ההחלטה של הועדה המרכזית של פת"ח לדחות את הבחירות היא ההחלטה המסוכנת ביותר שהתקבלה מאז חתימת הסכמי אוסלו. למרות זאת, נראה שאף אחד מהשחקנים האחרים במגרש לא מתכוון לעשות משהו כדי למנוע את הדחייה.
נשאלת השאלה: מדוע החליטו הנשיא מחמוד עבאס ותנועת פתח לדחות את הבחירות? האם זו דחייה זמנית עד להודעה חדשה או שלמעשה מדובר בביטול הבחירות? ומה השלכותיה של ההחלטה המסוכנת הזו על המצב הפלסטיני?
הסיבה הרשמית שניתנה היא דחייה בשל ההתנגדות הישראלית לעריכת הבחירות גם בציבור הפלסטיני בירושלים. ההתנגדות הזאת הייתה צפויה, היה ברור לכולם שישראל לא תאפשר בחירות חופשיות בירושלים, ולכן התירוץ הזה לא מחזיק מים. אם כן, מה הן הסיבות האמתיות לדחייה?
בראש ובראשונה זהו הכישלון בבניית רשימה לאומית אחת ומאוחדת. הקונצנזוס סביב עבאס כנשיא התפורר ולכן הבין כי לא יוכל להתמודד כמועמד יחיד בבחירות לנשיאות. בנוסף, גם הבחירות למושבי הפרלמנט של פתח עומדים בפני איום: ריבוי הרשימות – 36 במספר – הפכו את הבחירות לבדיחה גרועה. הריבוי הוביל לתחרות קשה ולפיצול קולות רבים בקרב תומכי פתח ובכלל הציבור הפלסטיני. מקורות מספרים שהנשיא עבאס שאל באחת הישיבות של הפתח שתי שאלות: האחת – האם רשימת הפתח תזכה ל-51% ויותר מהקולות? התשובה הייתה לא. האם הרשימות האחרות של הפתח יזכו למספר מושבים לא מבוטל? התשובה הייתה כן. על כך אין מה להוסיף.
סיבה נוספת היא החשש מעימות עם ישראל. כעת, לאחר שהרשות השיבה את התיאום הביטחוני עם ישראל ניכר כי היא חוששת שקיום הבחירות יערער את הסכמי אוסלו ועבאס מעוניין להבטיח את המשך תהליך המו"מ.
אם זה לא מספיק, יש הסכמה בין גורמים אזוריים ובינלאומיים הסבורים שמוטב לא לקיים בחירות כעת. ארה"ב חוששת שברגותי יבחר וכך יהיה נשיא חדש שהוא למעשה אסיר בכלא. לצד זאת היא משתמשת באיום-הדחליל של ניצחון חמאס שיקשה לחדש את המשא ומתן. הממשל האמריקני מתעסק ככל הנראה בתיקים אחרים וברקע יש את משבר הקמת הממשלה בישראל. כך, שגם התנאים הבינלאומיים מקשים על קיום בחירות כעת.
ומה עכשיו?
לדחייה יש השלכות פוליטיות הרות אסון מכל בחינה שהיא – לאומית, פוליטית ודמוקרטית; היא תגרום לתסכול ולייאוש בעם וברור לכל שהיא לא תוגבל בזמן, גם אם ייטענו אחרת. הפער שיעמיק כעת בין ההנהגה לבין העם פותח את הדלת לכאוס ולתוהו ובוהו ביטחוני. כמו כן, זהו פתח להתערבות של כוחות חיצוניים וכניעה של הרשות בפני הכיבוש. אם כן, הדחייה פוגעת במעט הלגיטימיות שנשארה לרשות, גם אם היא תנסה לחפות על כך בהבטחות להקמת ממשלת אחדות או משהו בסגנון.
גם חמאס במבוכה – בחמאס רצו לקיים בחירות וחששו מהדחייה, אבל גם ידעו כי ממשלה עם פעילים מרכזיים של חמאס לא תתקבל על ידי הקהילה הבינלאומית, ושיהיה עליהם להתגמש בעניין זה. יחד עם זאת, בחמאס סברו שהדחייה מעידה על חולשתה של היריבה העיקרית – פתח. ולכן ייתכן שהדחייה דווקא תפעל בסופו של יום לטובת חמאס.
כל הפילוגים והסכסוכים הפנימיים הללו עומדים בבסיס הקשיים שלנו לשפר את מצבינו. עלינו להפסיק לחכות לישועה חיצונית או לגאולה מממשל ביידן לדוגמה. במקום זאת, עלינו לקבל אחריות ולפתור את המשבר שבו אנו מצויים לפני שנקרא לבחירות נוספות.
כתבתי ואמרתי שוב ושוב, ולא אפסיק לחזור על כך, שיש לקיים את הבחירות הפלסטיניות באופן חופשי והגון כך שתוצאותיהן יכובדו. העם שלנו רוצה שינוי אבללמרבה הצער ניצבים מולו הפלגים והמנהיגים הוותיקים שחוששים לאבד את השפעתם. הם מנסים למנוע את השינוי, אך אסור לתת להם להצליח. השינוי הזה – שינוי דרך קלפיות – הוא זכותנו. מגיע לנו שלטון ישר שידאג לסוגיה הלאומית הפלסטינית, לכלכלה, ולזכויות ולחירויות שלנו. העימות האמיתי הוא בין אלה הרוצים את השינוי לבין מי שרוצה לשמר את המצב המנוון הנוכחי. בסוף יבוא השינוי. מי ייתן ונראה אותו בקרוב.
האני אל-מסרי הוא ראש מרכז המחקר הפלסטיני למדיניות ואסטרטגיה. המאמר המלא התפרסם בעיתון אל-קודס. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות אופק לתקשורת הערבית – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: אריה גוס.
