במאמר שפורסם בגליון יוני 2020 של אל־ג'דיד, כתב עת לענייני תרבות, מבקרת הספרות המצרית נהלה ראחיל דנה בעצמי ובאחר בכתיבה הפמיניסטית בעולם הערבי ובחשיבותה של הצטלבות המאבקים ושל ההכרה בהצטלבויות של זהויות למאבק הפמיניסטי ולקידום צדק חברתי.
ראחיל פותחת את מאמרה בהגדרת כתיבה פמיניסטית ככזו שמטרתה להיפטר מהתכתיבים התרבותיים ומהייצוג הרווח של נשים, ולהתנער מהשליטה ומהשלטון הפטריארכאליים ומשאר אלמנטים שתובעים עצמי מוגדר מול אחר מוגדר. לדבריה, כתיבה נשית חוצה גם את גבולות האני ושועטת לאופקים קולקטיביים; סוגים שונים של נשים נפגשות במאבק בפטריארכיה ובחוסר הצדק כלפיהן בניסיון להעצים נשים. על כן, כתיבה נשית ממזגת בתוכה אפשרויות רבות של שיח מצטלב.
לפי ראחיל, השינויים בהבנת העצמי נובעים מהבנתן של סופרות, במיוחד במדינות העולם השלישי, שהעצמי הפמיניסטי אינו מהות שקיימת בנפרד מסוגים אחרים של העצמי. לכן, רבים מהטקסטים הפמיניסטיים דנים בשאלות של דמיון ושונוּת וכן בנושאים כמו צדק חברתי וגזענות. מכאן, הדרישה לתיקון חברתי היא צעד ראשון לשחרור האישה מהדיכוי שבו היא חיה. באופן זה, טקסט פמיניסטי הוא קולקטיבי. יתר על כן, הוא אינו נלחם רק במורשת הפטריארכאלית או בהיררכיות החברתיות שנולדו ממנה, אלא מגדיר מחדש את העצמי הפמיניסטי כישות בעלת רבדים רבים – מגדר, גזע, מעמד חברתי ונטייה מינית.
לטענת ראחיל, הייחודיות של כתיבה פמיניסטית נובעת מכך שהשיח הפמיניסטי העצמי בונה מחדש את יחסי הכוחות המגדריים ומגלם את ניסיונותיהן של נשים סופרות לפתח את המודעות שלהן בכוחות עצמן, כלומר לפתח תודעה נשית שנשים יוצרות אותה ולא הפטריארכיה. כך, חוברים הטקסטים הפמיניסטיים לשיח הפוסט־קולוניאלי שדן ביחסי הכוחות בין הכובש לנכבש וששואל שאלות על זהויות ועל תרבויות מבלי לשים את המערב (הכובש) במרכז, אלא דווקא את העמים הנכבשים שעד כה היו בשוליים. כמו בשיח הפמיניסטי, שיח כזה מציב את הנכבשים במרכז ויש בו עצמאות מהכוחות הקולוניאליים. כך הפך מאבקן של נשים נגד קולוניאליזם, גזענות, מעמדות והפרדה גזעית לחלק חשוב מאוד בכתיבה הפמיניסטית, לצד המאבק ה"רגיל" בפטריארכיה.
ברמה הספרותית, הובילה מודעות פמיניסטית זו לשיח נשי פמיניסטי שהכותבות עצמן שולטות בו; הן אלה שיוצקות אליו את התוכן ובונות את זהותו של העצמי ושל האחר. בטקסטים אלה נשים הן בעלות הקול השולט, הן הדמות המרכזית בסיפור, והן אלה שמנווטות את הטקסט, את התפתחות העלילה, וכמובן קובעות את מוסר ההשכל ואת הלקחים. כך מצליחה הכתיבה הפמיניסטית להפוך לפעולת התנגדות והתעמתות מול השלטון ומול הכוחניות של האחר – הלוא הוא הפטריארכיה.
פירוקן של ההנחות המסורתיות לגבי הזהות הנשית בשיח הנשי ובספרות מאפשר לראות את העולם מנקודת מבטן של נשים ולהעמיק את הדיון בערכי החברה לאור מה שכותבות מספרות בקולן. לימודי הפמיניזם פועלים באופן דומה: חתירה למציאת נוסחאות שונות של העצמי שבמרכזן לא עומד העצמי הגברי שהתרגל להיות במרכז ולשלוט בשיח. כיום דמויות נשיות עומדות במרכז השיח, כגיבורות ולא כקורבנות, ונשים עוברות משולי הסיפור למרכזו.
ראחיל מסכימה עם טענתה של ברברה הארלו כפי שמוצגת בספרה "ספרות ההתנגדות", שטקסטים נשיים עצמיים (כמו יומנים, סיפורים אישיים, אוטוביוגרפיות, עדויות אישיות וכו'), ובמיוחד כאלה שנכתבים בידי נשים בעולם השלישי – עניות, שחורות, לסביות ועוד, מארגנים מחדש את הסדר החברתי כך שיכלול מבט שונה על יחסי הכוחות הגזעיים, המעמדיים, האתניים והמיניים.
זו נקודת ההצטלבות בין האני לבין האחר בכתיבה הפמיניסטית. סופרות קושרות את התנועות החברתיות לסבל האישי ומסבירות את הכאב משני הכיוונים – האישי והקולקטיבי – באופן המדגיש את התלות בין עתיד החברה והמדינה לעתידן של הנשים בה.
