לפי הודעת לשכת ראש הממשלה, הפגישה המשולשת במצרים בין ראש הממשלה נפתלי בנט, נשיא מצרים עבד אל פתאח א־סיסי ויורש העצר האמירתי מוחמד בן זאיד, נועדה כדי לדון בהתפתחויות האחרונות בעולם ובאזור. בעוד שרבים מהפרשנים קשרו את הפגישה הזו, ואת "ועידת הנגב", להסכם הגרעין המתגבש בין ארה"ב לאיראן, פחות תשומת לב ניתנה לפרויקט האיסט מד ולחשיבותו הגוברת לאור האירועים האחרונים.
כידוע, בעשורים האחרונים התגלו במזרח הים התיכון, באזור המשלב את לוב, מצרים, לבנון, סוריה, ישראל והרשות הפלסטינית, עתודות גז טבעי בשווי המוערך בכ־3% מהעתודות העולמיות. בעוד שמעל 24% מהעתודות מקורן ברוסיה, 17% באיראן וכ־12% בקטאר, אזור זה הופך לבעל חשיבות גבוהה כמקור אלטרנטיבי למקורות אלו (הנתונים ברובם לסנקציות שונות). בעוד שהחפירות לגילוי גז באזור עוד ממשיכות ומושכות משקיעים נוספים, פרויקט האיסט מד היה אמור להפוך לאחד מעורקי האנרגיה של היבשת האירופית.
לפי התכנון, צינור האיסט מד נועד לחבר בין שדות הגז במזרח הים התיכון לאירופה דרך קפריסין בעלות של שישה מיליארד דולר, ולספק כמות של 10 מיליארד מ"ק גז טבעי בשנה. אך זה כבר כמעט עשור שהאיחוד האירופי דן באפשרות להקים את הצינור כשלרוב נתקלו הדיונים בקשיים באשר למתווה המוצע, לעלות ההתחלתית ולשותפות בין המדינות השונות.
מייד עם תחילת הדיונים, הפכה טורקיה, שלה אחד הצינורות המרכזיים המחברים בין הגז של מרכז אסיה לאירופה, למתנגדת העיקרית. בטענה שלא כללו אותה בהחלטה הנוגעת למים הטריטוריאליים שלה, היא הצהירה כי ההסכם אינו חוקי וכי הוא מנוגד להסכמים בין־לאומיים. מלבד להציע באופן מיידי מתווה אלטרנטיבי לצינור (שיעבור דרך טורקיה כמובן), שלחה טורקיה ספינות קרב לצפון קפריסין, וארדואן אף התערב במלחמת האזרחים בלוב לטובת אחד הצדדים. בהמשך להתערבות זאת, חתמה טורקיה על הסכם עם הממשלה הזמנית בטריפולי על בעלות המים הטריטוריאליים של לוב, וכך יצרה קושי נוסף בהקמה של הצינור במתווה המוצע.
לאחר שנים של דיונים, רק בינואר 2020 נחתם הסכם המסגרת להקמת הצינור בוועידה שנערכה באתונה בהשתתפות נציגים של ישראל, יוון וקפריסין. לפי ההסכם, המתווה יעבור ישירות בין ישראל לקפריסין, ויוקם במימון משולב של ארה"ב והאיחוד האירופי. בספטמבר של אותה שנה הוקם גם פורום הגז של מזרח הים התיכון, שכלל לצד המדינות שחתמו על ההסכם גם את מצרים, ירדן, איטליה והרשות הפלסטינית. פורום זה הוקם לא רק כדי לתאם את הקמת הצינור אלא כנראה גם כדי לתאם את מדיניות הגז בעתיד, בדומה לארגון אופ"ק (ארגון המדינות המייצאות נפט).
מייד עם הקמת הפורום, הוא הפך למבוקש בקרב המדינות היושבות לחופי הים התיכון. כבר בשבועות הראשונים ביקשה צרפת להצטרף אליו כחברה רשמית, ואילו האיחוד האירופי ביקש לתפקד כמשקיף. מנגד, היריבות בין איחוד האמירויות לטורקיה, קטאר והאחים המוסלמים ניכרה גם כן בתגובות השונות להסכם, וכך, מייד עם חתימת ההסכם להקמת האיסט מד, מדינה מפתיעה ביקשה להצטרף אליו. מדובר בלא אחרת מאשר איחוד האמירויות (שלה 5% מהעתודות העולמיות), אשר בהמשך להסכמי אברהם, הצהירה על רצונה להצטרף כחברה בפורום למרות ריחוקה הגיאוגרפי.
אך המתווה לצינור עדיין נתקל בקשיים. כדי להתמודד איתם, מצרים ויוון ניסו לקדם מתווה אלטרנטיבי שבו הצינור יוקם ישירות בין מצרים לכרתים ללא מעבר יבשתי בקפריסין או כניסה למים הטריטוריאליים של טורקיה ושל לוב. מתווה זה ואחרים הקשורים להעברת גז נוזלי, תוארו כיקרים וכמסובכים יותר והיו תלויים עוד יותר במימון זר, בין אם אירופי, אמריקאי או אמירתי.
רק לפני מעט יותר משנה, בתחילת 2021, נראה שידה של טורקיה הייתה על העליונה. עם הקבלה של צרפת כחברה רשמית בפורום, הרשות הפלסטינית הטילה וטו על ההכללה של איחוד האמירויות בכל מסגרת הקשורה לצינור. ללא הסכמה על החברות הכלולות בפורום, על המתווה הגיאוגרפי או על מקורות המימון, היה נראה רק עד לפני כמה חודשים שהפרויקט עומד בפני ביטול. מתנגדים נוספים למתווה היו ארגוני סביבה, ברובם אמריקאיים וישראליים, שטענו כי הצינור יפגע במסדרון אקולוגי חשוב וינציח את התלות בדלק הפוסילי, שידוע כתורם מרכזי לפליטה של גזי חממה ולהתרחבות משבר האקלים.
וכך, בינואר האחרון, הכריזה מזכירות המדינה האמריקאית על כך שהיא מבטלת את תמיכתה בהקמת הצינור. למרות חשיבותו לכלכלה האירופית, מזכירות המדינה פירטה שלוש סיבות מרכזיות: א. הנצחת התלות בדלק פוסילי והרצון לתמוך במעבר לאנרגיות מתחדשות; ב. חוסר היתכנות כלכלית; ג. יצירת מתחים גיאופוליטיים באזור. כלומר, עד לפני חודשיים, עם פרוץ המלחמה באוקראינה (שגם לה עתודות גז), ניצבו תומכי הצינור בפני מבוי סתום. בלי תמיכה אמריקאית או שותפות טורקית, היה קשה לדמיין הקמה של צינור ישיר ממזרח הים התיכון לאירופה. המתווה האלטרנטיבי העובר דרך טורקיה נראה זול יותר אבל כזה התלוי בהסכמים ישירים של ישראל עם לבנון ועם סוריה.
למרות הזמן הקצר, הרבה גז החליף ידיים מאז ינואר האחרון. ישראל קידמה הסכמים ישירים עם מצרים במטרה לאפשר את העברת הגז ממנה למערכת הגז המצרית ומשם לאירופה ולרחבי המזרח התיכון. כמו כן, משבר האנרגיה החמור בלבנון הביא אותה לחתום על הסכם שקודם על ידי ארה"ב ושעל פיו הספקת גז סדירה תגיע מישראל ותעבור דרך מצרים, ירדן וסוריה. בדרך, גם לבנון נכנסה למשא ומתן ישיר על אפשרויות הקידוח במזרח הים התיכון, שעד היום נוצלו בעיקרן על ידי ישראל מדרום ועל ידי סוריה מצפון.
עם פרוץ המלחמה באוקראינה, נראה שיש הזדמנות חדשה להקמת הצינור. בזמן שהדרישה מאירופה להתנתק מהגז הרוסי גוברת, צינור האיסט מד נותן מענה מסוים לאינטרסים מערביים, והיום כבר יכול להבטיח את ההיתכנות הכלכלית שהאמריקאים חיפשו קודם לכן. ואכן, עם עליית המחירים בשוק האנרגיה בעולם, נראה שהמנהיגים נכנסו לשעת כושר באזור מזרח הים התיכון, בזמן שמתגברות הקריאות של פרשנים שונים ושל מקדמי מדיניות להקים את הצינור. בין אם זה יקרה במימון אמירתי או אמריקאי, אפשר לומר שהאיסט מד עובר בימים אלו משלב ה"אם" לשלב ה"איך". עקיפת רוסיה (ולכן גם סוריה) נראית כמו צו השעה בעוד השותפות המזרח תיכונית כציר מקביל הופכת לחשובה יותר עד כדי כך שאפילו טורקיה מתקרבת לישראל ותנסה כנראה להשתלב בפרויקט האזורי.
כל שנשאר לראות הוא מה יהיו ההשלכות להמשך התלות בדלק פוסילי. לצערנו, כמו תמיד, נראה שאת ההתעסקות במשבר האקלים יעדיפו לדחות למועד מאוחר יותר.
