בעידן שלפני הפיגועים ב־11 בספטמבר, חלקים רבים בקרב הקהילה המוסלמית בארצות הברית תמכו במפלגה הרפובליקנית וראו בה כמי שמבטאת ערכים שמרניים המשותפים גם לדת האסלאם. אך לאחר 11 בספטמבר, כשרבים מקרב המוסלמים האמריקאים הפכו להיות "אויבי הימין" ותופעת האסלאמופוביה החלה לנסוק, רבים מהם חברו לשמאל הדמוקרטי שגילה סובלנות ואמפתיה כלפי מצבם השברירי, ונשא על נס את המאבק נגד הגזענות כלפי האסלאם והמוסלמים.
עם זאת, התחזקותה של הקהילה הלהט"בית באמריקה בעשור וחצי האחרונים, כשלצידה התחזקו גם מגמות פרוגרסיביות רבות, קראה תיגר על תפיסות שמרניות ודתיות, וקיבלה תמיכה פוליטית מצד המפלגה הדמוקרטית. אומנם, במהלך העשור הקודם נראה היה שהעמדות הלהט"ביות והקולות המוסלמיים המתונים הצליחו לקיים יחסי גומלין מכבדים וזהירים יחסית למרות חילוקי דעות שהתגלעו לעיתים. תמיכתן המובהקת של חברות קונגרס מוסלמיות בערכי הקהילה הלהט"בית גם היא תרמה ליצירת תדמית של משולש משותף בין הלהט"ב, הדמוקרטים והאסלאם האמריקאי, וזאת כמובן למורת רוחם של קולות אסלאמיים שמרניים יותר.
עם זאת, בשנים האחרונות נדמה שחיבור זה נסדק ושהשותפות הטבעית שאיחדה בין המפלגה הדמוקרטית והמוסלמים כנגד המאבק באסלאמופוביה – החלה להיחלש. הסיבות העיקריות לכך הן הפער התיאולוגי הגובר בין רוח מסורת האסלאם לנסיקת הקהילה הלהט"בית וניסיון השפעתה על כלל הציבור, וכן הקולות הפרוגרסיביים של המפלגה הדמוקרטית שמקדמים ערכים אלו שבסופו של דבר סותרים מסורות מוסלמיות בסיסיות.
אחד ממקרי המבחן שחידד מציאות זו התרחש לאחרונה בצפון אמריקה. במהלך חודש הגאווה האחרון שהתרחש בקנדה, בחטיבת הביניים לונדונדרי סקול בעיר אדמונטון, הוקלטה אחת המורות כשהיא גוערת ונוזפת קשות באחד התלמידים המוסלמים שסירב להשתתף במצעד הגאווה כחלק מפעילות בית הספר. בתוכחתה כלפי התלמיד, הקבילה המורה בין השתתפות התלמידים הלא־מוסלמים בחודש המודעות לרמדאן בבית הספר לבין חובת נוכחותם במצעד הגאווה. היא הדגישה זאת כדי להבהיר שאם אותו תלמיד מוסלמי אינו מכבד את האחר (קהילת הלהט"ב), אין לו זכות שיכבדו את דתו (ישתתפו בחודש המודעות לרמדאן). בהתבטאות חריפה יותר, היא אף הטיחה בתלמיד שאם הוא אינו מאמין בפלורליזם כלפי להט"בים, הוא אינו שייך לקנדה.
מציאות זו גורמת למוסלמים רבים באמריקה לחוש בין הפטיש לסדן – הימין הרפובליקני נותר במידה רבה אנטי־מוסלמי, והשמאל הדמוקרטי מפסיק לגלות כלפיהם סובלנות ואמפתיה כשהם מסרבים להתיישר לערכים הפרוגרסיביים
תקרית זו הפכה ויראלית ברשת והציתה שיח נוקב בנושא. אחד הדרשנים באמריקה שהתייחס בצורה מעמיקה למקרה, הוא השיח' ד"ר יאסר קאדי מהסמינר האסלאמי של אמריקה וממסגד אפיק שבטקסס. בראשית דבריו, התייחס קאדי לכך שאין זה מן הראוי שמורה ישתמש בסמכותו כדי להתבטא בצורה פוגענית כזו כנגד תלמידים צעירים. כמו כן, בדומה לתקריות אחרות שהתרחשו באמריקה, כמו לדוגמה במרילנד ובדטרויט, מקרה זה מסמל לטענתו את "צביעותו" של השמאל הדמוקרטי, שמגלה סובלנות ואמפתיה כלפי הציבור המוסלמי האמריקאי כל עוד הוא מתיישר על פי ערכיו. בדבריו תקף קאדי את השמאל הפרוגרסיבי על כך שהוא חסר משנה פוליטית סדורה, ושכל השותפות בין אנשיו אינה בנויה על תפיסה אידאולוגית מוצקה אלא רק על מאבק גרידא כנגד הימין.
לכן מבחינת קאדי, "החיבוק" שהעניק השמאל הדמוקרטי למוסלמים אחרי אירועי 11 בספטמבר סימל את רצונו להצטייר כסובלני, מכיל ופלורליסטי, אך בעצם מדובר בסוג של "תרמית" מפני שבסופו של יום הוא אינו מתחשב בערכים שמרניים ודתיים כשהם באים בסתירה עם ערכיו ההומניים והאוניברסליים. ביחסו לאמירת המורה שרמזה במופגן לתלמיד המוסלמי "שיחזור להיכן שהגיע", קאדי מצביע על האירוניה שדווקא צפון אמריקה נחשבת ליבשת המבוססת ברובה על מהגרים. לכן לדבריו, מציאות זו משקפת נכוחה את "העליונות הלבנה" שעדיין שרירה וקיימת בקרב השמאל האמריקאי, ושמבחינה בין מהגרים לבנים שהגיעו מאירלנד לבין מהגרים שחומי עור שהגיעו בסך הכול כמה עשורים לאחר מכן מהמזרח.
בהקשר לטענת המורה על כך שיש להקביל בין הגברת המודעות כלפי חודש הרמדאן ובין השתתפות במצעד הגאווה, קאדי מקיים הבחנה בין השתתפות אקטיבית בריטואל דתי או אחר, כדוגמת מצעד הגאווה, לבין שיעור כללי לתלמידים על חודש הרמדאן או על דתות אחרות ללא מטרת הטפה ושכנוע. לכן לדעתו, בהשתתפות במצעד הגאווה יש משום קו אדום מפני שהתלמידים חשופים "להנדסת תודעה" שמטרתה לגרום להם לחשוב בצורה אחרת, אך מאידך, אין פסול בהאזנה לשיעור של רב המלמד על היהדות לדוגמה, כל עוד התלמידים אינם מקיימים באופן פעיל את המצוות עצמן.
תקריות אלו בצפון אמריקה כפי שהן משתקפות בדבריו של השיח' קאדי, שמייצג קהלים נרחבים בקהילה המוסלמית האמריקאית, יכולות ללמד על מגמות שנוגסות בחיבור בין המוסלמים והשמאל הדמוקרטי באמריקה מאז אירועי 11 בספטמבר. מציאות זו גורמת למוסלמים רבים באמריקה לחוש בין הפטיש לסדן – הימין הרפובליקני נותר במידה רבה אנטי־מוסלמי, והשמאל הדמוקרטי מפסיק לגלות כלפיהם סובלנות ואמפתיה כשהם מסרבים להתיישר לערכים הפרוגרסיביים.
לצד זאת, נדמה שמציאות זו דוחפת לשיתופי פעולה בין קבוצות שונות בציבור המוסלמי האמריקאי. כך לדוגמה, במאמר דעה שפרסם קאדי באתר אל־ג'זירה באנגלית, הוא שיבח את התעוררותם של הורים מוסלמים אמריקאים רבים שנאבקים ומוחים נגד "הדוקטרינה הלהט"בית" בבתי ספר. הוא אף התייחס לכתיבת המסמך המשותף בשם "לנווט בין השונה: הבהרה של אתיקה מינית ומגדרית באסלאם", שעליו חתומים מאות אנשי דת מצפון אמריקה מתנועות ומזרמים מוסלמיים שונים (שיעים, סונים, סופים וכד') למרות ההבדלים ביניהם בתפיסות התיאולוגיות.
מנהיגי קהילות אלו התאחדו כדי לגבש עמדה שתאפשר להם להישאר אזרחים אמריקאים שומרי חוק מבלי להתפשר על ערכים אסלאמיים כשהם נמצאים בסתירה עם תקריות מעין אלו שהתרחשו בבתי ספר ובמקומות אחרים. אולי אף ייתכנו בעתיד באמריקה שיתופי פעולה בין מוסלמים ויהודים אורתודוקסים לחיזוק ערכים שמרניים ודתיים ולחיזוק אינטרסים משותפים אל מול הנסיקה הפרוגרסיבית והשפעת הקהילה הלהט"בית.
