המלחמה על המים במדינות ערב: "הסכרים חוסמים את החיים"

מדינות ערב מתמודדות עם משבר מים שמאיים על יכולתן לספק את צורכי האזרחים. מקורותיו של משבר המים הם בעיקר פוליטיים, דמוגרפיים ואקלימיים. מאבקים על מים ועל בניית סכרים על הנהרות העיקריים מעיקים על מצרים, על סודאן ועל עיראק; הרס תשתיות מים והפצצת סכרים בשל מלחמת האזרחים הם הגורמים למחסור בסוריה. ירדן ניצבת בפני מחסור בשל גידול חד באוכלוסייה, שנובע מגלי הפליטים שהשתקעו במדינה, מעלייה בצרכים ומהידלדלות המאגרים עקב מיעוט גשמים בשנים האחרונות.

 

בסדרת כתבות באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, מתואר משבר המים בחלק ממדינות האזור ומתוארים מקורותיו. בסדרת הכתבות מטיבים עיתונאי האתר לתאר את הבעיות ואת השלכותיהן, אך אינם מציעים פתרונות מעשיים. זאת ועוד, מקריאת הכתבות נדמה כי למדינות ערב אין כמעט יכולת פעולה לפתרון המשבר, שמקורותיו חיצוניים. כך בעניין המחסור במים בעיראק, בסודאן ובמצרים, שנובע מבניית סכרים על נהרות הפרת, החידקל והנילוס (בהתאמה), וכך בירדן, שבה האשם העיקרי במשבר המים הוא ישראל ("הכיבוש הישראלי" בלשון הכתבה), שמספסרת במים שאין לה בהם זכויות אמיתיות.

 

סדרת הכתבות זכתה לכותרת "מלחמה על המים הערביים: הסכרים חוסמים את החיים". עם זאת, קריאה בטקסט לא מראה סימנים של מלחמה. חלק מהכתבות עדכניות, וחלקן מהשנתיים האחרונות. לפי מחקר של ארגון FAO (ארגון המזון והחקלאות של האו"ם והבנק העולמי), מאז 2014, 13 מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה נמצאות במצב של מחסור במים. המחסור במים צפוי להשפיע על כלכלת המדינות ולגרום לאובדן של 6% – 14% מהתמ"ג בשנת 2050. במדינות הסובלות ממחסור יש אספקה של פחות מ־500 מ"ק לנפש לשנה לכלל הצרכים: ביתיים, חקלאיים ותעשייתיים. זאת לצד גידול באוכלוסייה ועלייה בצרכים. מומחית המים קלאודיה סדוף (Claudia Sadoff, לשעבר מנכ"לית מכון המים הבינ"ל, International Water Management Institute – IWMI) מזהירה מפני הרס של מאגרי מי התהום אם תימשך צריכת היתר.

 

מצרים וסודאן ניצבות כבר כמה שנים בפני איום על עורק החיים שלהן – נהר הנילוס. האיום מגיע מצד אתיופיה, שבונה סכרים על מקורות הנהר בשטחה. הסכר העיקרי הוא "סכר התחייה" (سد النهضة، Renaissance Dam) במערב המדינה, סמוך לגבול עם סודאן. בניית הסכר והתחלתו של מילוי המאגר הסמוך לו בשנת 2020 גרמו לשורת התבטאויות חמורות מצד בכירי המדינה, עד כדי איום במלחמה. עם זאת, במקביל מתנהלות שיחות בחסות האיחוד האפריקאי בניסיון להגיע להסכם בין שלוש המדינות על הנקודות שבמחלוקת.

 

במאמר שכותרתו "אתיופיה בונה סכרים חדשים: איום קיומי על מצרים וסודאן; תופי המלחמה הולמים" מאת העיתונאית האלה חמזה (هالة حمزة) מצוטט נשיא מצרים א־סיסי כי "אף אחד לא יכול לקחת טיפת מים ממצרים… האזור יהיה עד לחוסר יציבות שאיש לא מדמיין. ההתעסקות עם המים של מצרים היא קו אדום, התגובה שלנו תשפיע על האזור כולו", בנאום מחודש מרס האחרון. 

 

מצרים, אשר מסתמכת על הנילוס ל־90% מהצריכה השוטפת של המים שלה, מתנגדת לכך שאתיופיה תשלוט באופן בלעדי על ניהול הסכרים. החשש במצרים ובסודאן הוא מפגיעה בחקלאות שמהווה מקור כלכלי עיקרי בשתי המדינות. סכר "התחייה" האתיופי נמצא כ־100 ק"מ דרומית לסכר רוזיריס הסודאני, שאחראי לחלק ניכר מאספקת החשמל למדינה. הסכר האתיופי עשוי להשפיע על משטר המים בסכר רוזיריס, ומכאן גם על אספקת החשמל והמים במדינה שתלויה לפרנסתה בחקלאות, ואשר סובלת גם כך ממשברים כלכליים. אתיופיה מצידה התריסה נגד האמירות המצריות ואמרה שכל האפשרויות פתוחות בפניה. אתיופיה גם פתחה במערכה תקשורתית על דעת הקהל בסודאן שלפיה סודאן תרוויח מהחשמל מסכר התחייה. 

 

במאמר שכותרתו "סודאן: אזהרות מפני התפוצצות 'מטען חבלה מימי' בשל משבר סכר התחייה", מצוטט נשיא מצרים באותה אמירה לוחמנית לעיל. דיאב חסן (دياب حسن), לשעבר ראש משלחת המו"מ הסודאני לשיחות עם אתיופיה, אמר שמלחמת המים מגיעה משום שהסכרים שאתיופיה בונה גורמים לרעב במצרים ובסודאן. כוונתו לשלושה סכרים שאתיופיה בונה בשטחה נוסף על סכר התחייה – סכר קורדובה, סכר ביקו־אבו וסכר מנדאיא, שביכולתם יחד לאצור 200 מיליארד מ"ק, ולהביא לשליטה מוחלטת שלה על זרימת המים בנילוס ועל יצירת מחסור במים בסודאן ובמצרים. אתיופיה כבר החלה בשנה שעברה במילוי הראשון של אגם סכר התחייה – 4.9 מיליארד מ"ק, וזאת ללא תיאום עם סודאן ועם מצרים.

 

בניית הסכרים באתיופיה כבר נותנת את אותותיה במצרים וגורמת למחסור במים באזורים מסוימים, ולכן הממשלה המצרית נערכת למלא את המחסור באמצעים שונים. במאמר מאוקטובר 2019 נסקרות תוכניות שונות של הממשלה לעבור להשקיה במי קולחין מטוהרים כתחליף למי הנילוס, ובראשן הודעה של המוסד המצרי למפעלי הניקוז על כוונתו לפרוש רשתות השקיה מקוּרות על 60 אלף פדאנים. 

 

ראש ממשלת מצרים מוסטפא מדבולי (مصطفى مدبولي) אמר כי אין למצרים ברירה אלא לעשות שימוש במקורות מים משניים כחלופה למי הנילוס, למשל: שימוש בקולחין מטוהרים, התפלת מי ים וניצול מי תהום. התקציב לניצול שלושת הערוצים הללו יגיע ל־900 מיליון לירות מצריות עד שנת 2037. דבריו אלה נאמרו בנאום לפרלמנט בעניין כישלון המו"מ בנושא סכר התחייה האתיופי. 

 

לפי ח'אלד מדין (خالد مدين), מנהל המוסד המצרי למפעלי הניקוז, עד אותה עת בשנת 2019 בוצע כיסוי של 10,453 פדאן (פדאן אחד שווה לארבעה דונם) ברשתות השקיה. עלות הביצוע הייתה 240 מיליון לירות מצריות (כ־53.3 מיליון ש"ח). לדברי מדין, לפעולות ההשקיה היו תוצאות חיוביות נוספות – בטיוב הקרקע, בשיפור מוליכות המים בקרקע ובהפחתת מליחות הקרקע, תוצאות שהניעו גופים ומוסדות בין־לאומיים להשתתף במימון הפרויקט.

 

השקיית שדות במי קולחין היא עניין חדש לחלוטין במצרים, שחקלאיה משקים את שדותיהם במי הנילוס מאז ימי קדם. במאמר נוסף מאותו חודש מובאות תגובות שליליות של חקלאים מצרים להשקיה במי קולחין. כך למשל, בכַּפַר חיג'אזי (كفر حجازي) שבמחוז גיזה, עברו חקלאים לזריעת ירקות כמו גרגיר, צנון, שמיר ופטרוזיליה כמענה למחסור במים. כמו כן, החלו להסתמך על בארות של מי תהום כתחליף למי הנילוס, שאינם מגיעים באופן סדיר בצינורות ובתעלות ההשקיה.

 

לדברי החקלאי מחמד כרם (محمد كرم), גם כך סובלים רבים מהתושבים ממחלות עקב מי שתייה לא טובים בבתים, ובמיוחד מאי־ספיקת כליות, ולכן אי־אפשר להסתמך על מי קולחין כתחליף עיקרי למי הנילוס.

 

במאמר מאפריל 2021 מדווח העיתון כי מצרים מרחיבה את ההשקיה המודרנית באמצעות טפטפות וכן בביטוּן של תעלות השקיה למניעת בזבוז מים, וזאת כתוצאה מהיעדר פתרון מדיני למשבר סכר התחייה באתיופיה, שמצמצם את אספקת המים למצרים בשיעור של 55.5 מיליארד מ"ק בשנה. עם זאת, רבים מהחקלאים חסרים את הידע לשימוש בטכנולוגיית ההשקיה המודרנית, שעלותה גבוהה. לטענת המאמר, טכנולוגיית הטפטוף אינה מתאימה לרבים מהגידולים, מה שגורם להפחתת התוצרת החקלאי.

 

בכיר במשרד ההשקיה אמר לאל־ערבי אל־ג'דיד כי "יש מאמץ להפחית בגידולים שצורכים כמויות גדולות של מים, כמו אורז וקנה סוכר, ולעבור לגידולים שמתאימים יותר לטכנולוגיית ההשקיה בטפטוף. זאת לאור שיתוף הפעולה בין משרד ההשקיה למשרד החקלאות להרחבת השטחים המושקים בטכנולוגיות החדשות". לדבריו, הממשלה שואפת להפסיק לחלוטין את ההשקיה בהצפה, גם במחיר של הפחתה בתוצרת החקלאית. ממדוח אחמד (ممدوح أحمد), חקלאי במחוז סוהאג' שבמצרים עילית, אמר לאל־ערבי אל־ג'דיד, כי אדמת הטין במחוז זקוקה להשקיה בהצפה, וכי גידול קנה הסוכר הנפוץ במחוז סובל מירידה בתוצרת עקב ההשקיה בטפטוף.

במאמר מאוקטובר 2019 בוחן העיתונאי מונעים סדאווי (منعم سداوي) את הצעת הממשלה לקנות מים עבור החקלאים בעקבות מילוי סכר התחייה באתיופיה והחשש שיגרום להבּרת שטחי אדמה חקלאיים נרחבים במצרים. מהלך זה הוא שיתוף פעולה בין משרדי ההשקיה והחקלאות בהתאם למדיניות ראש הממשלה מדבולי והנשיא א־סיסי.

 

מדובר בהצעה שעדיין נדונה, ואין עדיין הסכמה לגבי נקודות מסוימות בה, כמו מנגנון הקנייה של המים ואופן החישוב לגבי כל חקלאי – לפי גודל השטח או לפי מפתח אחר. חוק ההשקיה החדש שנדון בפרלמנט יוצר פחד אצל החקלאים, כיוון שהוא עתיד להטיל חובות חוקיות רבות על החקלאים, אשר משתמשים בכ־85% ממקורות המים במצרים. החקאלים חוששים בעיקר מגורלן של בארות מי התהום, שרבים מהם עוברים להשתמש בהן באמצעות משאבות, למרות העלות הגבוהה של צורת השקיה זו.

 

הנשיא א־סיסי חשף את תוכניות מצרים למנוע אספקת מי־הנילוס למחוזות החוף הצפוני והים האדום, ולהסתמך באזורים אלה על התפלת מי ים. א־סיסי הכריז שהממשלה הקציבה 200 מיליארד לירות מצריות לטובת תוכניות ההתפלה והשבת מי ביוב, מתוך 300 מיליארד לירות, העלות הכוללת של תוכניות אלה.

 

עם זאת, מומחים המצוטטים במאמר אומרים כי תוכנית הממשלה להתפיל מים יקרה מאוד ולא תוכל להתגבר על המחסור במים. מצרים נכנסה למצב של מחסור במים: האספקה השנתית ירדה ל־600 מ"ק לנפש לשנה, לעומת 1,000 מ"ק הנדרשים לפי התקנים הבין־לאומיים.

 

החקלאים קובלים על עלויות גבוהות, על הצורך להפעיל משאבות שעולות כסף רב כדי להתגבר על המחסור במים, ועל כך שהם מוכרחים למעשה לעבור להשקיה במי קולחין מטוהרים. החקלאים סובלים גם מעליית מחירי התשומות, כגון דשנים, זרעים וחומרי הדברה, שקשורה לעליית מחירי הנפט, וכן נפגעים מעליית שכר העבודה. עליית מחירי התשומות אינה תואמת את מחירי הגידולים, שנקבעו על ידי הסוחרים ללא קשר לעלויות שמושתות על החקלאים.

 

אחד החקלאים צוטט: "מי שלא יכול להשקות במי ביוב נאלץ לייבש את אדמותיו. קניית המים על ידי הממשלה תחמיר את התהליך". החקלאי טה מוסטפא (طه مصطفى) אמר לאל־ערבי אל־ג'דיד כי תוכנית מכירת המים לחקלאים היא תוצאה של חוסר יכולתה של הממשלה לפתור את משבר סכר התחייה והמוצא של הממשלה הוא "למלא אוויר ולמכור אותו לאזרחים כדי שינשמו".

 

עיראק: מחסור במים עקב בניית סכרים בטורקיה ובאיראן על נהרות הפרת והחידקל 

העיתונאי בראא א־שמרי (براء الشمري) מזהיר כי עיראק ניצבת בפני סכנת ייבוש של שני הנהרות ההיסטוריים שלה – הפרת והחידקל, בשל בניית סכרים אצל שכנותיה טורקיה ואיראן, ועד כה אין הסכם בין עיראק לטורקיה שיבטיח את כמויות המים של עיראק. יצוין כי 70% ממקורות המים של עיראק מגיעים משכנותיה, בעיקר מטורקיה, שנהרות הפרת והחידקל שנובעים בשטחה.

 

בחודש שעבר אמר שר משאבי המים העיראקי מהדי רשיד אל־חמדאני (مهدي رشيد الحمداني) כי הפרלמנט הטורקי הסכים על מזכר הבנות שיאפשר לספק לעיראק את כמות המים הנחוצה לה, וכי מזכרים והסכמים בין שתי המדינות צפויים להיחתם בקרוב. עם זאת, מומחים עיראקים מציינים כי כבר בשנת 2014 נחתם מזכר הבנות בין שתי המדינות ובו אישור על חשיבות שיתוף הפעולה בניהול מקורות הפרת והחידקל וקביעת מכסת המים לכל מדינה, וחשיבות קיום מתמיד של מקורות המים. כל זאת בזמן שהמחסור במים המגיעים לעיראק הפך לעניין של קבע, ולמעשה עדיין אין הסכם בינה לבין טורקיה.

 

לדברי חבר ועדת החקלאות, המים והביצות בפרלמנט העיראקי עלי אל־בודיירי (علي البديري), השיחות עם טורקיה אינן מתקדמות, ועיראק אינה משתמשת באמצעי הלחץ הכלכליים והמסחריים שיש לה על טורקיה כדי לדחוף אותה לספק לה את כמויות המים הדרושות לה.

 

כיום כ־40 מיליון תושבי המדינה משתמשים ב־71 מיליארד מ"ק בשנה. בשנת 2035 צפויה האוכלוסייה למנות 50 מיליון איש, וכמויות המים הזמינות צפויות לרדת ל־51 מיליארד מ"ק בשנה. משרד משאבי המים מצביע על ירידת כמויות המים המגיעות מאיראן אל שני הסכרים דרבנדח'אן (دربندخان) ודוכאן (دوكان) שבכורדיסטאן העיראקית, ושר משאבי המים העיראקי, מהדי אל־חמדאני (مهدي الحمداني) הודיע שכמויות המים המגיעות מטורקיה ומאיראן פחתו ב־50%.

 

חמיד נאיף (حميد النايف), דובר משרד החקלאות העירקאי, הזהיר מפני תהליך המדבור בעיראק עקב התמעטות כמויות המים המגיעות מטורקיה ובשל ההתחממות הגלובלית, ומקורות רשמיים אחרים מצביעים על אובדן של כ־100 אלף דונם של אדמות חקלאיות מדי שנה. כבר כיום, ב־70% מהשטחים החקלאים בעיראק, לא זורעים בקיץ בשל המחסור במים.

 

עאדל אל־מוח'תאר (عادل المختار) מומחה לחקלאות ולמים, הצביע על כך שהמחסור במי הנהרות החל להשפיע על כלכלת עיראק בשל הירידה בתוצרת החקלאית. תופעה נוספת היא הקשר שנוצר בין כמות מי הגשמים לבין כמות התוצרת החקלאית, כפי שקרה בשנת 2018, כלומר מי הנהרות כבר אינם מספקים מקור מים יציב להשקיה במשך כל השנה. הוא הזהיר שהמחסור במים יגרום לדלדול הדגה באגמים, ולהמשך הלחץ על המגוון הביולוגי. עדיין אין הסכם עם המדינות השכנות שיבטיח כמויות מים קבועות לעיראק, ולדבריו של אל־מוח'תאר "הבכירים מתייחסים לזכויות המים כאל בעיה מדעית".

 

בקיץ של 2018 אף הזהירה ממשלת עיראק את החקלאים שלא לזרוע אורז וגידולים אחרים "זוללי מים" בשל הידלדלות מקורות המים העיליים. לרויטרס נודע כי שר משאבי המים חסן אל־ג'נאבי הורה להוציא את האורז ואת התירס מתוכנית גידולי הקיץ, ולתעדף מי שתייה, מים לתעשייה ומים לגידול ירקות. משרד החקלאות משתף פעולה עם ההחלטה, אך מתוך חוסר ברירה.

 

באוגוסט 2018 השיג העיתונאי מחמד אל־באסם (محمد الباسم) ריאיון עם שר משאבי המים דאז בממשלת עיראק חסן אל־ג'נאבי (حسن الجنابي), מומחה מים עיראקי, ששימש בתפקידים רבים לפני כן בארגונים כמו סוכנות המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) והקרן הבינ"ל לפיתוח חקלאי (IFAD), וכיהן בשנים 2016–2018 כשר משאבי המים בממשלת עיראק. הוא התמנה לשר על רקע החלפת הממשלה על ידי חידר אל־עבאדי כחלק מהמאבק בשחיתות והחלפת רבים מבעלי התפקידים בממשלה.

לדברי אל־ג'נאבי, בעיראק יש מחסור במים שהוא תוצאה של נסיבות טבעיות שמוחמרות עקב בניית הסכרים במדינות השכנות, ובמיוחד טורקיה ואיראן. המשבר הנוכחי חמור, והסכרים בעיראק חצי ריקים. המחסור גם גרם לכך שהפרת והחידקל כבר אינם נפגשים בדרום המדינה, סמוך לעיר אל־קורנה (القرنة) במחוז בצרה. מקורות הפרת פחתו ב־55% לעומת מה שהיו לפני 20 שנה, ולעיראק חסרים 16 מיליארד מ"ק בשנה. המצב בפרת חמור יותר משום שרוב מקורותיו נמצאים מחוץ לעיראק, בשונה מהחידקל, שרוב מקורותיו הם בתוך המדינה.

 

עם זאת, גם על החידקל בונים סכרים כדוגמת סכר אליסו (سد أليسو, Ilısu Dam), שבנייתו החלה לאחרונה בטורקיה (בדרומה, כ־40 ק"מ מגבולה עם עיראק. הסקר נפתח בפברואר 2018). ממשלת עיראק נוקטת כמה אמצעים להתמודד עם המחסור: הקצאת מכסות לשימוש במים, מעבר לגידולים חסכוניים במים, מעבר לשיטות השקיה מודרניות במקום השקיה בהצפה. המשרד למשאבי מים פועל לעידוד שימוש במי תהום, ונותן אישורים לחפירת בארות חדשות. מי התהום מהווים חלק נכבד ממקורות המים בזמן היובש, ויכולים להבטיח מי שתייה לחיות משק ולהשקיה.  

 

אל־באסם ציין כי דרושים תקציבים רבים כדי לממש את אסטרטגיית המשרד למשאבי מים המכוונת עד 2035, וכדי להוציא אל הפועל את התוכניות הנגזרות ממנה, משום שבשנתיים האחרונות לא יושמה אסטרטגיה זו כלל בשל היעדר תקציבים. 

 

סוריה: מלחמת מים בין צדדי הסכסוך 

העיתונאי עמאר אל־חלבי (عمار الحلبي) פרסם מאמר ביקורתי כלפי משטר אסד בסוריה, ולפיו המשטר משתמש בצינורות המים כאמצעי לחנוק את יריביו בסכסוך. בתוך כך, דוח של האו"ם מ־2015 הצביע על כך שהצדדים השונים בסכסוך משתמשים במים כאמצעי להשגת רווחים פוליטיים וצבאיים, וזאת במציאות שבה כמויות המים במדינה צומצמו בחצי מאז 2011 בשל ההרס האדיר של התשתיות במדינה.

עבד א־רזאק פרג' אל־עלווי (عبد الرزاق فرج العليوي), לשעבר ראש מנהלת הפרויקטים באגן הפרת, אמר שהמשטר הסורי שולט במקורות המים העיליים והתת־קרקעיים. הוא פרשׂ תחנות שאיבה למי שתייה בצורה כזו שיכולה לקטוע את אספקת המים לערים הסוריות לפי רצונו ולהצמיא את תושביהן.

 

במחוז א־רקה ובאזור החקלאי של חלב הצליחו הכוחות האזרחיים בסיוע המורדים להפעיל פרויקטים לאספקת מי שתייה, מי השקיה וחשמל, אך המשטר הפציץ את סכר הפרת מספר פעמים, תקף את אותם פרויקטים, והצליח להשבית את החיים האזרחיים באופן מוחלט. 

 

לדברי אל־עלווי, המחסור במים לפני המלחמה הגיע ל־3 מיליארד מ"ק בשנה, ובעקבות המלחמה עלה ל־8 מיליארד מ"ק בשנה. אל־עלווי מאשים בכך בעיקר את כס"ד – כוחות סוריה הדמוקרטית (قوات سوريا الديمقراطية), אשר שולטים במקורות המים העיליים בצפון סוריה, ואשר היטו חלק מיובלי הפרת למאגר כדי להפיק חשמל ולמכור אותו למשטר אסד. כס"ד מנעה מים להשקיה ולשתייה מתושבים במזרח סוריה, והטילה את האשמה לכך על טורקיה. 

 

באותו זמן, משטר אסד ניהל מאמץ מתמשך של חפירת בארות וניצול מי התהום, מה שהוביל להידלדלות של נביעות ושל מקורות מים אחרים בכל רחבי המדינה. למרות הגירת רבים מהסורים – כ־12 מיליון פליטים – המחסור במים גורם לסיכון החקלאות, המרעה ומגוון בעלי החיים, במיוחד במרכז המדינה ובאזור דמשק.

 

לצד המחסור חלה הידרדרות באיכות מקורות המים, עד כדי אי־אפשרות לשתות אותם. הסיבה לכך היא היעדר תחזוקה של מערך השאיבה לאורך שנות המלחמה הרבות. כשליש מהסורים מקבלים את המים שלהם ממקורות שדרגת הסיכון שלהם היא בין בינונית לגבוהה. אספקת המים היומית ירדה מ־75 ליטר לאדם ל־25 ליטר לאדם. יצוין כי הבנק העולמי מעריך את הפסדי מגזר המים בסוריה במאות מיליוני דולרים.

 

זאהר האשם (زاهر هاشم), עיתונאי לענייני סביבה, ציין גם שמשטר אסד הפך את המים לנשק נגד יריביו, תוך יישום מדיניות של הצמאת האזורים שמחוץ לשליטתו ומניעת מי שתייה והשקיה מהם. הוא הוסיף כי חלק מתחנות הטיפול במים ומתחנות שאיבת המים הפסיקו לפעול עקב מחסור בדלק ובחשמל, מה שהגביר עוד יותר את הפסקות מי השתייה. משטר אסד הפציץ מקורות מים ראשיים. כמו כן הפעולות הצבאיות של משטרו הובילו להשבתת מכוני טיהור שפכים, מה שהוביל לזיהום מקורות מים עיליים ותחתיים. 

 

ישראל עומדת מאחורי המשבר סביב השליטה על מקורות הירדן והירמוך. ירדן סובלת ממחסור במים, בזמן שאוכלוסייתה גדלה והצרכים הכלכליים וצורכי הפיתוח שלה גדלים. ירדן משלמת מחיר עבור כמויות מים נוספות ככל שישראל מסכימה לספקן. כך מתרץ העיתונאי זיד א־דביסיה (زيد الدبيسية) במאמר מאפריל 2021 את חוסר יכולתה של ירדן להתמודד עם משבר המים שתוקף אותה. ירדן מקבלת 55 מיליון מ"ק בשנה ממי הירדן דרך ישראל, ויכולה לקנות עוד מישראל. לאחרונה ביקשה ירדן וקיבלה 8 מיליון מ"ק נוספים. כך מסר עמר סלאמה (عمر سلامة), דובר משרד המים הירדני.

 

לצד המחסור במים והחשש מהתמעטות שטחי החקלאות, ירדן מתמודדת עם סיכון של ירידה בביטחון אספקת המזון, מה שמוסיף עוד ללחצים שבפניהם היא עומדת. לפי דוח של משרד המים הירדני, המשבר מחמיר בשל גידול האוכלוסייה שמקורו בגידול טבעי ובהגירה, ובשל עליית הצרכים. הניסיונות להתמודד עם המשבר מתרכזים בפיתוח מקורות מים לא קונבנציונליים וביעילות השימוש במקורות המים. לפי הדוח, ירדן היא המדינה הענייה ביותר במים בעולם בשל מיקומה הגיאוגרפי בין אזורים יבשים, כאשר רוב שטח המדינה הוא מדבריות או אזורי ספר מיעוטי משקעים. אספקת המים בירדן עומדת על מעט יותר מ־100 מ"ק לנפש לשנה, לעומת 1,300 מ"ק לנפש לשנה במדינות השכנות. בישראל למשל, הצריכה היא 250 מ"ק לנפש לשנה לכלל השימושים – ביתיים, תעשייתיים, חקלאיים ואחרים.

 

לפי המומחה הבין־לאומי למים סופיאין א־תל (سفيان التل), המקור העיקרי למחסור הוא ישראל, ששולטת על מקורות המים של נהרות הירדן והירמוך, ולכן ירדן נאלצת להשתמש בכמויות מוגבלות של מים מהירדן. זאת לעומת טענת הממשלה הירדנית שהמחסור נובע מהסתמכות על מי תהום ומכך שהתמעטות מי הגשמים גורמת לדלדול מקורות המים העיליים. לדבריו, הסכם השלום התיר לישראל להשתמש בבארות בערבה, שעליהן היא השתלטה לאחר 67', ואסר על ירדן לנקוט פעולות שיפחיתו את ספיקת הבארות. לכן ירדן מונעת מאזרחיה לחפור בארות בערבה הירדנית.

 

א־תל אמר שהוא מופתע מכך שישראל קיבלה זכויות על "נהרות ערביים" שרובם אינם עוברים בשטחה. 97% מנהר הירדן, שאורכו 360 ק"מ, עוברים בירדן, בסוריה, בלבנון ובשטחים הכבושים מ־1967, ורק 3% ממנו בשטח "האדמות שכבשה ישראל בשנת 1948". 75% מהזנת המים של הירדן באה מירדן, מסוריה ומלבנון. לעומת זאת, מקורותיו של הירמוך הם בירדן (20%) ובסוריה (80%), ולכן אין לתת לישראל כל זכות בו. 

 

המומחה הכלכלי חוסאם עיאש (حسام عايش) ציין את הבעיה הקשה של ירדן להבטיח אספקת מים לתושביה, במיוחד בשל הגידול הבלתי רגיל במספר התושבים שנובע מההגירה אליה מן המדינות השכנות. הוא ציין שהתוכניות האסטרטגיות שיכולות לפתור את המשבר עדיין מקרטעות, ובמיוחד תוכנית תעלת הימים מים סוף לים המלח והתפלת המים לטובת אזור צפון המדינה.

 

לדבריו, ישראל עומדת מאחורי הכשלת התוכנית בכך שהיא מתעקשת להיות צד לה, ומשתמשת בה כאמצעי לחץ על ירדן להשגת רווחים מדיניים. לדברי ממשלת ירדן, פרויקט תעלת הימים הוא פרויקט ירדני שמהותו התפלת 500 מ"ק מים בשנה בעקבה והזרמתם צפונה. הפרויקט מתוכנן בשיתוף המגזר הפרטי ובעלות של שני מיליארד דולר.

 

ראש התאחדות החקלאים בעמק הירדן עדנאן אל־ח'דאם (عدنان الخدام), ציין כי יש חקלאים שנוטשים את החקלאות בשל המחסור במים, במיוחד בשל מיעוט הגשמים בשנים האחרונות ובשל האיסור שמוטל עליהם לחפור בארות למי התהום. עמק הירדן הוא המקור העיקרי לתוצרת חקלאית בירדן, והוא זקוק לכמויות מים גדולות. מי התהום מהווים 56% מהמים בירדן לשימושים השונים. בעמק הירדן המים העיליים משמשים מקור עיקרי להשקיה.