במאמר קצר זה אנסה לזהות את הגורמים העיקריים למשבר הפוליטי הנוכחי בישראל. הבחנה מקובלת במדעי החברה בכלל, ובמדע המדינה בפרט, היא בין גורמים תרבותיים, רציונליים ומבניים לתופעות פוליטיות וחברתיות, כאשר בדרך כלל יש כמה גורמים מסוגים שונים שיכולים להסביר תופעה פוליטית וחברתית מסוימת. גורמים רציונליים (או מונחי אינטרס) שמים את הדגש על שחקנים (יחידים או קבוצות) ועל השיקולים המנחים אותם. גורמים תרבותיים בתורם הם ערכים, אידאולוגיות ושיח, אך גם תפיסות של "האני", של ה"אחר" וכן של היחסים בין "האני" ל"אחר", אשר מעצבים את ההתנהגות הפוליטית של יחידים ושל קבוצות. ולבסוף, גורמים מבניים נוגעים לאופי המדינה ולעוצמה שלה (למשל, האם זו מדינה חזקה או חלשה), לאופי החברה (למשל, האם זו חברה הומוגנית או חברה שסועה), ולמערכת היחסים בין מדינה לחברה.
בהתאם לכך, ניתן לומר כי גורמים רציונליים למשבר הנוכחי הם בראש ובראשונה יחידים וקבוצות בישראל, ולעיתים גם מחוצה לה, המעוניינים לקדם את סדר היום הפוליטי ואת האינטרסים שלהם. מדובר על שחקנים פוליטיים, כמו למשל שמחה רוטמן, יריב לוין, בנימין נתניהו ומשפחתו, אך גם על קבוצות כמו פורום קהלת, המפלגות החרדיות, מפלגות ימין כמו הציונות הדתית והמתנחלים. כל אלה מעוניינים ברפורמה המשפטית מכיוון שהם סבורים כי היא תיטיב עימם.
מן העבר השני של המתרס, יש שחקנים שונים שחוששים כי הרפורמה המשפטית – שבעיניהם נתפסת כהפיכה משטרית – תגרום להם נזק כבד. אלה כוללים חברות היי טק, כלכלנים, אנשי אקדמיה ומשפטנים וגם קבוצות של חיילי המילואים, שחלקם משתייכים לקבוצות שהוזכרו קודם. ישנם גם דתיים מתונים שאינם מעוניינים בחיזוק נוסף של מעמדה של הדת במדינה. יודגש כי כל השחקנים האלה רואים ברפורמה איום חומרי ולא רק איום אידאולוגי.
יחידים וקבוצות החוששים מפני הפיכה של ישראל לדמוקרטיה פורמלית, ואולי אף למִשְׁטָר סַמְכוּתָנִי לפי הדגם ההונגרי, הפולני או הטורקי. בעיניהם, ההפיכה המשטרית היא איום על הזהות המערבית, הדמוקרטית והליברלית של המדינה – ושלהם עצמם
נוסף על כך, יש למשבר גורמים תרבותיים. לחלק מתומכי הרפורמה יש תחושות של קיפוח כלפי הסדר הפוליטי והחברתי הקיים במדינה, שמייצגו העיקרי בעיניהם הוא בג"ץ. מדובר בתפיסה אנטי-ממסדית הרווחת בקרב יחידים וקבוצות שחלקם פעלו עד לא מכבר בשוליים ושהגיעו לעמדות מפתח במדינה לאחר הבחירות האחרונות לכנסת. גורם תרבותי נוסף הוא אידאולוגיה של "משילות" ושל "שוק חופשי", שבעיני תומכיה יש מוסדות וחוקים מגבילים שיש לסלק מן הדרך כדי לממשה. חלק מן השחקנים האלה (כמו למשל בצלאל סמוטריץ') רואים בהתנתקות ב-2005 סמל לדיכוי שלהם בידי המדינה, ומכאן הרצון לתקן זאת באמצעות חקיקה. המשותף לכל השחקנים האלה היא תפיסה שלפיה דמוקרטיה פירושה קודם כול רצון הרוב, המממש אותו באמצעות רשות אחת דומיננטית – היא הרשות המבצעת – ולא באמצעות מערכת המבוססת על הפרדה בין שלוש רשויות המאזנות זו את זו. כמו כן, הם דוגלים בדומיננטיות של גוש פוליטי אחד – הגוש הימני – ולא בפשרה או בנוסחה כלשהי של שִׁתּוּף עָצְמָה בין הגושים, כפי שהיה בעבר (למשל ב"ממשלות האחדות הלאומית").
מול אלה יש יחידים וקבוצות החוששים מפני הפיכה של ישראל לדמוקרטיה פורמלית, ואולי אף למִשְׁטָר סַמְכוּתָנִי לפי הדגם ההונגרי, הפולני או הטורקי. בעיניהם, ההפיכה המשטרית היא איום על הזהות המערבית, הדמוקרטית והליברלית של המדינה – ושלהם עצמם. יצוין כי חלקים בציבור הישראלי ממילא רואים בעצמם ובמדינתם מעין "וילה בג׳ונגל" הקרובה יותר למדינות מערב אירופה מאשר למדינות המזרח התיכון, שעימם יש לישראל בעיקר יחסים של תועלת (מצרים, ירדן, מדינות המפרץ ומדינות צפון אפריקה) או יחסי עוינות וסכסוך (לבנון, סוריה והפלסטינים). ביטוי לכך הם דבריו של מואב ורדי בערוץ כאן 11 השבוע כי גם "לא הרחק מכאן, בצרפת" יש מחאות בנוגע לפנסיה. כלומר, ישראל קרובה רעיונית וגם פיזית לאירופה ולא לאזור שבו היא נטועה.
ומה לגבי גורמים מבניים למשבר? כאן ניתן להבחין בין גורמים בטווח הקצר, הבינוני והארוך. בטווח הקצר, התיקו הפוליטי המתמשך בארץ בשנים האחרונות מקשה על כינון בריתות והבנות החוצות את גבולות שני הגושים, כפי שהיה בעבר. למעשה, מה שאנחנו רואים בישראל כיום הוא התקבעות של שני גושים פוליטיים יציבים למדי – כלומר סוג של מערכת דו-מפלגתית בנוסח אמריקני – והתגלעות של שסע עמוק ביניהם, המלווה בקריסת מנגנונים ותיקים של שִׁתּוּף עָצְמָה. מחוללי הרפורמה מקווים שהיא תחלץ אותם סוף סוף מהתיקו הפוליטי הזה, שהיא תיתן להם יתרון מוחץ על פני הגוש השני, ובכלל זה דרך מינוי שופטים מטעמם, בעוד המתנגדים להפיכה בתורם חוששים בדיוק מתרחיש כזה: ממצב קבוע של דומיננטיות של יריביהם.
בטווח הבינוני אפשר להצביע על התוצאות של המלחמה ב-1967 כגורם המשפיע על המציאות הפוליטית בארץ מאז ועד היום. ההתרחבות של המדינה ושל גבולותיה, השינוי במערכת היחסים בין מדינה, קהילה וביטחון לטובת שני האחרונים – כל אלה שינו מן היסוד את המציאות הפוליטית בישראל וגם בישראל/פלסטין. למעשה, מ-1967, וביתר שאת מ-1987, כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה, ישראל נמצאת במצב שבו "אי-אפשר לבלוע ואי-אפשר להקיא" את השטחים שכבשה, והתוצאה היא מצוקה פוליטית גם בימין וגם בשמאל. מכאן למשל הקריאות ל"משילות" ו"להחלת ריבונות" אצל דוברי הימין, המעידות על המשבר בין חזון מדינת הלאום היהודית בישראל למציאות הדו-לאומית בישראל/פלסטין. בשנות התשעים התחולל משבר דומה בגוש השמאל-מרכז, ומנהיגו יצחק רבין אף השתעשע ברעיון של "בלי בג"ץ ובלי בצלם", כלומר בהשתחררות מעוּלם של בתי המשפט ושל ארגוני זכויות האדם. אך המסקנה של רבין ושל חבריו לאור המבוי הסתום בין ישראל לפלסטינים הייתה שיש לחתור להסדר עם אש"ף בהסכם אוסלו, ואילו כיום חלק מדוברי הימין סבורים שצריך לשנות את ישראל עצמה ולהביא אותה למצב שבו היא תוכל להכניע את הפלסטינים – ולא להיפרד מהם. ביטול חוק ההתנתקות ותוכניות הסיפוח של חלקים מן הגדה המערבית הם עדות לכך.
ולבסוף, בטווח הארוך, ניתן לציין את הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 ואת ההסדרים הפוליטיים שנלוו לכך כגורם בסיסי ועמוק למשבר. כאן אפשר להצביע על שלוש בעיות מהותיות: ראשית, במדינת ישראל לא נוסחה חוקה שתקבע את עקרונות היסוד של המשטר. אומנם יש "חוקי יסוד", אבל הם לא הצליחו להצטרף יחד לכדי חוקה מוסכמת. הניסיון של חלק ממתנגדי הרפורמה/הפיכה כיום להעלות על נס את מגילת העצמאות כמסמך מכונן – מעין תחליף לחוקה – משקף קושי זה. שנית, אין בישראל הפרדה בין דת למדינה, בעיקר משום שדוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, רצה להשתמש בדת ככלי בידי המדינה, ובתמורה לכך היה מוכן לפטור חלק מהחרדים משירות צבאי. אבל כך נוצרה בעיה קשה שמעיבה על הפוליטיקה, על החברה ועל הכלכלה בישראל מאז ועד ימינו. ולבסוף, בישראל אין גבולות ברורים בין התחום הביטחוני לבין התחום האזרחי, בעיקר משום שבן-גוריון וחבריו ביקשו להשתמש בצבא להשגת מטרות לאומיות, כמו קליטת עלייה, התיישבות, חינוך והכשרה מקצועית של בכירים בשירות הציבורי. גם כאן התוצאה היא ערבוב מתמשך בין שני התחומים האלה, בעיה שרק החריפה מ-1967 ואילך.
מבחינה זו, המשבר מעיד על שילוב בין שלוש בעיות יסוד שמדינת ישראל לא הצליחה להתגבר עליהן גם בחלוף 75 שנות עצמאות: אין לה חוקה, מסמך מוסכם שסביבו כל מגזרי החברה יכולים להתכנס; אין בה הפרדה בין דת למדינה, דבר שמוביל לניסיונות מתמשכים לחקיקה דתית ולצבירת עוצמה פוליטית, חברתית וכלכלית של מפלגות דתיות; ויש בה טשטוש בין התחום הביטחוני והתחום האזרחי, המתבטא בכך שקבוצות של חיילי מילואים פועלות כ"ראש חץ" נגד הרפורמה/הפיכה, אך גם בכך שהשר איתמר בן גביר מבקש להקים לעצמו מיליציה ("משמר לאומי") לצד המשטרה. כל זאת על רקע חוסר בהירות מתמשך לגבי גבולות המדינה, לגבי זהותה ולגבי השאלה מי ומה כלולים ואינם כלולים בה; ומערכת פוליטית המורכבת משני גושים שתהום פעורה ביניהם ועם שחקנים רדיקליים שהגיעו מן השוליים אל המרכז והחלו לקדם רעיונות מהפכניים המערערים לא רק את המערכת הפוליטית, את הכלכלה ואת החברה אלא גם את יסודות המדינה ואת המשטר שלה.
