ישראל היא בית ספר אזורי למחקר ופיתוח מדעי

לא אגזים אם אומר שבעיני העולם המערבי, הנושא מבטו אך ורק לעבר ישראל, אנחנו הערבים כולנו אותו הדבר. ההבדלים האתניים בינינו אינם מעניינים אותם, ויש סיכוי שאפילו את אפריקה הם מכירים טוב יותר. הדבר היחיד שמעניין אותם בנו הוא שאנחנו מדינות הנפט והגז. אולם הפוליטיקאים שלהם יודעים עלינו כל פרט ופרט, אולי גם פרטים שאיננו יודעים על עצמנו; מכוני המחקר הפוליטיים שלהם מפרסמים יותר מחקרים מאשר כל מדינות ערב גם יחד, בכל התחומים, ותקציביהם גבוהים מתקציבן הכולל של כמה ממדינות ערב. בישראל לבדה יש למעלה מארבעים מכוני מחקר לעניינים אסטרטגיים כמו ביטחון לאומי, כלכלה וחברה, והם משפיעים על תהליכי קבלת ההחלטות בה.

 

ישראל משקיעה 9.8 מיליארד שקלים במחקר מדעי (לא כולל מחקר צבאי) – 2.6% מהתל"ג שלה. 52% ממימון המחקר מגיע מהמגזר הפרטי (ההשקעה של כל המדינות המתפתחות גם יחד במחקר עומדת על פחות מ־4%). כשאלה הם פני הדברים, מה כבר יש לעולם לדעת עלינו זולת הפיכות האביב הערבי, כמובן, שתוארו כמלחמות פנימיות נגד עריצות ורעב. במצב העניינים הקיים, עמי העולם המפותח לעולם לא ירצו לדעת עלינו דבר.

 

ברצוני להעלות שתי שאלות. הראשונה: איך אנו יכולים להגן על עצמנו כשאיננו יודעים דבר על עצמנו ועל הנזקים שנגרמים לנו בהווה ושצפויים לנו בעתיד? השנייה: לאחר כל החוויות הקשות שעברנו – החל בכיבוש כוויית בידי עיראק, עבור בטרור וכלה באביב הערבי, שדרדר אותנו לתהומות של חילופי האשמות וגידופים ומלחמות פנימיות – האם אנחנו מסוגלים בכלל לשקם את עצמנו כיום, או שאת הנעשה אין להשיב?

 

בעיניי, מדינות המפרץ המיודדות זו עם זו ניצבות כיום בפני הזדמנות להתחיל לייסד מכוני מחקר מדעיים ראויים לשמם, לתקצב אותם בהתאם ולחייב את המגזר הפרטי לתמוך במחקר. על האוניברסיטאות לראות בייסודם של מכוני המחקר האלה הזדמנות להיפטר מכל אותם חוקרים אינטרסנטיים ולא רציניים שאינם מחדשים דבר ולהתרחק ממחקרים מצוצים מהאצבע שאין בהם כל תועלת. המחקרים שייערכו יניחו את הבסיס לשיתוף פעולה עם מכונים בינלאומיים העוסקים בחקר הטרור, שהתפשט בכל העולם הערבי; עם גופים החוקרים את השלכות האביב הערבי; וגם עם מכוני מחקר העוסקים בטיב הקשר בין האזרח לשלטון ובדרכים לשפרו. כך נוכל ליצור שפה משותפת בין המשכילים ובין כלל הציבור הלא-משכיל.

 

לשם כך, על מכוני המחקר לרכז את מאמציהם בחקר מערכת החינוך והישגיה כדי להחליפה במערכת חינוך שתקדם את המדעים השימושיים. לשם כך תידרש גם הכשרה מחודשת של מורים לפי תוכניות הלימודים החדשות, כדי שחברותינו, שכיום מכשירות את אזרחיהן למשרות בתחום השירותים או החינוך לכל היותר, יהפכו לחברות יצרניות. כישורי הניהול ורמת הידע שלנו לא ייפלו באיכותם מאלה של ישראל, אשר החלה לייסד מכוני מחקר עוד בימי המנדט הבריטי וכיום יש בה גופי מחקר רבים: האוניברסיטה העברית בירושלים ושאר האוניברסיטאות (בר-אילן, בן-גוריון, תל אביב וחיפה), הטכניון, הפקולטה לחקלאות ברחובות, מכון וייצמן, המכון הגאולוגי, המעבדה הלאומית לפיזיקה, הוועדה לאנרגיה אטומית (שם פעל המחשב האלקטרוני הראשון בזמנו), המכון לחקר הנגב, המרכז למחקר תעשייתי, המכון לחקר ימים ואגמים, ועוד ארבעים מכוני מחקר אחרים.

 

כל אלה הציבו את ישראל בחזית המדינות המתועשות שמסוגלות לקיים את עצמן בעצמן. לישראל יש נציגות מכובדת גם בעשר חברות חובקות עולם בתחומים כמו אנרגיה, ייצור נשק, אבטחת מידע, בריאות, תקשורת, תובלה, וגם בתחום ההשקיה והטפטפות, הנחוץ כל כך במדבריותינו היבשות; היא מתפארת בפני העולם במוצרים רבים. מנגד, העולם הערבי חווה סטגנציה כוללת בתחום המדע והטכנולוגיה, בד בבד עם אינפלציה גוברת של אמירות עלובות, מרגיזות וחסרות כל היגיון מצידם של מדינאים דמגוגיים שאבד עליהם הכלח.

 

נכון, יש מי שקושרים קשר נגד העולם הערבי כדי להחלישו, אולם בפועל אנחנו קושרים קשר נגד עצמנו בלי להיות מודעים לכך. הריקבון הפושה בקרבנו הביא אותנו להשחתה של כל הערכים שאנו דוגלים בהם – ערכי האסלאם שוחרי השלום – ואנו מתבזים בפני כל העולם כשאנו מתבטאים בבוטות באמצעי התקשורת השונים והרשתות החברתיות. האומנם עוד נותר בכם שמץ של חוכמה, עמי ערב, או שמא היא אבדה בלי שוב?

 

תקוותנו היחידה כיום לשיקום העולם הערבי תלויה במדינות המפרץ, והיא תוגשם בידי מכוני מחקר ומדע שבהם ישבו חוקרים מרחבי העולם (ובעיקר מהעולם הערבי) שיוכלו להביא להישגים. מכוני מחקר אלו ייצרו עתיד שישרת את האינטרס שלנו ויגבשו מחדש את זהותנו הערבית האבודה.

 

אני חוזר ואומר: העולם שסביבנו איננו טוב יותר או מוכשר יותר מאיתנו. האויב הישראלי הפך למציאות את תביעות השווא שהאמין בהן, ואילו אנו – שיש לנו זכות אמיתית על ארצותינו – איננו זקוקים לחלומות או לתביעות שווא; כל מה שנחוץ לנו הוא אמונה, הן בכוחנו להתגבר על המחלוקות בינינו והן ביכולותינו, שאותן נממש לאור חזון אסטרטגי עמוק ומגובה בתקציבים. שכן דברים שאתה מקבל, בניגוד לדברים שאתה מייצר במו ידיך, כמוהם כילדים מאומצים: הם אינם נושאים את תכונותיך ולא את שמך.