצרה שתיפול על ראשו.
