בטון עובדתי ומאופק מגולל א', סגן ראש המוסד הפורש, כתב אשמה חמור בסוגיית הגרעין האיראני נגד ראש הממשלה נתניהו ונגד ראש המוסד ("ידיעות אחרונות", מוסף 7 ימים, 05.03.2021). כמי שהיה אחראי מבחינה מבצעית לגניבת ארכיון הגרעין מלב טהרן, יש בפיו שבחים רבים לתפקודו המבצעי של המוסד. ביקורתו ממוקדת בפער הבלתי־מגושר בין ההישגים המבצעיים לבין תרגומם האסטרטגי המוטה, המוטעה ואף המניפולטיבי בידי ראש הממשלה וראש המוסד. מבחינה זו רואה א' נכוחה את חובת ראשי המודיעין לבחון, מלכתחילה ובדיעבד, את הישגיה ואת מחדליה של המדיניות מנקודת המבט נטולת האידיאולוגיה, של התועלת האסטרטגית הצרופה. לכך מוסבות הערותיו על אובדן העצמאות של המוסד, בשעה שראש המוסד משתעבד כליל לרצון ראש הממשלה ומוותר על חובתו לבחון מבחינה מודיעינית את מאזן התועלת האסטרטגית.
מקרה המבחן הקיומי שעל הפרק הוא הסוגיה הגרעינית האיראנית. בניגוד למה שאומרים חכמינו על התורה, יש במציאות ההיסטורית (ובעקבותיה – בהערכה המודיעינית) חשיבות רבה להבחנה בין מוקדם לבין מאוחר. נאמנה עדותו של א' כי תכולת הארכיון האיראני ותכניו התמקדו כל כולם בתקופה שקדמה לחתימת איראן על הסכם הגרעין באוקטובר 2015, וכי לאחר חתימתו "לא הצלחנו להוכיח שהם רימו… כי הם לא רימו, לא רימו במילימטר למיטב ידיעתנו". אומנם, לדבריו, ההסכם היה רחוק מן הרצוי, אך במקום לפעול לשיפורו, בחרה ישראל בראשות נתניהו למוטטו מן היסוד, גם אם הדבר כרוך בעימות חזיתי עם ממשל אובמה. מיטוט ההסכם היה מותנה בלעדית בפרישת ממשל טראמפ ממנו, והאמצעי העיקרי לשכנוע טראמפ לפרוש ממנו במאי 2018 היה מבצע גניבת הארכיון בינואר 2018. נכס הארכיון התברר כיעיל ביותר בהשפעה על טראמפ, חרף העובדה הניצחת שהראיה מן העבר (תוכן הארכיון) כבר לא הייתה תקפה באותה עת לגבי הנידון (עניין הפרישה מן ההסכם). תוכן הארכיון שיקף כולו את תקופת המאמץ הגרעיני האיראני לפני ההסכם הגרעיני, ואילו פרישת ארה"ב הייתה מהסכם, שלמרות פגמיו הטעונים שיפורים, הקפידה איראן על יישומו קלה כחמורה (גם לדעת המוסד, כדבריו המפורשים של א'). המוקדם, שפג תוקפו, הפך אפוא להיות הסיבה למאוחר. הן ישראל והן ממשל טראמפ בעקבותיה תרו אחר תירוץ לרוקן את ההסכם מתוכן, והפכו את התירוץ באופן מניפולטיבי ובדיעבד לסיבה שלדעת כל שירותי המודיעין (ובראשם המוסד ואמ"ן) עבר זמנה. הלקח העיקרי היה צריך להיות הפוך בתכלית: הפער המהותי בין תוכן הארכיון המשקף את המאמץ הגרעיני האיראני בשעתו, לבין הקפדת איראן על יישום ההגבלות בהסכם עימה העיד דווקא על השינוי החיובי שחל בגישתה בעקבות ההסכם.
החלופה האסטרטגית להסכם שהעמידו ארה"ב וישראל הייתה הפעלת "מקסימום לחץ" (סנקציות ואיומים צבאיים) על איראן. אולם דווקא ביטול ההגבלות על איראן (הכלולות בהסכם) עקב ביטול ההסכם האיץ את קצב העשרת האורניום ואת ייצור הצנטריפוגות המתקדמות על ידי איראן. חלופה זו נחלה אפוא כישלון חרוץ, כדברי א': "מצבנו היום יותר גרוע ביחס למצב בעת הסכם הגרעין". אולם ממשל טראמפ וישראל לא הפיקו לקח מכך. להפך, ככל שהם לא השיגו את מבוקשם, כך הם הכפילו את מאמציהם, ולשווא, שכן גם איראן הכפילה ואף שילשה את מאמציה הגרעיניים.
וכאן שוב שיבשו ממשל טראמפ וישראל את היחס בין מוקדם לבין מאוחר, אולם הפעם באופן הפוך מבעבר. עתה ההשלכות המאוחרות שנבעו מביטול ההסכם (על ידי ממשל טראמפ) שימשו כביכול ראיה לכך שמלכתחילה היו פני איראן נשואות להפרת ההסכם ולהאצת מאמציה הגרעיניים. וכל זאת בניגוד למידע החד־משמעי (שגם א' מעיד עליו), שאיראן צייתה להסכם באופן מלא. הטשטוש המכוון של ההבדל החותך בין המוקדם למאוחר נועד להביא להתמדת הפרדיגמה הכושלת. כך לא רק שהמידע האובייקטיבי הוצג ואף נוצל שלא כהווייתו, אלא שהוא שירת מדיניות שהתברר בדיעבד כי היא שגויה מיסודה.
לשיא האבסורד הגיעה גישת ממשל טראמפ בתמיכה נאמנה של ישראל באוגוסט 2020, כשארה"ב דרשה ממועצת הביטחון להחזיר את כל הסנקציות על איראן שקדמו להסכם 2015, בטענה שאיראן איננה מקיימת את ההסכם, שארה"ב עצמה ביטלה בקול תרועה רמה. דומה שהמניפולטיבי והאינפנטילי מתלכדים בגישה זו. למותר לומר ש־13 חברות מועצת הביטחון (מתוך 15) דחו על הסף את הדרישה האמריקנית המגוחכת.
הזדהותו האישית של ראש המוסד עם גישה זו, עד כדי אובדן זהותה העצמאית של המערכת שעליה הוא מופקד, היא מכשלה גדולה. הסברה, שיש לה בסיס, כי סגנו א' לא מונה להחליפו משום שהיה נאמן לחובתו המודיעינית, כפי שאכן מובע בגישה העצמאית בריאיון עימו, איננה מבשרת כלל טובות.
ד"ר מתי שטיינברג הוא מזרחן ששרת בגופי המודיעין השונים ובתפקידים אקדמיים. בתפקידו האחרון היה יועץ לראשי השב"כ.
