מי ששמח למשמע החדשות על מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר אולי לא העלה על דעתו, ולו לרגע, לחשוב על היום שאחריה. מה שהתרחש לאחר מכן היה צפוי לחלוטין: תקיפה מוחצת של ישראל בעזה ועקירת תושביה.
כמיליון וחצי תושבים הגרים בחצייה הצפוני של רצועת עזה נעקרו מבתיהם וכעת נמצאים כעשרים קילומטרים דרומה, שם הם צריכים לגור יחד עם מיליון התושבים שכבר גרים באזור זה.
ברגע זה, עשרות אלפי משפחות נותרו ללא מים, חשמל, דלק או מקום מגורים, בלי בתי חולים או בתי ספר. הסרטונים והחדשות המגיעים מהרצועה הם לא פחות משוברי לב.
האם מי שעלץ על פעולת השבעה באוקטובר יכול להצטנע קצת ולהרהר בגורלם של תושבי רצועת עזה? אנחנו נמצאים אל מול טרגדיה נוספת, שטרם נראתה כמותה בהיסטוריה של הפלסטינים מאז גורשו מבתיהם במהלך התבוסה במלחמת 1948.
המצב מזעזע ומחריד והשאלות הן הרות גורל. לכן עלינו להסתכל על התמונה בשלמותה, ולא על חלקים ממנה.
בקצרה, מתקפת הענק של חמאס מעבר לגבול גרמה להרג של 1,400 ישראלים והחריבה את חייהם של מיליון וחצי פלסטינים, וזוהי רק ההתחלה. אני אומר זאת כי רבים מבלבלים בין המציאות לפנטזיה, בין עובדות הנראות לעין לבין תובנות היסטוריות אפויות למחצה, בין המצב המצוי לרצוי, בין פרק אחד לסדרה שלמה ובין מבזקי חדשות לסיפור השלם.
עבור מי שרגיל לצפות בנטפליקס, האירועים בעזה הם רק עוד סרט, אולם המציאות היא שונה. אנשי הרצועה אינם שחקנים ועזה אינה במת תיאטרון. אם מדמיינים את פרטי המצב ברצועה כעת, אפשר להשתגע מרוב צער. חולים ללא גישה לבית חולים, תינוקות שאין להם חלב, ואלפי אנשים שישנים ברחוב בלי שיש להם אפילו שמיכה. מי שישן במיטות מפוארות ונוחות מדבר בלהט על הוויטקונג בווייטנאם ועל הבסת הכובש האמריקאי פה ושם. אבל עזה ופלסטין הן הטרגדיה של המאה האחרונה. לא ראוי מבחינה אקדמית, מוסרית ואנושית להשוות אותה עם מלחמות אחרות.
עבור מי שרגיל לצפות בנטפליקס, האירועים בעזה הם רק עוד סרט, אולם המציאות היא שונה. אנשי הרצועה אינם שחקנים ועזה אינה במת תיאטרון. אם מדמיינים את פרטי המצב ברצועה כעת, אפשר להשתגע מרוב צער
מה ציפו אלו שראשם הסתחרר מאדרנלין בעקבות מתקפת השבעה באוקטובר? הם דורשים מהפלסטינים בגדה המערבית לצאת לעימותים עד שיאבדו את מה שנותר מאדמותיהם. הם קוראים למצרים ולמדינות הערביות להילחם, בזמן שהם עצמם מסרבים לשתות קפה או לאכול המבורגר מרשתות אמריקאיות במחאה ומתוך סולידריות עם הפלסטינים. הו ההקרבה!
עוד לפני השבעה באוקטובר ידענו היטב שמצרים לא תצטרף למלחמה; שסעודיה, כווית ועיראק לא יעצרו את אספקת הדלק או הגז; שאבו מאזן לא יצהיר על ביטול הסכמי אוסלו; שהשבטים בירדן לא יחצו את הנהר; שחזבאללה יחוס על ביירות; ושעשרים ושתיים המדינות הערביות הנותרות לא ינקפו אצבע. ואכן, לא היו הפתעות.
לו היית אתה הקורא נמנה עם מקבלי ההחלטות באחת המדינות האלה, היית מקבל החלטה דומה. הרי אף אחד לא שיתף אותך או התייעץ איתך בהחלטה על המתקפה של חמאס. אתה הרי לא תהרוס את ארצך ואת עמך בשביל כותרות אוהדות בחדשות או בשביל סרטון בטיקטוק, או כדי שימחאו לך כפיים בכיכרות.
בווייטנאם, נושא פופולרי לשיחה כעת, הייתה מלחמה פנימית בין שני חלקי המדינה. הדרום בתמיכת האמריקאים נלחם נגד צפון וייטנאם הקומוניסטית במלחמה שהייתה חלק מהמלחמה הקרה, בדומה למלחמת קמבודיה ואפגניסטן. אולם חמאס אינה הוויטקונג ועזה אינה וייטנאם. מלחמת וייטנאם הייתה קצרה ונמשכה עשרים שנה בלבד, קצרה יותר ממלחמת החות'ים בתימן! אולם הסכסוך בפלסטין נמשך יותר משמונים שנה, ושורשיו חוזרים אחורה 120 שנה. אם אין מנוס מהשוואה לסכסוכים אחרים ברחבי העולם, אולי ניתן ללמוד מהסכסוך של צפון אירלנד או מהסכסוך של הכורדים.
ההשוואה לעיראק, לאפגניסטן או לווייטנאם אינה במקום, והישראלים אינם כמו האמריקאים שהתעייפו מאבדות. זהו סכסוך בין שני עמים, והפתרון היחיד לו חייב להיות מדיני ומוסכם על שני הצדדים.
במתקפת השבעה באוקטובר המפסידים היחידים היו הפלסטינים, ואילו הישראלים, למרות מספר האבדות הכבד, ניצלו את ההזדמנות לחיסול חשבונות. לשחקנים רבים אחרים כמו הרוסים, האיראנים, הטורקים, הסורים, מדינות המפרץ, מצרים ועיראק יש השיקולים שלהם: צמצום נזקים או קטיפת הישגים. הפלסטינים הם המפסידים היחידים.
עבד א־רחמן א־ראשד הוא אינטלקטואל ואיש תקשורת סעודי, שכיהן בעבר כעורך הראשי של היומון א־שרק אל־אווסט ומנכ"ל רשת אל־ערביה. המאמר המלא התפרסם ב־26 באוקטובר 2023 ביומון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון. מערבית: נטע תלמוד
