אחרי מתקפת 7 באוקטובר ופרוץ המלחמה בין ישראל לבין חמאס, שלא ברור מתי תסתיים ולאן תתרחב, החל להיות ברור שישראל תגדיל את הצבא שלה באופן משמעותי – דבר שיהיה כרוך בהגדלה משמעותית של תקציב הביטחון. הדבר עלה בשיח הציבורי ובהחלטות הממשלה על התקציב. העובדות שמתקפת החמאס תפסה את צה"ל לא מוכן; שהעימות שבין צה"ל לבין חמאס וגם כנגד שחקנים נוספים באזור כמו חזבאללה מסתמן כעת כארוך שנים; ושההגנה על גבולות ישראל ככל הנראה דורשת כוחות צבאיים רבים הרבה יותר מבעבר – הן אלה שהובילו למסקנה זו בקרב מקבלי ההחלטות במדינה. הדבר כבר עורר ביקורת ציבורית קשה מפני שהגידול הצפוי בתקציב הביטחון יחד עם מימון הוצאות המלחמה עד כה, כבר הובילו לקיצוצים כואבים בשירותים חברתיים ובתקציבי רווחה.
עם זאת, תחומי המלחמה בעזה אינם מצטמצמים אך ורק לישראל ולגבולה הדרומי. המלחמה כבר מערבת שחקנים רבים נוספים – החברים ב"ציר ההתנגדות": חזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בעיראק, החות'ים (אנסאר אללה) התימנים ופוטנציאלית גם איראן בעצמה.
סדרת כתבות של אל־ערבי אל־ג'דיד, עיתון ערבי עצמאי שבסיסו בלונדון, סוקרת את המצב של כמה צבאות ערביים ואת האתגרים הכלכליים העומדים בפניהם.
כל תדמית של יציבות ששררה באזור המזרח התיכון נראית כעת מעורערת הרבה יותר. לכן דומה שגם מדינות ערב באזור המזרח התיכון עומדות בפני אתגר דומה, וייאלצו למקד מאמצים בצבאות שלהן.
צבא לבנון הוא אולי הרלוונטי ביותר לעימות הנוכחי. כבר כיום למעשה מתנהלת לחימה אווירית אינטנסיבית בשטח דרום לבנון. על אף שזו מתנהלת בעיקר מול חזבאללה, הארגון המחזיק את הכוח הצבאי העיקרי בלבנון, העימות משפיע גם על צבא לבנון בעצמו, המתכונן לאפשרות של פלישה ישראלית אפשרית. כפי שמודגש בכתבתה של ריתא אל־ג'מאל, מעבר לעובדה שצבא לבנון היה קטן מלכתחילה, הוא מושפע ממה שהוא אולי העובדה הפוליטית-חברתית הקובעת בלבנון בשנים האחרונות – המשבר הכלכלי החמור שבו לבנון שרויה. כאן יש לציין, שלמרות חולשתו הנוכחית אל מול חזבאללה, הקהילה הבין־לאומית במידה רבה רואה בצבא לבנון, בהיגיון מסוים, גורם חשוב עבור הסדר פוליטי עתידי בלבנון שבו תחזור ממשלת לבנון למצב "ריבוני" כשהיא מחזיקה במונופול על האלימות בשטחה, וחזבאללה יפורק מנשקו באופן כזה או אחר. במצב כזה, צבא לבנון הוא זה שיצטרך לאחוז במושכות ולייצר את הריבונות הלבנונית, בייחוד בהגנה על גבולותיה של לבנון. לכן, כפי שמדגישה הכתבה, כבר כעת נשמעים קולות מן הקהילה הבין־לאומית הקוראים לחזק את צבא לבנון. כך למשל, שר ההגנה הצרפתי סבסטיאן ליקורנו, הבטיח שצרפת תשלח עשרות משוריינים לצבא לבנון.
צבא לבנון משתף פעולה עם כוחות יוניפיל על הגבול הדרומי של לבנון. לכאורה, הם אמורים לאכוף את החלטה 1701 של האו"ם משנת 2006, שחזרה כעת לכותרות בישראל. החלטה זו, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, קבעה שיש להפסיק את הלחימה בין חזבאללה וישראל – אך גם שחזבאללה צריך לסגת מדרום לבנון, דבר שאין בכוח האו"ם לאכוף באמת.
השפעת המשבר הכלכלי בלבנון
כאמור, המשבר הכלכלי השורר בלבנון מאז 2019 גוזר משאבים מוגבלים ביותר על צבא לבנון, כמו על כלל המדינה הלבנונית. המשכורות בו נמוכות ביותר, והשירותים שהוא מעניק לחייליו הצטמצמו מאוד – אפילו האוכל הידרדר משמעותית, ולתקופות ארוכות הוא אף לא כלל בשר. גם מבחינה לוגיסטית כמובן המשבר משפיע לרעה על הצבא – דלק, תחזוקה וכו'. על פי מקור צבאי, צבא לבנון מקבל מיליארדי דולרים בסיוע אמריקאי אך גם ממדינות אירופיות, מרוסיה ומסין וממדינות ערביות, כולל קטר וסעודיה, בשיעורים גדלים והולכים – כדי שיוכל להמשיך לתפקד. תקציב הביטחון של לבנון ב־2023 עמד על 20,838 לירות, ובשנת 2024 הוא עלה ל־39,307 מיליארדים. מספרים אלו נראים אולי מרשימים, אך שער הדולר עומד כעת על כ־90,000 לירה לדולר, מה שמציב את התקציב השנתי הנוכחי של צבא לבנון על כ־430 מיליון דולר. לשם השוואה, ישראל מקבלת בכל שנה רק מארצות הברית 3.3 מיליארד דולר בסיוע ביטחוני, נוסף על תקציב הביטחון שלה עצמה. תקציב הביטחון הלבנוני ירד משמעותית בין 2019 ל־2021 בשל המשבר הכלכלי.
כפי שמדגיש עלי נור א־דין, מומחה כלכלי שהתראיין לכתבה, רוב תקציב הביטחון הלבנוני מוקדש בעצם לתשלום משכורות ולהוצאות תפעוליות – אוכל, דלק, תחזוקה, תחמושת קלה וכו'. רק חלק זעיר מוקדש לחיזוק היכולות של הצבא – בייחוד בשנים האחרונות בצל המשבר הכלכלי. הדבר גרם לקשיים אפילו בתשלום המשכורות ובמענה על הצרכים הבסיסיים של הצבא והחיילים – חוסרים שהצבא נאלץ להשלים בעזרת סיוע קטרי. נור א־דין סייג את דבריו והדגיש את העובדה הברורה שלבנון אינה נסמכת באמת על צבא לבנון כדי להגן על עצמה מישראל – אלא על חזבאללה, בעל היכולות המרשימות בהרבה. צבא לבנון, הוא ממשיך, אומנם נאבק בתאים של ארגוני טרור כדאעש על גבולות המדינה, אך אין לו שום יכולת לעמוד מול צבא מאורגן כמו הצבא הישראלי. הצבא הלבנוני גם מוגבל במרחב התמרון שלו מפני שהעובדה שהוא עומד על סיפה של קריסה הופכת אותו לתלוי בסיוע שהוא מקבל ממדינות המערב. לכן אין לו יכולת של ממש להיכנס למאבק רחב היקף עם ישראל.
על מצרים וציר פילדלפי
מדינה נוספת שהיא חלק מיידי ממרחב העימות היא מצרים – שממש על סיפה נמצאת רצועת עזה. מצרים כבר איימה בהזדמנויות שונות על ישראל שלא תשתלט על ציר פילדלפי (הגבול שבין רצועת עזה למצרים ברפיח), ושלא תנסה להעביר פלסטינים מרצועת עזה לשטחה – אפילו במחיר של מלחמה עם ישראל. זאת בצל התוכניות שעלו כמה פעמים בחוגי הימין השולטים בישראל לבצע "העברה מרצון" של פלסטינים לסיני או למצרים. אפילו נתניהו בעצמו, בראשית המלחמה, איים שהמלחמה תשנה את מפת המזרח התיכון לנצח – מה שעורר פחדים במצרים שכוונתו לרוקן את רצועת עזה מתושביה הפלסטינים ולהעבירם למצרים. בצל איומים אלו, העיניים מופנות אל הצבא המצרי ואל יכולתו לעמוד בפני האיומים הביטחוניים – כמפורט בכתבתו של עאדל סברי.
בניגוד כמעט קוטבי לצבא לבנון, צבא מצרים הוא צבא עצום בגודלו ועוצמתי מבחינה צבאית: תקציבו הנוכחי הוא 11.3 מיליארד דולר לשנה – השלישי בגודלו בקרב מדינות ערב. הצבא המצרי נחשב במקום 12 בקרב צבאות העולם מבחינת יכולותיו הצבאיות – חימוש, מוכנות קרבית וגודל חיל האוויר שלו, המכיל 1,054 מטוסי קרב מסוגים שונים ו־294 מסוקים. בצבא מצרים 1.2 מיליון לוחמים וברשותו 4,664 טנקים. על פי אתר Global Firepower, כוח האש של צבא מצרים הוא ה־11 בגודלו בעולם, ובמזרח התיכון הוא שני רק לטורקיה מבחינת יכולות צבאיות. לפי אותו אתר, הוא הצבא החזק ביותר ביבשת אפריקה.
מצרים מצויה בעיצומה של התעצמות צבאית רחבת היקף – בין 2016 ל־2019 היא חתמה על עסקאות רחבות היקף עם צרפת, גרמניה, רוסיה וסין לרכישת צוללות המסוגלות לשגר טילים בליסטיים, נוסף על שתי נושאות מסוקים, מטוסי קרב וכטב"מים – בסכום כולל של כמעט 20 מיליארד דולר. נוסף על כך, ברשות צבא מצרים כמויות עצומות של מוקשים ימיים, והוא שלישי בעולם במספר של נושאות מטוסים. אחד הדברים המייחדים את מצרים מן הבחינה הזו הוא מרכזיותו של הצבא במדינה המצרית. משמעותה של מרכזיות זו היא שצבא מצרים נהנה מתמיכה פוליטית איתנה ובלתי־ניתנת לערעור. ענייניו מנוהלים מאחורי דלתות סגורות, בוועדות חשאיות, ואינם נתונים לביקורת פומבית של הפרלמנט או של התקשורת. יש לצבא אף עיגון חוקתי משלו – החוקה המצרית קובעת שלוועדה מיוחדת לענייני הצבא, שבראשה עומד הנשיא, יש זכות להתערב בכל חוק הנוגע לצבא.
בשנים 2011-2010 היה תקציב צבא מצרים 4.6% מתקציב המדינה – בעוד הממוצע העולמי עומד על כ־2.6% לפי הבנק העולמי. הצבא המצרי גם זוכה לסיוע שנתי בסך 1.3 מיליארד דולר מארה"ב מאז החתימה על הסכם השלום עם ישראל ב־1979. האיפול הכבד המוטל על ההוצאות ועל ההכנסות של צבא מצרים כמעט שאינו מאפשר להעריך במדויק את תקציבו הכללי או את התקציב של כל אחת מן המנהלות הקשורות אליו. לפי מחקר של מכון קרנגי לחקר המזרח התיכון, הדבר מקשה להעריך את היעילות של ההשקעות של הצבא – מה שגורם במקרים רבים להשקעת כספים בלתי־יעילה ומפסידה. לפי "פרויקט הצדק העולמי" של הבנק הלאומי משנת 2014, למעשה יצרו האליטות הצבאיות והמדיניות במצרים מערך של בעלי אינטרסים בממשלה, במערכת המשפט, בצבא ובמגזר הפרטי, המרוויחים מענייני הכספים של הצבא – ללא צורך לקיים תחרות על משאבים בשוק החופשי. מה שאפשר את המערכת המושחתת הזו כמובן הוא היעדר הנתונים המוחלט על ענייני הצבא – שאיננו מאפשר כל ביקורת חיצונית. כך התגבשה מעין "כלכלה צבאית" פנימית שאיננה כפופה לא לשוק ולא לביקורת דמוקרטית אלא רק לבעלי האינטרס. יש לציין שחלק מהכנסות הצבא מגיעות בעצם מפונקציות אזרחיות שהוא מפעיל, לדוגמה: הצבא מספק אוכל לעניים הרבים של מצרים במחיר מופחת בשווקים; יש לו רשת של מלונות ומכוני ספורט; הוא מספק שירותי רפואה; יש ברשותו שטחים גדולים שהוא מנהל ומשכיר לטובת פרויקטים ציבוריים ופרטיים כמו דרכים מהירות, והוא מבצע פרויקטי נדל"ן ותשתית ועוד ועוד. גם הכנסות אלו הן חלק מן "הכלכלה הצבאית" העלומה של מצרים. מדובר למעשה בפונקציות מדינתיות-ציבוריות לכל דבר שהמשטר בעצם "העביר" לצבא בניסיון לחזק את התמיכה הפוליטית שהוא מקבל מן הצבא.
ברם, לאחרונה, הצבא סובל מקיטון בהכנסות אלו – בעיקר עקב האטה בפרויקטים הלאומיים, ובשל העובדה שחברות הבת של הצבא מתקשות לייצר רווח מן הפרויקטים שבידיהן. לפי מומחים המצוטטים בכתבה, הכישלון של מצרים בניהול הכלכלה שלה מוביל לכך שהיא משתמשת בצבא כדי להוציא לפועל פרויקטים שהם למעשה חסרי תועלת ובלתי־מכניסים – שהופכים לנטל על התקציב שלו. זאת בצל גורם נוסף – קיטון בהשקעות הצבאיות של מדינות המפרץ. משבר זה הוביל את הממשלה לגל של הפרטה – היא העלתה את שיעור הבעלות הפרטית בחברות הצבאיות ל־49%, ועומדת להפריט את חברת המים ואת חברת הדלק הלאומית. קרן המטבע העולמית התנתה את המשך הסיוע למצרים ברפורמה מקיפה בכלכלתה הכוללת בין השאר הפרטה של החברות הצבאיות.
לדעת מומחים רבים, הכוח המופרז של הצבא הוא נטל על הכלכלה המצרית – דבר הבולט ביתר שאת בתקופה זו שבה היא מצויה במצב גרוע. לכן רבים חוששים שמצרים תמשיך להחליש את הצבא שלה דווקא בתקופה זו, כאשר הלחץ מצד ישראל על מצרים להסכים לטרנספר של הפלסטינים גובר. על פי מקורות בלתי־רשמיים, ישראל אף הציעה למצרים סיוע בסגירת החוב הבין־לאומי שלה אם תסכים לטרנספר של הפלסטינים. נראה שמצרים עם הכלכלה שלה והלחץ הישראלי תקועה בין הפטיש לסדן – במידה רבה בדומה ללבנון.
גם ירדן מעלה את תקציב ההוצאות הצבאיות
גם ירדן, הגובלת בישראל, חשה באיומים המתגברים עליה – ומעלה בהתאם את ההוצאה הצבאית, שהיא כבר אחוז גדול מן ההוצאה השנתית שלה. כך לפי כתבתו של זיד א־דביסיה, עבור ירדן האיום הוא בעיקר הפרויקט של ממשלת ישראל הנוכחית – "ארץ ישראל השלמה", הכוללת בטווח הרחוק או הקרוב אפשרות לטרנספר של הפלסטינים מן הגדה המערבית לעבר הירדן המזרחי (נוסף על האיום המיידי שהוזכר לעיל שישראל תבצע טרנספר של תושבי עזה למצרים). גם הגבולות האחרים של ירדן אינם שקטים – יש לה בעיה גוברת והולכת של הברחת סמים דרך הגבול הסורי וכן יותר ויותר מיליציות של "הגיוס העממי" בעיראק על הגבול הירדני – חלקן מיליציות שיעיות חמושות שהן בעלות ברית של המשטר האיראני.
חסאם עאיש, מומחה כלכלי המרואיין בכתבה, הדגיש כי כל מדינות העולם, ובייחוד מדינות המזרח התיכון, עתידות להעלות את ההוצאות הצבאיות שלהן בשנים הקרובות – מגמה שהחלה כבר עם מלחמת רוסיה-אוקראינה, והתגברה בעקבות שורה של עימותים ביטחוניים, שהאחרון שבהם הוא כמובן המלחמה הנוכחית בין ישראל לעזה. לפי עאיש, תקציב הביטחון של ירדן הוא 1.8 מיליארד דולר בשנה – 5% מן התל"ג שלה – וכשמוסיפים לכך הוצאות כמשכורות ופנסיות, הוא מגיע ל־8.5%. זהו תקציב הגדול למשל מתקציב החינוך של ירדן או מכל הוצאה חברתית אחרת, שעתידה כאמור לגדול בשנים הקרובות – בייחוד אם ממשלת ישראל תמשיך במדיניות הנוכחית שלה התומכת ב"הכרעה" ובמשתמע מאיימת בטרנספר. אימן א־ספדי, שר החוץ הירדני, כבר קבע שניסיון ישראלי לבצע טרנספר של פלסטינים לירדן ייחשב להכרזת מלחמה.
דו"ח עצמאי של פורום הטכנולוגיה הצבאית והחלל קבע גם הוא שתעשיית הביטחון בירדן עתידה לצמוח בשנים הקרובות, בייחוד כנגד האתגרים הביטחוניים של דאעש, חוסר היציבות בסוריה וההתפשטות האידאולוגית של דאעש בעיראק. ההוצאה הביטחונית של ירדן אכן צמחה מ־1.478 מיליארד דולר בשנת 2022 ל־1,563 מיליארד ב־2023, ועד 1,603 מיליארד ב־2024 (דינר ירדני הוא 1.14 דולר). רוב הציוד של צבא ירדן מתבסס על יבוא – בייחוד מהולנד ומארה"ב.
עיראק משקיעה סכומים עצומים ברכש צבאי
גם בעיראק, הצבא ותקציבו משחקים תפקידים מרכזיים בכלכלה הלאומית. תקציב הביטחון של עיראק ב־2023 עמד על 18 מיליארד דולר מתוך הוצאה ממשלתית כוללת של 153 מיליארד דולר – כ־15%. בכוחות הביטחון של עיראק יש יותר ממיליון ורבע חיילים, ויש לה חיל יבשה, חיל אוויר וחיל ים. עם זאת, גם מיליציות "הגיוס העממי" בעיראק, שהוקמו כדי להיאבק בדאעש ושאינן כפופות לצבא עיראק ישירות, נחשבות חלק מכוחות הביטחון בעיראק. חלקן אף נתמכות על ידי איראן, ובמידה מסוימת כפופות למשמרות המהפכה.
עיראק משקיעה רבות בהתחזקות ובהתעצמות צבאית. בתוך כך, היא משקיעה סכומים עצומים ברכש צבאי מגוון. אולם היא זקוקה לכך מפני שהיא עדיין חווה בעיות ביטחוניות קשות כלפי פנים – בשל העובדה שדאעש עדיין פעיל בכמה מחוזות בה. תהליך רכישת האמל"ח בצבא עיראק מלווה בקשיים ובמחלוקות בתוך הממסד פנימה – חלקים מן הממסד הפוליטי ומהמיליציות שהם בעלי ברית של איראן מתנגדים לרכישת אמל"ח מארצות הברית, ומעדיפים לחתום על עסקאות עם רוסיה – אך בסופו של דבר, המצב הקשה בעיראק, שבה פיגועי טרור רבים, מאלץ את הממסד העיראקי לפנות לארה"ב. על פי הכתבה, גם המלחמה בין ישראל לעזה נתפסת בעיראק כאיום, המאלץ אותה לפנות לארה"ב לשם הגדלת הרכש הביטחוני שלה. ככלל, החימוש של צבא עיראק נחשב לא־מתקדם במיוחד, כאשר אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא היקפי השחיתות העצומים שהיו מעורבים בעסקאות נשק שעליהן חתמו ממשלות עיראק הקודמות.
על נושא זה יאסר ותות, חבר ועדת הביטחון וההגנה בבית הנבחרים העיראקי, צוטט בכתבה, וטען שהפרלמנט והממשלה תומכים במדיניות משרד הביטחון לספק את הנשק הנחוץ לצבא. הוא הדגיש שמאז עלייתו דאעש בשנת 2014, אז כבש הארגון חלקים נרחבים מעיראק, הוא עצמו מתעניין באופן אישי בסוגיות הקשורות לביטחון ולצבא. לדעת ותות, הצבא זקוק לעוד סיוע כדי להגן על אזרחי עיראק באופן אפקטיבי. לשם כך, לדעתו ממשלת עיראק צריכה ליצור קשרים טובים יותר עם מדינות העולם כדי לקבל מהן סיוע ביטחוני וכלי נשק מתקדמים. לדבריו, משרד ההגנה העיראקי סבור שעיראק זקוקה לסוגים רבים של כלי נשק שכיום אין ברשותה כמות מספקת מהם, כמו מטוסים, נשק יבשתי, סוללות הגנ"א, טילי יירוט ועוד. קצין בדרגת עמיד שהתראיין לכתבה הדגיש מסר זה. לדעתו, הממסד הצבאי זקוק לתקציב גדול יותר לצורך רכש נשק, בייחוד מכ"מים להגנה אווירית. הקצין מסר כי רכישת המכ"מים מסוכלת על ידי גורמים מדיניים בתירוצים קלושים. הוא גם הוסיף שמשרד הביטחון פועל לרכוש כטב"מים ומכשירי הגנה אווירית נוספים.
מי מייבאת את הכמות הגדולה ביותר של נשק?
לבסוף, ברוב מדינות המפרץ – אחד האזורים המייבאים את הכמויות הגדולות ביותר של נשק בעולם, על פי כתבתו של כרים רמדאן – הוצאות הביטחון הן אחוז נכבד מן התקציב הכללי. אם כך, רמדאן מטעים, יש לבחון את ההשפעה של המלחמה של ישראל בעזה עליהן – מפני שהתוצאות עשויות לרמוז האם ועד כמה אזור המזרח התיכון עומד בפני תקופה של חוסר שקט ושל עוינות גוברת.
סעודיה היא המדינה הערבית המייבאת את הכמות הגדולה ביותר של נשק – שנייה בעולם כולו רק להודו. רק בשנת 2023, עמדו הוצאותיה הצבאיות על 69 מיליארד דולר, גידול של 6.4% מן השנה הקודמת. מדובר בכ־30% מהתקציב של סעודיה. סעודיה גם מייבאת 61% מן הנשק שלה מארה"ב, ו־23% מבריטניה. האמירויות מגיעה במקום השני אחרי סעודיה בהוצאה צבאית (מקרב מדינות המזרח התיכון) – 5.7% מהתוצר הלאומי שלה. היא בתורה מייבאת 35% מן הנשק שלה מארה"ב ו־28% מצרפת. קטר היא השלישית ברשימה – עם הוצאה צבאית של 13.1 מיליארד דולר – 11.4% מן ההוצאה הכללית. לאחר מכן מגיעות כווית ועומאן עם הוצאות של 12.6 ו־11.4 מיליארד דולר בהתאמה, ולבסוף בחריין עם 2.9 מיליארד דולר.
אך מהם האיומים שמדינות המפרץ עומדות בפניהם? לדעת ביאר אל־ח'ורי, מומחה לכלכלה פוליטית באוניברסיטה האמריקאית בבירות, במלחמה בין ישראל ועזה ובאי־יציבות האזורית הכרוכה בה יש משום איום שדחף את מדינות המפרץ לנסות לפתור את הסכסוכים הקיימים בינן לבין מדינות העולם ולהקים בריתות עם כל הכוחות המשפיעים באזור ובעולם מצד אחד, ומצד שני דחף אותן לנסות לגוון את מקורות יבוא הנשק שלהן – שעד כה היו בעיקר ארה"ב, הממלכה המאוחדת וצרפת. כך למשל, ערב הסעודית הביעה מוכנות לחתום על עסקת נשק עם רוסיה. לדעת ח'ורי, בהחלט ייתכן שמה שיתרחש בעזה יגרום לעליית ההוצאה הצבאית במדינות ערב, אך בייחוד אחרי שישקע אבק המלחמה יהיה צורך בהערכה מחודשת של הצורך בהוצאה צבאית. כך למשל, המלחמה עשויה להביא לרוויזיה של סעיפים בהסכמים ביטחוניים נוספים. דוגמה אחת היא כל מה שנוגע למערכות בינה מלאכותית – מפני שמערכות הבינה המלאכותית של ישראל נחשפו במערומיהן על ידי החמאס ב־7 באוקטובר.
ח'ורי סיכם ואמר שהמלחמה איננה בהכרח סיבה ישירה עבור מדינות המפרץ להעלות את אחוז ההוצאה הצבאית שלהן, אך הדבר תלוי בגורמים עולמיים רחבים יותר – אם העולם כולו ילך לכיוון של חימוש גובר והולך, הדבר ישפיע גם על מדינות המפרץ וייאלצן להשתתף במגמה זו כדי לשמור על מקומן במאזן הביטחון המקומי והבין־לאומי. דו"ח של אנתוני קורדסמן מהמרכז למחקרים אסטרטגיים ובין־לאומיים בוושינגטון דווקא סבור מעט אחרת – לדעתו, מדינות המפרץ דווקא עומדות בפני איומים ביטחוניים גדלים והולכים, שבראשן התחזקות איראן, אך הם כוללים גם את כלל־המאבקים האזוריים ואת המתיחות האזורית הקשורה למלחמה בעזה. קורדסמן הציע למדינות המפרץ לשפר את היכולות הצבאיות שלהן בתקופה הקרובה – על ידי הגדלת הוצאתן הצבאית ושיפור שיתוף הפעולה שלהן עם האזור.
לסיכום, דומה שהמלחמה האחרונה בעזה היא הצעד האחרון והמאיים בהתערערות הסדר האזורי שפוקדת את המזרח התיכון במידה רבה כבר מ־2011. כפי שנאמר בכתבה לגבי מצרים, דומה שההוצאה הגוברת והולכת על ביטחון בכלל מדינות האזור עומדת בסתירה במידה רבה לאפשרות לשפר את חייהם של האזרחים החיים במדינות אלו – בייחוד ככל שהוצאה זו מתבססת על יבוא של נשק מחו"ל. זוהי רק אחת מתוצאות הלוואי של המלחמה ההולכת ומשנה את העולם לנגד עינינו.
אליצור גלוק כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.
