הלאומיות הדתית היהודית – הציונות-הדתית – נעה בעשורים האחרונים מהשוליים להגמוניה. תמורה נוספת שעברה הציונות הדתית היא התנועה מן המרכז ימינה. מקימי המפלגה הדתית-לאומית ונציגיה בכנסת הראשונה, דמויות כחיים משה שפירא, זרח ורהפטיג ויוסף בורג, היו אינטלקטואלים הומניים מתונים וליברלים, ומבחינה פוליטית נטו קלות שמאלה. מה רב המרחק בינם לבין ראשיה של סיעת הציונות הדתית בכנסת הנוכחית בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. אם בראשית ימיה של המדינה נתפסה המפד"ל כחטוטרת על הגב של מפא"י, בראשית שנות התשעים הייתה הציונות הדתית זרם חברתי-פוליטי שולי יחסית. אולם מאז ועד היום עברה הלאומיות-הדתית, בפרפרזה על האמרה הידועה של עמוס עוז, אל קרון הקטר ותפסה את הגה השלטון.
בעבודת הדוקטורט שלי, אשר אושרה בדצמבר 2021 במכון למדע המדינה בפריז (Science Po), ערכתי השוואה בין המעבר של הלאומיות הדתית היהודית-ישראלית ושל זו המוסלמית-פלסטינית מן השוליים אל ההגמוניה החברתית והפוליטית. בעבודתי, שנכתבה בהנחייתם האקדמית של פרופסור יצחק רייטר ופרופסור אלן דיקהוף (Alain Dieckhoff), ערכתי סקירה מקיפה של המהלך האמור.
מראשית שנות התשעים של המאה הקודמת ועד לימינו אנו, נעה הלאומיות הדתית מן השוליים אל המרכז והפכה להגמוניה החברתית, התרבותית והפוליטית החדשה. אמירה זו נכונה לגבי הציונות הדתית בישראל וכן לגבי הלאומיות-הדתית האסלאמית הפלסטינית, אשר באה לידי ביטוי מוסדי בעיקר בתנועת חמאס (ובמידה פחותה מכך דרך התנועה האסלאמית בישראל). בצד ההבדלים המהותיים והברורים בין הציונות הדתית לחמאס, בין היהדות לאסלאם ובין ישראלים לפלסטינים, בחינה השוואתית של מהלך זה נוגעת ישירות גם בקווי הדמיון שבין שתי התנועות המקדשות את הלאומיות ואשר עבורן הדת והפוליטיקה חד הן. במילים פשוטות, יש בינינו הרבה יותר קווי דמיון ממה שרובנו מוכנים להודות.
שתי התנועות הדתיות-לאומיות – הישראלית-יהודית והמוסלמית-פלסטינית – ראו בתהליך השלום איום, נאבקו בו בשילוב של כוח פוליטי וחברתי ובאלימות. לא רק שהן הצליחו לעצור את תהליך השלום, אלא שמתוך מאבקן, הן הפכו להגמוניה הפוליטית-חברתית. הדמיון והשוני בין החמאס לבין הציונות הדתית בהקשר זה הוא עניין למאמר אחר. להלן אתייחס בקצרה לעלייתו המטאורית של הכהניזם ככוח מוביל בציונות הדתית ובפוליטיקה הישראלית, תוך התמקדות בגבול שבין השוליים למרכז בציונות הדתית.
שתי התנועות הדתיות-לאומיות – הישראלית-יהודית והמוסלמית-פלסטינית – ראו בתהליך השלום איום, נאבקו בו בשילוב של כוח פוליטי וחברתי ובאלימות. הן הצליחו
שלמה פישר ציין בעבודת הדוקטורט שלו (2007) את הניכור של נוער הגבעות כלפי מנגנון המדינה וסמליה וגם (לכאורה) כלפי הממסד המתנחלי המסייע להם. ניכור זה גדל משמעותית אחרי ההתנתקות ב-2005, באופן אשר הדגיש את הפער שבינם לבין המיינסטרים הציוני-דתי. פישר טען כי הרב יצחק גינזבורג מיצהר הוא הסמכות הדתית המקובלת ביותר על נוער הגבעות, והגדירו כ"הוגה דתי-לאומי בן־זמננו רדיקלי חשוב מאוד". גינזבורג, בדומה לשר המיועד לביטחון לאומי איתמר בן גביר, תמך בטבח גולדשטיין וסמך את ידיו מבחינה הלכתית על הספר "תורת המלך", שכתבו תלמידיו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, המתיר הרג של גויים בתקופת מלחמה ובעיתות שלום כאחד.
אולם זה שנים רבות מתקצר המרחק בין המרכז לשוליים, הנתפסים כרדיקליים וכקיצוניים, בציונות הדתית בת־זמננו. ב-2019 הוענק לרב גינזבורג פרס היצירה התורנית ע"ש הרב קוק מידי הקתדרה לתורה ולחוכמה בגבעת שמואל, ארגון קטן הממומן על ידי משרד החינוך. שר החינוך באותם ימים הרב רפי פרץ, ראש הבית היהודי, אז מפלגת הדגל של הציונות הדתית, וחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' כיבדו את הרב גינזבורג בנוכחותם בטקס הענקת הפרס. בשנים הקודמות הוענק פרס זה לרבנים מרכזיים בציונות הדתית כמו הרב יואל בן נון והרב חיים דרוקמן.
הציונות הדתית, גם במופעיה האלימים והקיצוניים יותר, דחתה לאורך השנים את הכהניזם, הוקיעה אותו מקרבה והתבדלה ממנו חברתית, תרבותית, דתית ופוליטית. אולם בבחירות 2019, ב-2020 ושוב במרץ 2021, כרתו מפלגת הבית היהודי ומפלגות אחרות בציונות הדתית בריתות פוליטיות ושותפות עם מפלגת עוצמה יהודית בהובלת תלמידיו של הרב מאיר כהנא. מהלך זה הבשיל כעת, תחת ניצוחו של בנימין נתניהו, לכדי שותפות פוליטית אשר סללה את דרכו של הכהניזם למיינסטרים של הציונות הדתית, כמו גם אל לב ליבה של החברה ושל ההנהגה הישראלית. ברית זו היא לפיכך דוגמה נוספת למרחק ההולך וקטן שבין השוליים למרכז בציונות הדתית.
בשנת 1985, זמן קצר לאחר שכהנא נבחר לכנסת לראשונה, התגייסו כלל רשויות המדינה ופוליטיקאים מימין ומשמאל למאבק בו. פרופ' אביעזר רביצקי פרסם אז חוברת דקה שכותרתה "הכהנאות כתופעה תודעתית ופוליטית", שאותה סיכם במילים אלה: "החברה הישראלית תיבחן על פי כוחה להתמודד במישרין, בדרכים רעיוניות, חינוכיות, משפטיות ופוליטיות, עם שורשיה של הכהנאות, המאיימת על אנושיותה, על יהדותה ועל שלומה".
