אומנם "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ החזירה את הסוגיה הפלסטינית למרכז הדיון הציבורי, אך היא גם החזירה את ההנהגה הפלסטינית לאזור הנוחות שלה – לעמדת הסרבן הזועף. החריגה הבוטה של מתווה טראמפ מהמתווים שעלו בסבבי השיחות המשמעותיים בין ישראל לפלסטינים בקמפ דיוויד ובאנאפוליס, וגם הנוכחות הבולטת של יהודים ימניים בצוות המדיני האמריקאי, הקלו על הפלסטינים לדחות את "עסקת המאה" כלאחר יד, ואף להעביר החלטת גינוי למתווה בליגה הערבית.
אולם העולם הערבי מאוחד היום פחות, וגם יעיל הרבה פחות, משהיה כשהוצגה "יוזמת השלום הסעודית" (שהפכה ליוזמת השלום הערבית) ב־2002. לפני שני עשורים הצליחו הסעודים והירדנים לשכנע את מדינות "גוש הסירוב", ובראשן סוריה, לתמוך בחירוק שיניים ביוזמת השלום הערבית, ואילו היום משמיעות סעודיה ושאר מדינות המפרץ ביקורת גוברת והולכת על הסרבנות הפלסטינית.
ההצהרה שפרסם משרד החוץ הסעודי לאחר נאום הנשיא טראמפ שיקפה זניחה של יוזמת השלום הערבית הרב־צדדית, לטובת חזרה לשיחות שלום בילטרליות בין ישראל לפלסטינים בחסות אמריקאית. "הממלכה מעריכה את המאמצים של ממשל הנשיא טראמפ לפתח תוכנית שלום מקיפה בין הפלסטינים לישראלים", נכתב בהצהרה. החלטה 8457 של הליגה הערבית אומנם קראה לחידוש שיחות השלום "בפורום בין־לאומי רב־משתתפים" (כדרישת עבאס, הדוחה כיום תיווך אמריקאי), אך הזכירה את היוזמה הערבית רק בסעיף 4 של ההחלטה, כ"דרישה הערבית המינימלית ליישום השלום".
את השינוי בעמדה הסעודית ביטא העיתונאי עבד אל־רחמן ראשד, עורכו הראשי לשעבר של היומון א־שרק אל־אוסט. במאמר דעה שהתפרסם בעיתון ב־28 בינואר. תחת הכותרת "אם המשא ומתן יחודש", טען ראשד בתוקף כי הזמן משחק לרעת הפלסטינים במזרח תיכון, שבו קורסות מדינות ערב בזו אחר זו. "הפלסטינים חוזרים על עמדתם הישנה: 'אנו דוחים את המתווה למרות שאיננו יודעים מהו'", כתב ראשד, "המפסיד היחיד מהרס תוכניות השלום הוא הפלסטינים, לא האיראנים ולא הישראלים. כל בוקר שבו זורחת השמש ישראל מתרחבת ישראל והאדמות הפלסטיניות מצטמצמות".
ראשד הציג את הצעדים הקודמים של ממשל טראמפ, ובהם ההכרה בסיפוח הגולן והעברת השגרירות לירושלים, כצעדים פופוליסטים חסרי משמעות מעשית מעבר לגיוס קולות בימין האמריקאי. "הפסיביות הפלסטינית מסוכנת יותר ממה שעושה טראמפ, כי הם יושבים ומחכים לנס משמיים", טען ראשד בעודו משבח את אבו מאזן, זקן המדינאים הפרגמטיים בזירה הפלסטינית. "האם קבלת ההצעה של טראמפ משמעותה שעל הרשות הפלסטינית לחתום על צ'ק פתוח? בוודאי שלא. מצופה מהם לשבת ולשוחח ולהביע רצון טוב. איש לא יכפה פתרון שהפלסטינים אינם רוצים בו".
עמדה דומה ביטא שר החוץ של איחוד האמירויות, ד"ר אנור קרקאש. ערב ההצבעה בליגה הערבית צייץ קרקאש כי "חשוב שוועידת הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי יפרסמו עמדה פרודוקטיבית החורגת מהצהרות הגינוי. עמדה מציאותית ואסטרטגית תפעל נגד התסכול של השנים האחרונות. הסירוב וההלקאה העצמית בלי מציאת חלופות מעשיות הם טעויות היסטוריות שעוד נשלם עליהן".
אולי את הסחף הערבי הזה ניסה למנוע סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס מוסא אבו מרזוק, כשכתב בטוויטר: "מי שטוענים שאמירת ה'לא' שלנו הפלסטינים היא טעות, הם תמימים. אמירת 'כן' היא הודעה בכישלון ומסירת זכויותינו לאויבינו. אלפי אמירות 'לא' לא יחסלו את סוגייתנו הצודקת, ואילו 'כן' אחד יסגור פרק אחד ויפתח פרק חדש".
נראה כי הוויכוח הפנים־ערבי בין מי שסבורים כי הזמן משחק לטובת הפלסטינים, ובין מי שסבורים כי הוא משחק לרעתם, יימשך עוד זמן רב. בינתיים, התמיכה הבלתי מסויגת בהנהגה הפלסטינית אל מול ישראל – שהייתה הדבק היחיד שאיחד את העולם הערבי המפולג והעניקה לו נחמה פורתא – הולכת ונשחקת במהירות.
