מראשיתו הציג הקולנוע הערבי דימויים שונים של להט"בים. הדימוי הראשון והמוקדם ביותר היה הח'ואל (דמויות של גברים הלבושים כנשים). מקורו של הח'ואל באימפריה העותמאנית, שבה נאסר במחצית המאה ה־19 על נשים לרקוד, והן הוחלפו בגברים צעירים שרקדו בבגדי נשים. המצרים קראו להם ח'ואל (שיבוש של המילה ח'יל, בערבית ידיד, בן לוויה). בקולנוע המצרי הופיעו ייצוגים כאלה כבר בשנות ה־30 וה־40.
מקובל לראות בסרט המצרי "בנת אל־באשא אל־מדיר" (בת הפאשא המנהל, 1938) בבימויו של אחמד גלאל, הסרט הלהט"בי הערבי הראשון. עלילת הסרט שזורה בבלבול זהויות מגדריות, ומתמקדת בדמותה של עאישה הנאלצת להתחפש לאחיה חִכּמת ולהחליפו בעבודתו כמורה באחוזה כפרית גדולה. עאישה לובשת בגדי גבר המייצגים את סגנון לבושה של שכבת האפנדיה בתקופה זו (לבוש היברידי – תרבוש מזרחי וחליפה אירופאית ועניבה), ובּדריה, אחת מבנותיו של בעל האחוזה, מתאהבת בה ומנסה לפתותה, בסצנה ההומו־ארוטית הראשונה בקולנוע הערבי.
לאורך שנים רבות ייצגו את ההומוסקסואלים בקולנוע הערבי דמויות גרוטסקיות וחד־ממדיות, שהגחיכו אותם, והיו רוויות סטראוטיפים גזעניים ודעות קדומות. דוגמאות בולטות לכך בקולנוע המצרי מופיעות בסרטים "אשאעת חבּ" (שמועות על אהבה, 1960) "בחת' ען פדיחה" (החיפוש אחרי שערורייה, 1967) ו"אל־ארהאב ואל־קבב" (הטרור והקבב, 1992). רוב דמויות ההומוסקסואלים בקולנוע הערבי היו של גברים הטרוסקסואלים, לכאורה, בעלי קול נשי ושׁער ארוך שאינם מצייתים לקודים הפטריארכליים. רובם היו בוהמיינים, עסקו באומנות, השתייכו למעמד חברתי גבוה והושפעו מן התרבות המערבית.
לאורך השנים בלט בקולנוע המצרי המסר כי הקולוניאליזם הבריטי בפרט, והמערב בכלל, משפיעים לרעה על המוסר המוסלמי־ערבי, לא רק בכל הקשור לצריכת אלכוהול, לשימוש בסמים ולהאזנה למוזיקת פופ, אלא גם בתחום הנטיות המיניות. ומכאן, שכמו דברים "רעים" אחרים, הומוסקסואליות היא תוצאה של קונספירציה מערבית שטנית שנועדה לערער מבחוץ את המוסר הציבורי בתוך מצרים, למשל.
הסרט הראשון בעולם הערבי שהציג דמות של הומוסקסואל היה "זקאק אל־מדק" ב־1963, סרט שהוא עיבוד קולנועי לרומן "סמטה בקהיר" שכתב ב־1947 הסופר נגיב מחפוז. אומנם נטיותיו המיניות של הגיבור לא הוצגו בסרט, אך היה ברור לכול כי דמותו הערמומית והנבזית, כמי שמוכר סמים לחיילי הצבא הבריטי, מעידה על רמתו המוסרית הנמוכה, ושרמה זו היא תוצאה ישירה של ההשפעה המערבית.
סוג אחר של ייצוג של הומוסקסואלים בקולנוע הערבי הוא בתוך נרטיב שיפוטי המנסה להעניק "הסבר" לתופעה. למשל, בסרט "עמארת יעקוביאן" (בית יעקוביאן, 2006), המבוסס על ספרו של עלא אל־אסוני מ־2002. הספר והסרט הם כתב האשמה חריף נגד החברה המצרית על תחלואותיה הרבות: שחיתות ציבורית, ניוון מוסרי, פערי מעמדות, הטרדות מיניות ודיכוי פוליטי ודתי. אולם המסר העיקרי של הספר והסרט הוא שהכול אפשר לקנות בכסף: משרה בפרלמנט, נישואין, ואפילו אהבה. בהקשר הזה גם אהבה הומוסקסואלית היא סוג של מנגנון שליטה ביחסי הכוחות בחברה – חאתם רשיד, העיתונאי ההומוסקסואל והאריסטוקרט ממוצא צרפתי, מנצל את מעמדו הכלכלי והחברתי כדי לתבוע קשר מיני עם גבר נשוי.
כמו בסרטים אחרים, גם כאן עדים הצופים לנרטיב שיפוטי הרומז כי ההומוסקסואליות היא "מחלה" שנגרמה בשל הזנחה הורית, או התעללות מינית בילדות. בסרט "עמארת יעקוביאן", "האשמה" מוטלת על אימו הצרפתיה של חאתם רשיד, שלא מנעה את ההתעללות בו בילדותו. גם כאן אפוא האשם הוא במערב.
סרט זה הביא למחאה קשה בפרלמנט המצרי בטענה שהוא פוגע במוסר הציבורי וברגשות הדתיים של תושבי מצרים. גם סרטו של ח'אלד יוסף, "חין מיסרה" ("עד שהכול יסתדר", 2007), שהציג סצנה אינטימית של שתי נשים, גרר גינוי מצד חוגי שמרנים במצרים.
תגובות כאלה, והעובדה שבמרבית מדינות ערב (למעט ירדן ובחרין), ההומוסקסואליות עדיין אינה חוקית, ומרביתם של חברי קהילות להט"ב עדיין חיים במחתרת, הביאו לכך שבמשך שנים מיקמו סרטי קולנוע ערביים את חברי קהילות הלהט"ב בשולי החברה, והציגו אותם כדמויות שליליות או מניפולטיביות, ותמיד בתפקידי משנה התומכים בעלילה.
עם זאת, השינויים החברתיים־תרבותיים שהביאו טלטלות האביב הערבי גרמו לתמורות גם ביחס ללהט"בים בחברות הערביות, ומגמה זו משתקפת גם בקולנוע. בשנים האחרונות עלו לאקרנים כמה וכמה סרטים ערביים העוסקים בנושא: בקולנוע הלבנוני ("חדר לגבר", 2017; "כרוניקה", 2017; "קיסר אוסטריה", 2016), בקולנוע התוניסאי ("הצל", 2016) ובקולנוע המרוקאי ("צבא הישועה", 2014), ואפילו בקולנוע של איחוד האמירויות ("רק גברים הולכים לקבר", 2016). בסרטים אלו, בפעם הראשונה בקולנוע הערבי, להט"בים הם הדמויות הראשיות וכוכבי הסרטים, וזהותם המינית מוצגת כדבר טבעי ומובן מאליו.
הקונפליקט בין המסר שהיוצרים מבקשים להעביר בסרטיהם, לבין יכולת ההכלה של הציבור את התכנים האלה משתקף בדבריו של מרואן חאמד, במאי הסרט "עמארת יעקוביאן": "כאשר עשיתי את הסרט ביקשתי לשבור חסמים ולעסוק בנושאים המהווים טאבו, בלי שהקהל יברח באמצע הסרט…"
