ב־18.6.2021 נראו לראשונה ארבע השיניים הקדמיות בפיו של אברהים ראיסי. האיש שלעולם אינו מחייך, העלה חיוך על פניו. הוא נבחר לנשיאה של איראן, והאומנים ואנשי הקולנוע חששו לגורלם: גיבור ההוצאות להורג בשנת 1988 נהיה נשיא. קרוב לחמשת אלפים איש ואישה הוצאו להורג בשנה זו וגופותיהם פוזרו במקומות לא־ידועים. המועט שנודע על דעותיו ההלכתיות רק הגביר את החששות.
גורם נוסף העצים את הבהלה של אנשי הקולנוע, שכן המשבר הכלכלי לא השאיר דבר שניתן לצלמו מבלי להעלות את חמתו של השלטון. למשל, נהיה קשה לעסוק בטבע ובילדים – מבין הנושאים הנפוצים בקולנוע האיראני – מבלי להראות את השלכות המשבר עליהם.
הפחד של אנשי הקולנוע הוכח כמוצדק די מהר ואף מעבר להערכות. בחודש מאי שעבר, ימים ספורים לפני פסטיבל קאן לקולנוע, נעצר מספר לא־מבוטל של יוצרי סרטים דוקומנטריים באיראן. בחודש יולי נעצרו מוחמד רסולוף ומוסטפא עלי אחמד, וכאשר ניסה ג׳עפר בנאהי לברר מה קורה עם שני הקולגות שלו נעצר גם הוא. השלושה הם מגדולי הקולנוענים באיראן; הם קצרו כמה פרסים בין־לאומיים אך לא יכלו לקבל אותם מפני שנאסר עליהם לנסוע. מדוע הם נעצרו כעת? משום שהם פרסמו גילוי דעת ובו מחו על שחיתות השלטון ועל חוסר תפקודו למשל במקרה של התמוטטות הבניין בעיר עבדאן שגרמה למותם של 49 אנשים. בגילוי הדעת הם דרשו שהאחראים ייתנו את הדין על כך וקראו לכוחות הביטחון להניח את נשקם אל מול הזעם והמחאה העממיים.
בהמשך, בחודש אוגוסט, פורסמה באיראן בפעם הראשונה רשימה רשמית עם שמות קולנוענים שנאסר עליהם לעסוק במקצוע זה.
לנושא הקולנוע באיראן חשיבות מיוחדת, שכן הקולנוע האיראני מצליח ומשגשג בזירה הבין־לאומית, אשר החלה את צעדיה הראשונים עוד בשנת 1930 אז הפיקו באיראן סרט ראשון ללא קול. במהלך שנות השבעים צעדה תעשיית הקולנוע לקראת גיבוש ובגרות עם שגשוג הגל החדש באיראן בהשפעת הקולנוע הצרפתי (טרופו, גודאר, שאברול) ועם השקת פסטיבל בין־לאומי לקולנוע בטהראן בשנת 1973. הצנזורה של משטר השאה לא הייתה קלה, אך בהשוואה לצנזורה האסלאמית שבאה בעקבותיה היא נראית כמשחק ילדים.
למעשה, מהפכת 1979 עצמה התחילה עם אירוע קולנועי. באוגוסט 1978, הציתו אלמונים את קולנוע רקס שבעיר עבדאן. משערים שבאירוע נהרגו בין 377 ל־470 איש. אירוע זה הדגים שהדרך של המהפכנים כדי לסלול את דרכם להשתלטות על המדינה באופן בלתי־חוקי היא לעורר בהלה, חרדה ואובדן. בדומה לשרפה ברייכסטאג בפברואר 1933 ולשרפה בקהיר שבמצרים בינואר 1952, בשלושת המקרים האלה מוקד השרפה הפך בהמשך למעוז השליטה של אנשי המהפכה: הפרלמנט בגרמניה אשר נשלט מאוחר יותר בידי היטלר; העיר במצרים שהקצינים החופשיים תפסו בה את השלטון; והקולנוע באיראן שהשליטה בו עברה לידי ח׳ומייני.
תומכי המהפכה שנאו את הקולנוע משום שהוא בלתי־מוסרי ומערבי, אך הם נתנו חסות לסרטי תעמולה קצרים נגד "השטן הגדול" בעת העימות עם ארה״ב עקב החזקת בני הערובה האמריקאים. בתקופת המלחמה עם עיראק התווסף ״שטן״ עיראקי קטן יותר לאג׳נדה הצנועה של הקולנוע האיראני.
תומכי המהפכה שנאו את הקולנוע משום שהוא בלתי־מוסרי ומערבי, אך הם נתנו חסות לסרטי תעמולה קצרים נגד "השטן הגדול" בעת העימות עם ארה״ב עקב החזקת בני הערובה האמריקאים
בעבודתו הדוקומנטרית על הקולנוע האיראני, העיתונאי הקנדי שיין סמית׳ מספר על אירוע בלתי־צפוי שהשפיע על תעשיית הקולנוע באיראן. ערב אחד, כאשר צפה חומייני בטלוויזיה, פתאום הופיע על המסך סרט בשם "הפרה". זהו סרט נדיר מתקופת שלטונו של השאה שלא נאסר להקרנה. הסרט נסוב סביב בעיות ממשיות של פשוטי העם ולא העלה כל התנגדות מצד חומייני. בעקבות כך הצהיר האייתולה שאינו נגד הקולנוע כשלעצמו כי אם נגד ערבוב בין נשים וגברים. מוצא פיו זה של חומייני היה מספיק לזינוק הקולנוע באיראן.
בזכות משפט זה התאפשר לקולנוע להתקדם ולהתפתח בתנאי שהיוצרים יתרחקו מהאיסורים הרבים ובהם כל מה שקשור למדינה ולמנגנוני הביטחון, ענייני מוסר וערבוב בין המינים, וכן יקפידו על לבוש צנוע. נאסר להציג כל דבר שחורג מהשריעה האסלאמית כפי שפירשוה אנשי חומייני. הם העדיפו שהצילום יהיה בתוך הבתים ובתוך החדרים או בחיק הטבע.
בשנת 1983 התחיל השלטון לתמוך כספית בתעשיית הקולנוע. בשנות השמונים והתשעים סרטים איראניים התחילו להשתתף בפסטיבלי קולנוע בין־לאומיים, ואנשי קולנוע איראנים התחילו לקצור פרסים. בעידן של מוחמד חאתימי (2005-1997), התרחבו שולי החופש. עם תחילת עידן זה זכה הסרט של עבאס קירוסטמי "הטעם של הדובדבן" בפרס היוקרתי ביותר בפסטיבל קאן – דקל הזהב. כעבור שנה זכה הסרט "התפוח" של סמירה מחמלבף לפרסום ולהדים בעולם. עם השנים נהיה הקולנוע נועז יותר, ועסק בנשים מדוכאות, בחיילים שהשתתפו במלחמה עם עיראק, בעניים ובפליטים מאפגניסטן. נוכחות האישה כשחקנית, כסופרת, כמפיקה וכבמאית הלכה והתעצמה בתעשיית הקולנוע.
בתקופתו של מחמוד אחמדינג׳אד (2013-2005) הלכו והצטמצמו תחומי החופש, אך צפייה בלתי־חוקית והשימוש הגדול בלוויינים אפשרו לציבור להמשיך ולצפות בסרטים הזרים. האיראנים המהגרים והפליטים הנמצאים בין לונדון לבין לוס אנג'לס עדכנו את קרוביהם באיראן לגבי מה שמתרחש בעולם. בשנת 2009 הורשתה משלחת של הוליווד לבקר בטהראן, אך חבריה נדרשו ״להתנצל בשל פגיעות באיראן".
עם סיום כהונתו של אחמדינג׳אד, בתקופת נשיאותו של חסן רוחאני (2021-2013) הוזמנו מפיקים, שחקנים ושופטי קולנוע אמריקאים לבקר בטהראן, אולם הדברים לא התקדמו. אומנם רוחאני פתח מחדש את ״בית הקולנוע האיראני״ לאחר סגירתו בתקופת נג׳אד למשך 20 חודשים, אך הכלל נשאר: צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה; אחר כך צעד אחד אחורה ושני צעדים קדימה וכן הלאה.
כיום עם ראיסי כנשיא הולכת ומתגבשת הדעה המצערת ששגשוג הקולנוע האיראני היה דבר חריג והיוצא מן הכלל. גסיסתו היא הכלל הצפוי בצל משטר כזה.
חאזם סאריה הוא עיתונאי, מבקר ופרשן פוליטי לבנוני. המאמר המלא התפרסם ביומון א-שרק אל-אווסט היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב.
