ח'ליל אל־ענאני, חוקר מצרי מומחה למדע המדינה וליחסים בין־לאומיים, כותב טור באל־ערבי אל־ג'דיד שבו הוא תוהה אם תם עידן העדתיות במדינות ערב בעקבות ההפגנות והמחאות האחרונות בעיראק ובלבנון. אף שהוא איננו סבור כי העדתיות כתופעה חברתית תיעלם ממדינות ערב, הוא טוען כי גל ההפגנות האחרון עשוי לסמן נקודת מעבר לעידן חדש במדינות ערב שבו העדתיות תפסיק למלא תפקיד מרכזי בפוליטיקה.
אל־ענאני מעלה תהייה זו לאור כך שדווקא בעיראק ובלבנון, אולי שתי המדינות המשוסעות ביותר מבחינה עדתית במזרח התיכון, הצליחו המפגינים להתעלות עד כה מעל למחלוקות ולשסעים העדתיים והדתיים ולפעול כמקשה אחת. בחירה זו של המפגינים מפתיעה במיוחד לאור כך שלצד הסכסוכים העדתיים והדתיים הקשים שידעו שתי מדינות אלה, במשך עשורים רבים שיחקה העדתיות תפקיד מרכזי בפוליטיקה שלהן, הן ברמת השיח והן ברמת המעשים.
על כן מפתיעה ומעודדת בעיני אל־ענאני העובדה שהמפגינים שיצאו לרחובות בשבועות האחרונים אימצו אג'נדה שונה בהפגנותיהם: אלה נוקטים שיח ופעולות המחברים בין בני העדות השונות מתוך הבנה שיש להתנתק מהשיח העדתי המפלג אם ברצונם לממש את הדרישות שבגינן הם יצאו לרחובות – ובראשן המאבק בשחיתות ומציאת פתרונות לבעיות הכרוניות שמהן סובלות מדינותיהם, כגון עוני, אבטלה וחוסר צדק חברתי. מאידך גיסא, ודווקא לאור זאת, טוען אל־ענאני פוליטיקאים ובכירים שונים בשלטונות של מדינות אלה פועלים להעצמת הפן העדתי לנוכח ההפגנות האחרונות כדי לפלג ולסכסך בין המפגינים, אלא שפעולותיהם לא נשאו פרי עד כה.
אל־ענאני טוען גם כי מפתיע לראות שהמחאות לא איבדו עד עכשיו ממרצן ומעוזן, למרות כל המאמצים שנעשו מצד כוחות הביטחון ומצד המיליציות העדתיות השונות לבלום אותן, גם באמצעים אלימים. נקודה מעניינת נוספת בעיניו היא שהמחאות במדינות אלה הצליחו לגבור ולהתעלות גם על האליטות הפוליטיות – מכל הגוונים ומכל הזרמים. אל־ענאני סבור כי זוהי עוד ראיה לכשלונן של האליטות הפוליטיות במדינות ערב ולכך שלציבור הרחב כבר אין אמון בהן. בעיני ההמונים, אלה נחשבות למקור הבעיה וממש לא לפתרונה, וכל ניסיון מצידן להציג פתרונות קוסמטיים לבעיות עומק רק מעצים את זעמם של ההמונים.
אולם דווקא משום כך, טוען אל־ענאני, כוחות, קבוצות ומפלגות בעלי ציביון עדתי בלבנון ובעיראק מנסים לתייג את ההפגנות כקונספירציה עדתית המובלת על ידי גורמים פנימיים וזרים, ושכל תכליתה היא להביא לנפילתן של מדינות אלה. בניסיונם להציג את ההפגנות כדרישות של קבוצות עדתיות שונות, הם מבקשים לעשות דה־לגיטימציה להפגנות ולמפגינים בעיני ההמונים ולהחליש את כוחם. אך אין זה מפתיע, לדעת אל־ענאני, בהתחשב בכך שזה השיח שנוקטים בדרך ככל גם המשטרים השונים במדינות ערב כדי להחליש מחאות עממיות ולפגוע בלגיטימיות שלהן ושל מי שמובילים אותן. כך קרה גם במצרים וכן באלג'יריה, בסוריה, בסודאן וכו'.
אלא שהמפגינים שיצאו לרחובות הפעם מייצגים את בני הדור הערבי החדש, שלא חווה על בשרו את הסכסוכים העדתיים שהיו נהוגים בעבר, סכסוכים שלהם היו עדים הוריהם וסביהם. בעיני הדור הצעיר, לפי אל־ענאני, העדתיות והפלגנות הפוליטית, החברתית והכלכלית שהיא כופה על החברה, הן הגורם העיקרי למציאות הקשה שבה הם חיים. אולם השליטים לא מבינים זאת, כמו שהם לא מבינים שהתנהלותם המושחתת והזלזול שלהם ברצונותיהם של בני העדות השונות החיים במדינותיהם הם הסיבה העיקרית שבגינה יצאו המפגינים לרחובות בדרישה לעצור את המנהיגים הללו, הנושאים את דגל העדתיות, ולמצות איתם את הדין.
אל־ענאני סבור כי גל המחאות האחרון עשוי להיות סנונית המבשרת על דינאמיקה חדשה במדינות ערב – דינאמיקה על־עדתית; שהרי הסיבה לכך שאנשים יצאו לרחובות היא כשלונם של המשטרים הנוכחיים במתן מענה לדרישותיהם של בני העדות השונות החיים במדינותיהם. אולם, מחדד אל־ענאני, המוחים שיצאו לרחובות אינם מבקשים לשנות את המבנה העדתי של החברה, אלא פשוט להפסיק לייחס לו חשיבות מבחינה פוליטית וסמלית. האם יצליחו המוחים להעלות עניין זה במשא ומתן העתידי למול הממשלות של מדינותיהם? זה יהיה האתגר שלהם, והוא לא יהיה פשוט אם המחאות הנוכחיות לא ישיגו את מבוקשן או אם המוחים ירוקנו אותן מתוכנן הערכי.
בסיכום טורו מדגיש אל־ענאני שאין לראות בגל המחאות האחרון מבשר של קץ העדתיות או סופו של עידן המחלוקות הדתיות במדינות ערב, שכן אי־אפשר לצפות מהמחאות לפרק את המבנה העדתי של החברות הערביות ולקבץ את כל בני העם סביב "האומה" וסביב האינטרסים שלה. מה שכן, גל המחאות עשוי להעניק תקווה לכך שהזירה הפוליטית במדינות ערב תעבור לשלב חדש שבו העדתיות לא תמלא עוד תפקיד משמעותי כבעבר.
