גם לפני 7 באוקטובר היה קשה לצפות מישראלים להתייחס ברצינות לטענות בדבר היותה של מדינתם פרויקט קולוניאלי. כיום, כשטיעון זה הפך לקריאת הקרב של מכחישי או של מצדיקי פשעי חמאס בעוטף עזה, הדבר נהיה בלתי־אפשרי עוד יותר. אולם דווקא עכשיו יש ערך לחזור לטענת הקולוניאליזם ולבחון אותה באופן נקי עד כמה שאפשר; לא כדי לשפוט או להוקיע את המדינה הציונית, אלא כדי להבין דברים בעלי ערך לגבי הדינמיקה של המאבק הכוחני בין ישראלים ופלסטינים בארץ הזו. תפיסות ההתיישבות, הבית וההתפשטות יכולות לעזור לנו להבין עד כמה גדול האתגר במציאת נקודת שיווי משקל יציבה ליחסים שבין ישראלים ופלסטינים, כזו שתהיה מוסכמת על ציבור גדול בקרב שני העמים וגם חסינה מפני כוחות אלימים שירצו לערער אותה.
אפשר לקוות שהניתוח שלהלן מתאר אתגר זה באופן שיכול לסייע למי שחפצים בכך לחלץ ממנו כיווני פעולה מועילים לתהליכי שינוי ותמורה.
קולוניאליזם למתחילים
דיון בהיר במושגים של קולוניאליזם (כובש) וקולוניאליזם התיישבותי ובמידת התאמתם לציונות ולישראל ולתמורות שחלו בהן, אפשר למצוא במאמרו של ד"ר ארנון דגני. על דיאלוג ציוני-פלסטיני, לרבות הצעות לחילוץ ההתיישבות הציונית ממלכודת הקולוניאליזם, אפשר לקרוא בתגובתם של ד"ר אלי אושרוב וד"ר אבי-רם צורף למאמרו של דגני. ניתוח מפורט יותר על קולוניאליזם ועל תיאוריות פוסט־קולוניאליות אפשר למצוא בשיחה שקיימה ויויאן דיטש עם ד"ר יעל ברדה וששודרה בתאגיד השידור.
מי שאינם בקיאים בנבכי התיאוריה הקולוניאלית מפרשים בדרך כלל את משמעות התיוג הקולוניאליסטי כטענה שמדובר במדינה שנמצאת במקום שבו היא איננה אמורה להיות. מדינה כזו איננה לגיטימית, והיא צריכה לחלוף מן העולם במהלך שבו אזרחיה, המתיישבים הקולוניאליסטים, אורזים את מיטלטליהם וחוזרים הביתה, ל"אירופה". תשובת הנגד הישראלית-ציונית היא שארץ ישראל היא הבית שממנו גורשו היהודים לפני 2,000 שנה; בהיעדרו פקדו אותנו אסונות נוראים, וכיום בכל מקרה אין לנו "בית" אחר לחזור אליו.
הטיעון האנטי־קולוניאלי והמענה הישראלי-ציוני ממוקמים במישור המוסרי והערכי: הם באים לקבוע מיהו בעל הבית היליד ומי הפולש/המתיישב; מי הקורבן ומי הכובש. בהתאם לכך, הם נועדו להכריע בסוגיית (היעדר) הלגיטימציה של המדינה הציונית.
"בית" הוא מילת מפתח בדיון מוסרי-פוליטי, והיא נועדה לסמן מי צודק ומי אינו לגיטימי, מי הקורבן ומי הפולש. אבל הניתוח שאציע להלן מבקש לעזוב טענות מופשטות של צדק, ובמקום זאת להסתכל על כוח ועל הפעלתו. גם בהיבט זה לבית יש משמעות חשובה ביותר שכן בית הוא מקור של כוח, ויש מעט דברים בעולם שאדם או עם יתגייסו למענם כמו למען ההגנה על הבית.
ילידוּּת היא כוח
במקום להתמקד בשיח המוסרי, אני רוצה לעסוק להלן באופן שבו שאלת הבית על נגזרותיה מייצרת פער בסיסי בין הערכת המצב האסטרטגית של הפלסטינים לזו של הישראלים. אם ישראל היא פרויקט קולוניאלי, הרי שאת הקולוניאליסט אפשר להכריע. זאת משום שיש גבול למה שהקולקטיב הקולוניאליסטי (הישראלים במקרה שלנו) מוכן להקריב למען מקום שאיננו בית אלא מספק אינטרס כלכלי או גאו־פוליטי בלבד.
כך, מנקודת המבט הפלסטינית הרווחת, הרואה בישראל פרויקט קולוניאלי, המאבק לשחרור פלסטין הוא בעל סיכויי הצלחה, גם אם מאזן הכוחות נוטה בהתמדה לרעת הפלסטינים. כל מי שניהל שיחות עם פלסטינים מכיר את ההסבר של עם למוד חיים של כיבוש ברוח: "העות'מאנים, הבריטים, הירדנים, כולם היו והלכו. גם אתם תלכו". דוגמאות שיכולות לחזק את צורת המחשבה הזו היו נסיגת צה"ל מלבנון והנסיגה מעזה בלחץ פיגועי חמאס. בכל המקרים הללו השאלה לא הייתה לאיזה כיוון נוטה מאזן הכוחות, אלא האם מחיר השליטה הטריטוריאלית היה כדאי לישראל.
מנקודת מבט ציונית, ישראל היא כמובן הכול חוץ ממפעל קולוניאליסטי: היא ביתו היחיד של העם היהודי, ערש הולדתו, מורשתו הדתית, מימושו הלאומי, צורך הישרדותי. אולם יותר מכל אלה, ישראל היא מציאות חיים: כאן ביתנו. על הבית ניאבק כמעט בכל מחיר, ולכן אין גבול לנחישות ולמשאבים שנשקיע במאבק להגן עליו ולהדוף כל מה שנתפס כאיום. מנקודת מבט זו אי־אפשר לדמיין מצב שבו המדינה הציונית ואזרחיה ירימו ידיים, יהיו הלחצים והמחירים אשר יהיו.
התגובות של שני הצדדים להתקפה הרצחנית של חמאס ב־7 באוקטובר ביטאו היטב את הפער בין התפיסות הפלסטיניות והישראליות בדבר יכולת העמידה הישראלית. ברשתות החברתיות הפלסטיניות למשל, אפשר היה לראות ב־7 באוקטובר צילום של הטרקטורים של חמאס פורצים את הגדר בעזה בליווי הכיתוב "קורי עכביש". מבחינת פלסטינים רבים זו לא הייתה רק סיסמה או קריאת קרב; כמה אינטלקטואלים פלסטינים כתבו במפורש בעקבות אותו יום ש"קץ הציונות קרוב". קשה להודות בכך, אולם עוצמת החרדה, הייאוש וחוסר הוודאות שמציפים את הציבור הישראלי מאז 7 באוקטובר מעידה שמשאלות הלב הפלסטיניות הללו זיהו את תחושת השבר הקיומי הישראלי.
הניתוח שאציע להלן מבקש לעזוב טענות מופשטות של צדק, ובמקום זאת להסתכל על כוח ועל הפעלתו. גם בהיבט זה לבית יש משמעות חשובה ביותר שכן בית הוא מקור של כוח, ויש מעט דברים בעולם שאדם או עם יתגייסו למענם כמו למען ההגנה על הבית
אפשר להניח שקולוניה הייתה מתקשה להתאושש מאירוע דומה. אולם למרות השבר האיום שחוללה ההתקפה של חמאס, ולמרות הריקבון הפוליטי שפשה במערכות ישראליות רבות והשסעים החברתיים העמוקים, המדינה הציונית רחוקה מקריסה. הפעלתנות של החברה האזרחית בישראל לצד ההתגייסות למהלך צבאי עוצמתי הן ביטוי לנחישות של עם שנאבק על הבית. יהיו שיגידו שמדובר בנחישות מעוררת השראה, אחרים יכנו אותה פושעת. אולם מנקודת מבט של הפעלת כוח, בניתוק משאלות מוסריות או פוליטיות, התמונה ברורה: פלסטינים ותומכיהם הרואים בישראל מפעל קולוניאלי שקריסתו קרובה שוגים קשות ומשלים את עצמם.
זה המקום להדגיש שגם ההתכחשות הישראלית לילידות הפלסטינית היא לא יותר ממשאלת לב של ישראלים רבים המשוכנעים ביכולתם להכניע את הפלסטינים. ישראל מצפה שהכוח העודף שלה, השליטה המשוכללת שלה בפלסטינים והמכות שהיא מנחיתה עליהם יאפשרו לה לכפות עליהם תכתיבים פוליטיים. פקפוק בקיומו של עם פלסטיני ובילידות שלו או האמירה "יש להם 22 מדינות", אינן רק טענות בוויכוח על ה"זכות" לריבונות על הארץ אלא משפיעות על תפיסת המציאות הישראלית לגבי השורשיות, הנחישות והכוח של פלסטינים. ילידוּת היא מקור של עוצמה – אישי, קהילתי ועממי – שיכול להקנות לעם הילידי עמידות רבה גם לנוכח נישול, דיכוי ואסונות מתמשכים. ההתכחשות הישראלית להיותה של הארץ – גם – ביתם של הפלסטינים היא יותר מעוול מוסרי. היא גם מולידה קריאה לא־נכונה של המציאות ושל מה שישראל יכולה לקוות להשיג בהסתמכות על כוחה העודף. בין השאר אנחנו טועים בזיהוי כוח העמידה ויכולת ההקרבה הפלסטיניים, כוח ויכולת שמקור מרכזי שלהם הוא היות הפלסטינים בני־בית בארץ הזו.
המקום שבו כוח ומוסר נפגשים
הפער הבסיסי בין ישראלים ופלסטינים בתפיסת מהותה של מדינת ישראל מחד גיסא ותפיסת הילידות הפלסטינית מאידך גיסא, מכתיבים את האופן שבו כל צד מעריך את סיכויי הצלחתו במאבק להכרעת יריבו. לעניין זה יש חשיבות נוספת. שכן עמים ומדינות שופטים את המוסריות של הפעלת אלימות על בסיס תכליתה ועל בסיס מידת האפקטיביות של הפעלת אלימות להשגת תכלית זו. כאשר פלסטינים וישראלים מכנים בשמות מנוגדים את מאבקם, ומעריכים באופן הפוך את סיכויי הצלחתם, הרי שאלימות שצד אחד תופס כלגיטימית תהיה לחלוטין לא־לגיטימית בעיני הצד השני.
השילוב בין שני הפערים הללו – היעד הריאלי של המאבק בין שתי התנועות הלאומיות והדרכים הנתפסות כמוסריות להשגת יעד זה – מקשה מאוד לדמיין מצב יציב במציאות הישראלית-פלסטינית. יציבות גאו־פוליטית מתאפשרת במצב שנתפס על ידי כל צד כקרוב למצב הריאלי והרצוי מבחינתו; רק בנסיבות כאלה יוכלו ישראלים ופלסטינים להשלים עם המצב במקום לחתור תחתיו ולהביא לקריסתו. כאמור, קשה היום לדמיין מצב כזה, וחלק מרכזי מהסיבות לכך נעוץ בפערים שפירטנו לעיל.
אי־אפשר "לצמצם את הסכסוך" במצב קולוניאלי
בעוד חסידי הדה־קולוניזציה (פירוק הקולוניה) טוענים שצדק ושלום ייתכנו רק דרך תיקון עוולות העבר, מי שדוגלים בריאל-פוליטיק ובפרגמטיות מצפים שהצדדים יוותרו על תפיסת הצדק שלהם מתוך הכרה בפערי הכוחות ובמגבלות יכולתם להשיג את יעדיהם. גישת ניהול הסכסוך או צמצומו ביקשה לחזק את סיכויי ההצלחה של מה שהיא תיארה כפרגמטיזם באמצעות "מחוות" והטבות לפלסטינים, רובן בתחום הכלכלה.
לא זה המקום להוסיף על הניתוחים המפורטים של כשלי גישת צמצום הסכסוך. מה שכן רלוונטי לענייננו הוא שבעוד מדינת ישראל עצמה החזיקה לכאורה בגישה משלה לצמצום הסכסוך, בפועל היא חתרה תחתיה וערערה את היציבות שהשיגה. שכן כדי להותיר סיכוי לכך שהפלסטינים "יגלו פרגמטיות" וישלימו עם הנחיתות שלהם תחת שלטונה, ישראל הייתה חייבת להימנע מלהרחיב את אזורי הדומיננטיות היהודית במרחב הישראלי-פלסטיני. הרי תנאי בסיסי לכך שהפלסטינים ישלימו עם "מה שיש" הוא שהיש הזה יהיה מוגן מאיומים נוספים.
אלא שבפועל ישראל נוהגת זה עשרות שנים בצורה הפוכה לחלוטין: פינויי בתים בשיח' ג'ראח, הרחבת השטחים המועברים לעמותת אלע"ד בסילואן, גירוש פלסטינים מ"שטחי אש" במסאפר יטא (דרום הר חברון), מאחזי רועים אלימים שמטילים את חיתתם על קהילות בקעת הירדן, הרחבת התנחלויות על חשבון שטחים חקלאיים פלסטיניים בצפון הגדה המערבית והמהלך המסוכן ביותר – חיזוק תנועות המקדש במטרה לשנות מהיסוד את פני הדברים בחרם א־שריף/הר הבית. פעולות דומות דוגמת ייהוד הנגב והגליל מתרחשות גם בתוך הקו הירוק. במילים אחרות, פלסטינים אינם יכולים להיות בטוחים אפילו בגבולות ביתם הפיזי והקהילתי; אלו תמיד עלולים להפוך ליעד של ההשתלטות הישראלית הבאה.
הדוגמאות הללו מבהירות עד כמה עמוק, נרחב ושיטתי הוא הדחף הישראלי להתפשט עוד ועוד אל תוך כל מרחב פלסטיני. גם מי שמקבל את העמדה הישראלית לגבי היותה של ישראל בית (לאומי) ליהודים ולא מפעל קולוניאליסטי, חייב להודות שהדחף להתפשט ולייהד מרחבים פלסטיניים הוא דפוס פעולה קולוניאליסטי. גם במקרה זה, הגינוי המוסרי פחות חשוב לענייננו מאשר ההבחנה שמאפיין קולוניאליסטי זה פוגע במימוש המטרות שישראל עצמה הציבה: כאשר ישראל נוגסת בהתמדה חתיכות נוספות מהמעט שנותר לפלסטינים, היא חותרת תחת היציבות שהיא לכאורה מציעה. העובדה שמדובר בדינמיקה הרסנית הוכחה שוב ושוב לאורך העשור האחרון, ובמיוחד בשנת 2021, כאשר פעולות ישראליות להרחקתם של פלסטינים משער שכם, שיבוש חופש הפולחן במסגד אל־אקצא ואיום בפינוי משפחות פלסטיניות בשיח' ג'ראח הובילו למלחמה בעזה ולמהומות ברחבי המדינה. אי־אפשר לתלות, ובוודאי שלא להצדיק, את האידאולוגיה של חמאס ואת טבח 7 באוקטובר בדפוס הפעולה הקולוניאליסטי הזה, אולם ברור שהוא תורם להיקף התמיכה בחמאס בקרב הציבור הפלסטיני ולתפיסה שפעולות הארגון הן "התנגדות" לגיטימית ולא טרור נפשע.
אנחנו נמצאים באחת מתקופות השפל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התרחיש הרע הוא התפשטות האלימות ברחבי הארץ והפיכת האסון ההומניטרי בעזה לגירוש בפועל. אולם יש גם תרחיש אופטימי: ביום שאחרי המלחמה ישראלים ופלסטינים יהיו חייבים להתמודד עם משקעים עזים של עוינות ופחד. בלי התמודדות כזו אי־אפשר יהיה לחזור לשגרה המתפקדת, שהתבססה על הסתמכות ועל תלות הדדית בין ישראלים ופלסטינים, שחולקים ביניהם הרבה יותר מרחבים משותפים בהשוואה לעבר. כדי להשתחרר ממשקעים אלה ישראלים ופלסטינים יצטרכו להתמודד עם התפיסות העצמיות השגויות שלהם כבעלי הבית הבלעדיים בארץ. בעיקר הם יצטרכו לעשות חשבון נפש בדבר שלילת הילידות של הצד השני. אם מקבלים את הניתוח שלעיל, קרי שהשלילה ההדדית של ילידות הקולקטיב השני מניעה את התהליכים האלימים שממיטים אסון על שני העמים, הרי שהכרה הדדית בילידות היא מפתח לתהליך של תיקון.
בתהליך כזה, אנו הישראלים נפיק תועלת מהכרה בדפוסי החשיבה והפעולה הקולוניאליסטיים שפיתחנו כחברה ומהבנה שכדי ליצור עתיד בריא יותר נהיה חייבים להשתחרר מהם. אפשר לקוות שבקרב הציבור הפלסטיני יתעורר במקביל תהליך של הכרה בנו כבני המקום. חלק מהפלסטינים, בוודאי פלסטינים אזרחי ישראל, כבר שם ומחכים לנו.
אני מודה לד"ר אמיר פאח'ורי על הערותיו ועל עידודו לכתיבת המאמר.
