בעמוד 16 של "עסקת המאה", בפרק על ירושלים, בסעיף העוסק במקומות הקדושים, נכתב: "יש לשמור באופן מיוחד על הסטטוס קוו בהר הבית/אל־חרם א־שריף ללא כל שינוי". אולם משפט הפותח את הפסקה הבאה באותו הסעיף סותר במפורש את הכתוב לעיל, וכך נכתב בו:
המקומות הקדושים בירושלים יוותרו פתוחים ונגישים עבור מתפללים ותיירים שלווים בני כל הדתות. יש לאפשר למאמינים בני כל הדתות להתפלל בהר הבית/אל־חרם א־שריף, באופן המכבד את דתם, כאשר יש להביא בחשבון את מועדי התפילות והחגים של כל דת, וכן גורמים דתיים נוספים.
בציטוט הראשון נאמר בפירוש שיש לשמור על הסטטוס קוו בהר הבית, ואילו הציטוט השני מפרק את הסטטוס קוו בהר הקדוש לגורמים ומרוקן את המונח "סטטוס קוו" מכל תוכן. כידוע, אותו סטטוס קוו חמקמק, הנזכר שחור על גבי לבן במסמך האמריקאי, לא נכתב מעולם במסמך רשמי, וכל צד מפרש אותו כרצונו. במידה מסוימת כוחו של הסדר הבלתי פורמלי הזה ("מודוס ויוונדי", בעגה המקצועית) בעמימותו, היא המאפשרת לכולם "להיות בלי ולהרגיש עם" ריבונות מלאה בהר הקדוש.
ובכל זאת יש עוגן אחד שעליו מבוסס הסטטוס קוו שקבע משה דיין, והוא שיהודים לא יתפללו בהר הבית. כך נכתב בהחלטת ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים מאוגוסט 1967, שקיבלה מעמד של החלטת ממשלה ואשררה את הסטטוס קוו: "משיעלו בכניסה להר הבית מתפללים יהודים, יופנו על ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי". החלטה זו, כמו פסיקות בית המשפט בנושא תפילת יהודים על ההר לאורך השנים, מתבססות על החלטת הרבנות הראשית מיוני 1967 שאסרה על כניסת יהודים להר הבית, ובתוך כך גם שללה, למעשה, את אפשרות התפילה שלהם בו.
אפשר לדון בשאלה עד כמה היה זה נכון מצידו של משה דיין החילוני לוותר לגמרי על זכויות פולחניות ליהודים בהר הבית זמן קצר כל כך אחרי הניצחון הישראלי ב־1967. אולם כיום, אם מבקשים להתלות באותו הסטטוס קוו כדי למנוע סכסוכים, יש לדעת שאיסור על תפילת יהודים בהר הבית הוא העוגן שלו. כך גם הבהיר בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו: באוקטובר 2015 הכריז בפעם הראשונה ראש ממשלה ישראלי בהודעה רשמית ש"מוסלמים מתפללים בהר הבית, לא־מוסלמים מבקרים בו". הכוונה הברורה בהודעה הזאת, שנכפתה על ראש הממשלה, הייתה שרק מוסלמים מתפללים בהר הקדוש.
למה זה חשוב?
המאבק על תפילת יהודים בהר הבית החל מיד אחרי כיבוש ההר במלחמת ששת הימים בהובלת הרב הצבאי הראשי שלמה גורן. בין יוני 1967 לאוגוסט 1967 ארגן הרבצ"ר גורן תפילות ציבוריות בדרום הרחבה הקדושה, ואף הקים בשטח ההר מדרשה תורנית. לקראת ט' באב תשכ"ז ארגן הרבצ"ר גורן תפילה המונית על ההר, והמוטיב הברור בה היה מחורבן לגאולה.
פעולות אלו נגעו בפחד הקמאי ביותר של התודעה הפלסטינית – הרס מסגד אל־אקצא והקמת בית המקדש תחתיו. מראשיתה ראתה התנועה הלאומית הפלסטינית בציונות, בלי להבחין בין הזרם הדתי־לאומי לזרם החילוני, תנועה דתית השואפת להקים מחדש את המקדש. כבר בספטמבר 1967 ארגן השיח' עבד אל־חמיד א־סאיח (שמונה לראש המועצה המוסלמית העליונה בירושלים זמן קצר אחרי המלחמה וחיש מהר גורש לירדן), כנס בעמאן, ובו התייחס ישירות לפעולותיו של הרב גורן בהר הקדוש ושלל אותן מכול וכול.
בשנות התשעים, בעקבות הסכם אוסלו ולקראת הסכם השלום עם ירדן (שבו הבטיחה ישראל לכבד את מעמדה הריבוני של ירדן בהר הקדוש), וחודשים ספורים לפני מותו, הכריז הרב גורן, אז הרב הראשי לשעבר, שהחלטת הרבנות הראשית האוסרת כניסה לשטח הר הבית בטלה, וקבע שמותר, ואף רצוי, שיהודים יתפללו בהר הבית. לדברי הרב גורן, התפילה בכותל מסמלת את החורבן והגלות, ואילו התפילה בהר הבית מסמלת את החזרה לארץ ואת הבעלות והריבונות עליה. קביעה זו חושפת את המוטיבציה העיקרית של היהודים המבקשים להתפלל על ההר הקדוש – אין כאן עניין של חופש פולחן ושל מימוש עקרון שוויון הזכויות במדינה דמוקרטית־ליברלית, אלא להפך, התפילה בהר הבית היא תוצאה של מהלך פוליטי־דתי המסמל בעלות לא רק על האתר הדתי הרגיש הנתון במחלוקת, אלא על הארץ כולה. לכך המוסלמים הפלסטינים אינם יכולים להסכים, שכן תפילת יהודים בהר הבית מסמלת את ניצחונו המוחלט של צד אחד ואת הפסדו המוחלט של האחר.
ואכן, כבר בתקופת המנדט הבריטי תמהו מנהיגים פלסטינים אם הציונים ימשיכו לבכות את חורבנם בכותל הדמעות, או שמא, כאשר יהיה להם הכוח, הם יעשו צעד נוסף קדימה, יעברו את הקיר ויכנסו אל ההר. הצעד הנוסף הזה מסמל, כך ידעו הפלסטינים כבר בשנות העשרים והשלושים, את לקיחת הבעלות על הארץ כולה, וכפועל יוצא מכך, בהכרח, גם את נישולם שלהם מארצם ומייעודם ההיסטורי – לשמור על קודשי האסלאם מפני זרים.
בסטטוס קוו יש פגמים רבים, אולם העמימות שהוא שידר אפשרה לצדדים להרגיש שגם אם הם אינם שולטים במקום הקדוש שליטה מלאה, הם בכל זאת מקיימים בו סוג של ריבונות או בעלות. משהתחיל תהליך השלום הישראלי פלסטיני בשנות התשעים, והיה צורך להגדיר, לחלק ולפרט את ההסדרים באופן רשמי, צפו המתחים העתיקים מחדש, והמקומות הקדושים בירושלים (ובמידה פחותה מכך בחברון) נהפכו לאבן הנגף העיקרית לתהליך השלום. ואכן, במקומות האלה, פעם אחר פעם, בעיקר במועדים דתיים, פרצה האלימות שהובילה לקריסת התהליך כולו.
הניסיון לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית בלי להגיע להסכם שלום עם העם הפלסטיני על בסיס הקמת מדינה פלסטינית ומתוך שימוש ריק מתוכן במונח ה"סטטוס קוו" – נועד לכישלון, ומבחינת הפלסטינים עסקת המאה נדחתה מראש, כבר עם העברת השגרירות האמריקאית לבירה. בתנאים האלה בהחלט ייתכן שבמסגד אל־אקצא/הר הבית יפרוץ גל האלימות הבא, ובדיוק כמו בעבר – יקבור את היוזמה הנוכחית עם עוד רבים אחרים.
הקשר בין תהליך השלום במובנו הרחב, לבין המתרחש בהר הקדוש ישיר ודיאלקטי – אי אפשר לפתור את הסכסוך בלי לפתור את סוגיית הר הבית, אך אי אפשר לפתור את סוגיית הר הבית כל עוד ישראל שולטת בפלסטינים. אולי יום אחד נצליח להגיע להסדר, להסכם שלום ולתהליך של פיוס, שלאחריו יוכלו יהודים ומוסלמים להתפלל יחדיו במקומות הקודשים להם מתוך שוויון פוליטי וכבוד הדדי. בינתיים דבר אחד ברור, כל ניסיון לכפות הסדרים חדשים בהר הבית/מסגד אל־אקצא עלול להוביל לשפיכות דמים ולמשבר.
