E1 הוא שמה של תוכנית הבנייה של ישראל בקטע שמחבר בין ירושלים למעלה אדומים, הנמצאת בשטח C. ישראל הכריזה על התוכנית בסוף שנת 2012 לאחר הכרזת העצרת הכללית של האו"ם על מדינת פלסטין כמדינה משקיפה. לפי האתר של "בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים", בנייה באזור תקטע את הרצף הטריטוריאלי של הגדה המערבית ותנתק את צפון הגדה מדרומה, תנתק את ירושלים המזרחית מהגדה המערבית, ומנגד, תחבר את מעלה אדומים (וכך את שאר התנחלויות הגדה) לישראל. הקמת התנחלויות בשטח כבוש מנוגדת למשפט הבין-לאומי. נוסף על כך, ישראל מתכננת לגרש את הפלסטינים החיים באזור ולהשתלט על אדמותיהם, והיא עושה זאת על ידי הפקעת אדמות והוצאת צווי הריסה עבור המבנים הארעיים במקום.
בשטח של E1, שנראה כמו מסדרון צר, חיים כ-3,000 תושבים בדווים פלסטינים משבט אל-ג'האלין שאותם גירשה ישראל מתל ערד שבנגב בתחילת שנות החמישים. הם חיים שם לפי הסכמי חכירה של האדמה עם בעליה הפלסטינים, והיו נודדים מאדמות אלה לבקעת הירדן לפי צורכי המרעה שלהם. לאחר כיבוש הגדה המערבית ב-1967, התחילה ישראל להשתלט על שטחי המרעה שלהם. כך הם השתקעו במבני קבע ונדחקו לאזור כביש ירושלים-יריחו. המסדרון הצר הזה מהווה מיקרוקוסמוס של מפעל ההתנחלות הישראלי וממנו אפשר לראות כיצד נראה משטר זה בפועל על האדמה וכיצד הוא משפיע על חיי היומיום של הפלסטינים באזור, וגם כיצד פועלות ישראל, הרשות הפלסטינית וקרנות הסיוע הבין-לאומיות בצורה שבסופו של דבר מתחזקת ומאריכה את האפרטהייד בשטחים הכבושים.
התושבים באזור חיים בסכנה מתמדת של הריסת בתיהם ושל גירושם וללא תשתיות בסיסיות כמו חשמל ומים זורמים. באזור יש מרפאה אחת שאינה מאוישת תמיד בשל המחסור בחומרים בסיסיים, מה שמאלץ את התושבים להסתמך על מרפאות ניידות שמגיעות לאזור. תושבים הזקוקים לטיפול רפואי באופן קבוע אינם יכולים לקבל אותו באזור מגוריהם. באזור, שבו חיות 18 קהילות בדוויות, ישנם ארבעה בתי ספר יסודיים, כולם קיבלו צווי הריסה מהמנהל האזרחי, ואין בית ספר על-יסודי אחד. פירוש הדבר שילדים שרוצים להמשיך את לימודיהם צריכים לנוע לאזורים עירוניים שבהם יש בתי ספר. קושי זה גורם לילדים רבים, ובמיוחד לילדות, לא להשלים את לימודי התיכון. במקרים המעטים שבהם ילדות מסיימות את לימודי התיכון, הן אינן יכולות להמשיך ללמוד באוניברסיטה, לא רק בשל מחסור באמצעי מימון ובשל האלימות שאליה הן חשופות מצד החיילים הישראלים בדרכן ללימודים במחסומים ובכבישים, אלא גם בשל הנורמות הפטריארכליות של החברה שבה הן חיות. חלק מהילדים שלומדים בבתי ספר יסודיים צריכים ללכת ברגל מרחקים רבים כדי שיוכלו להגיע ללימודים, זאת בשל מחסור בכבישים סלולים ובתחבורה ציבורית. תנאי החיים הקשים האלה שאותם כופה ישראל על התושבים משפיעים במיוחד על ילדות ועל נשים, כי הם מחזקים את הנורמות הפטריארכליות בחברה הבדווית (למשל, נשים אינן יכולות להתנייד בלי רשות או ליווי של קרוב משפחה; ילדות אינן מורשות להמשיך את לימודי העל-יסודי שלהן).
מאמרם של תמארא א-תמימי ושל אוסאמה רשק מציג את מידת התלות של הקהילות הבדוויות החיות ב-E1 בסיוע ההומניטארי שהן מקבלות מהרשות הפלסטינית ומקרנות הסיוע הבין-לאומיות. הטענה העיקרית מאחורי סיוע זה היא חיזוק ההיאחזות הפלסטינית (الصمود) באדמה. כספי סיוע אלה אמורים לספק לתושבים הפלסטינים תשתיות בסיסיות, בתים וסיוע כלכלי. תוכניות הסיוע מספקות גם לוחות שמש במקרים מסוימים כדי לספק חשמל וקרוואנים במקרים של הריסות בתים. הסיוע, שעובר דרך משרד החקלאות הפלסטיני, משמש למתן חיסונים ומזון לחיות שעליהן מסתמכים הבדווים למחיה (מאחר שישראל מצירה את שטחי המרעה ואת חופש התנועה שלהם), ומממן גם פרויקטים שאמורים להגדיל את ההכנסה של המשפחות. הרשות הפלסטינית מספקת ביטוח בריאות לתושבים במקום, והיא אמורה גם לספק הסעות מסודרות לבתי הספר, דבר שהיא לא עשתה בשנים 2017, 2018 ו-2021.
הבעייתיות בתוכניות הסיוע
הבעיה הכי בולטת לעין בתוכניות אלה היא שאף אחד מנותני הסיוע לא שאל את הבדווים תושבי המקום מה הם צריכים. בכל הארגונים הקיימים והוועדות שקובעות כמה ומה לתת, לא נמצא פלסטיני אחד מהקהילות שלהן ניתן הסיוע. גם "מדד החולשה" שפיתחו הקרנות וארגוני האו"ם, שלפיו הן מחליטות לגבי מידת הסיוע, פותח בלי לשאול אף תושב פלסטיני. תוכניות הסיוע משמרות את הרמה המינימלית של איכות החיים בכל הנוגע לרווחה ולהכנסה כספית. עם כל הסיוע המוגש, חשוב להזכיר שבשנים האחרונות חלה ירידה בסכומי הסיוע הניתנים לפלסטינים בשל אי-היציבות הפוליטית באזור, וחלק ניכר מכספיהם של ארגוני הסיוע מועברים לאזורי מלחמה כמו תימן וסוריה. למשל, הפלסטינים קיבלו 1.5 מיליארד דולר של כספי סיוע בשנת 2011 לעומת 190 מיליון דולר ב-2019. מצד שני, סכום הסיוע לסוריה ב-2011 היה 20 מיליון דולר, והוא עלה ל-710 מיליון דולר בשנת 2019.
ישנה גם ירידה בתרומות הניתנות לארגוני החברה האזרחית הפלסטינית. כמו כן, ישראל סגרה את ארגון אל-אסלאח (الإصلاح) והקפיאה את חשבונות הבנק של הארגון. מדובר באחד מארגוני הסיוע הפועלים ב-E1. הארגון מסייע לחברה הבדווית ומממן את המרפאות הניידות.
הסיוע המתמשך מייצר תלות אצל הפלסטינים, והכסף הולך לפעולות "מצילות חיים" כמו סיפוק קורת גג במקרים של הריסות בתים או אספקה של מזון לחיות המשק כי אין יותר גישה לשטחי מרעה, אך הבדווים ב-E1 ממשיכים להיות אוכלוסייה ענייה וחסרת כול, וכספי הסיוע אינם מסייעים לחברה הבדווית לפרוח או להתקדם, זאת כנראה מכיוון שכספי סיוע אלה אינם מופנים לתוכניות ולפרויקטים שמתמקדים בסיום הכיבוש ואינם מותנים בהפסקת משטר האפרטהייד של ישראל. כך, ממשיכה ישראל בשלה, והכסף ממשיך לזרום כדי לתקן את ההרס שאותו היא זורעת. הדבר מייצר מעגל בלתי-אפשרי עבור הפלסטינים, אך הוא מאפשר לישראל להמשיך לזרוע הרס בחברה הפלסטינית. למשל, בין 2001 ל-2015, הרס הצבא הישראלי בתים ומבנים בשטחי C שנבנו במימון כספי סיוע, וכך ירדו לטמיון 65 מיליון יורו. בין השנים 2009 ל-2020 הרס הצבא הישראלי 315 מבנים במימון זר, וכך השאיר 842 בדווים ללא קורת גג. במקום שהקרנות יציבו תנאים לישראל שיאסרו הריסת בתים במימונם למשל, הן מסתפקות בגינוי רשמי, וכך מעגל ההרס ממשיך.
ישראל ממשיכה לעקור פלסטינים מאדמתם, להרוס את בתיהם ולהרוס כל אפשרות לעתיד פורח עבור העם הפלסטיני בזמן שקרנות הסיוע מזרימות כסף רב לרשות הפלסטינים ולתושבים הפלסטינים. אולם כסף זה רק מאפשר לפלסטינים לשרוד
אי-אפשר לקרוא את מאמרם של תמימי ורשק בלי לקבל את התחושה שמה שקורה בפועל בשטח היום הוא שגם ארגוני הסיוע הבין-לאומיים וקרנות המימון וגם הרשות הפלסטינית מסייעים בסופו של דבר לישראל להמשיך את משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים. ישראל ממשיכה לעקור פלסטינים מאדמתם, להרוס את בתיהם ולהרוס כל אפשרות לעתיד פורח עבור העם הפלסטיני בזמן שקרנות הסיוע מזרימות כסף רב לרשות הפלסטינים ולתושבים הפלסטינים. כסף זה רק מאפשר לפלסטינים לשרוד ולהחזיק את הראש מעל למים במקום לפתח תוכנית עצמאית שתאפשר להם להיאבק בכיבוש ולסיים את משטר האפרטהייד. כספי הסיוע מייצרים תלות של הפלסטינים, ותלות זו וגם סדר הגדול העצום של כספי הסיוע מונעים פיתוח של פרויקטים פלסטיניים עצמאיים. כמו כן, עבודה פלסטינית אזרחית בלתי-תלויה במימון זר או תוכניות של עזרה הדדית הן עדיין מצומצמות למדי בשטחי פלסטין. התלות בארגונים הזרים שאינם מציבים וטו או תנאים כלשהם לישראל כשהם מעניקים את הסיוע רק ממשיכה את המשחק שבו מממנים אירופאיים ממרקים את מצפונם כשהם עוזרים לפלסטינים בזמן שישראל ממשיכה בשלה ואינה צריכה לשלם או לתת שום דין וחשבון לקרנות שאת כספן היא מורידה לטמיון. קרנות הסיוע מרוויחות גם הן מהמצב והעובדים האירופאים והאמריקאים שלהן ממשיכים להרוויח משכורת נאה ביותר כך שגם להם יש אינטרס בשימור המצב הקיים. לגבי הרשות הפלסטינית, ידוע שהיא סוכנת של משטר הכיבוש ושהיא שם כדי לעשות את העבודה המלוכלכת שלו. נוסף על כך, לפי מאמר זה כ-72% מכספי הסיוע מגיעים בסופו של דבר לכלכלה הישראלית, וזו ממשיכה לפתח פרויקטים שמפלגים את החברה הפלסטינית וקוטעים את הרצף הטריטוריאלי בגדה המערבית (כבישים לישראלים בלבד, התנחלויות, מחסומים).
כך נוצר מצב שבו כולם מרוויחים מהכיבוש (ישראל, קרנות הסיוע והרשות הפלסטינית), והמפסידים היחידים הם התושבים הפלסטינים שצריכים להמשיך לחיות תחת מגף הכיבוש. נראה שבמצב כזה אי-אפשר להמשיך לקרוא לסיוע שהקרנות הזרות מעניקות – "סיוע לא-פוליטי" (זאת ההגדרה הרשמית שלו) כי כל בחירה של יעד להזרמת כספים ועל מה לשתוק ואת מי להגביל ואיך – היא בחירה פוליטית שהופכת את הקרנות למשתפות פעולה עם ישראל ולמרוויחות מהכיבוש. מעט הארגונים שעושים משהו נגד ישראל ומעיזים לשים לה תנאים נתקלים בקשיים, ונמנעת מהם הזרמת כספים לפלסטינים.
המצב הזה חייב להשתנות. על הקרנות להתחיל להציב תנאים לישראל, במיוחד כשהדברים מגיעים להפקעת אדמות ולהריסות בתים, כדי למנוע מישראל לעשות זאת בכזאת קלות. על ארגונים בין-לאומיים כמו האו"ם להבטיח נוהלי עבודה ברורים שימנעו מפרויקטים במימון זר לשרת את משטר האפרטהייד (למשל בניית כבישים עבור פלסטינים בזמן שישראל אוסרת על פלסטינים לנסוע בכבישי אפרטהייד לישראלים בלבד, וכך מונצח המצב הקיים). מצד שני עליהם להבטיח שארגוני סיוע הפועלים בפלסטין ואשר יוצאים נגד ישראל אינם נענשים על ידי ישראל על ידי כך שהיא מונעת מהם להמשיך לפעול באזור ולהעניק סיוע לפלסטינים. ארגוני הסיוע חייבים להתחיל בתורם לפנות לפלסטינים כדי לבדוק איתם מה הצרכים שלהם וכיצד ירצו לפתח את הקהילות שלהם במקום להשאיר אותם בעמדה של הנזקקים והתלותיים. הרשות הפלסטינית והחברה האזרחית הפלסטינית צריכות להתחיל לפעול למען הבדווים בשטחי E1 בפרט ולמען שאר הפלסטינים תושבי הגדה ולשתף אותם בתוכניות הסיוע עבורם כי רק כך יהיה אפשר לשנות את המציאות של היום. אך הדבר החשוב מכול הוא שהמדינות שמעניקות סיוע יאמצו נקודת מבט כוללת יותר כלפי המדיניות הישראלית בשטחים הכבושים שרואה פעולות כמו הריסות בתים, גירוש תושבים מבתיהם והפקעת אדמות חלק ממדיניות התנחלותית קולוניאלית של ישראל במקום לראותה כפעולה נפרדת שאינה קשורה לתוכנית הכללית של ישראל.
מובן שכל זה אינו מתאפשר בזמן שהמדינות המסייעות, המעניקות כספים לישראל, אינן מתנות את הסיוע שלהן ואינן עושות שום ניסיון לכפות על ישראל להפסיק את משטר האפרטהייד. למדינות אלה כן יש כוח נגד ישראל והן יכולות למנוע ממנה עסקאות נשק למשל, אך נראה כי היום שבו אפשרות זו תתממש הוא רחוק מאוד.
