משטר האפרטהייד הישראלי, שהוא רחב יותר מהממשלה הישראלית הנוכחית, נקט מספר צעדים מסוכנים הכוללים הקמת תשע התנחלויות חדשות והכשרת ארבע התנחלויות שפונו בעבר בצפון הגדה. מהלכים אלה הם משמעותיים ביותר שכן הם מבטאים כניעה מוחלטת לדרישותיה של תנועת ההתנחלות הפשיסטית ונסיגה ממה שמכונה ״תהליך שלום״ ו״צעדים בוני אמון״ שהממשל האמריקאי אוהב להתפאר בהם.
נוסף על כך, הכנסת אישרה את הצעת החוק לשלילת אזרחותו או מעמד התושבות של מי שיואשם בנטילת חלק בפעילות ההתנגדות בין אם הוא מתגורר בירושלים או בתוך הקו הירוק, וחוק נוסף המיועד לגירוש משפחות של אסירים ושל אנשי התנגדות פלסטינים וביטול אזרחותם – צפוי לעבור בקרוב. לחוקים אלה ארבע משמעויות שראוי להצביע עליהן:
ראשית, אין בישראל אופוזיציה יהודית או ציונית המתנגדת להתנכלות לפלסטינים ולדיכויים. 94 חברי כנסת מהמפלגות הציוניות תמכו בחוק זה אף שהקואליציה מונה 64 חברי כנסת בלבד. עשרת חברי הכנסת היחידים שהתנגדו לחוק משתייכים כולם לרשימות הערביות. זוהי עדות נוספת לכך שאין הבדלים מהותיים בין השאיפות של המפלגות הציוניות השונות, והבדלים ביניהן הם סגנוניים בלבד.
האם מדינות המערב ממשיכות להתנגד להרחבת ההתנחלויות שמחסלת את הסיכוי לפתרון שתי מדינות על פי הצהרותיהן? אם פתרון זה מתיימר להביא שלום מדוע לא מוטלות סנקציות על ישראל שפועלות נגדו?
שנית, החוק לשלילת האזרחות הוא נדבך נוסף למשטר האפרטהייד ולאפליה הגזענית בין יהודים ישראלים לבין הפלסטינים, והוא מעלה את השאלה המתבקשת: אם החוק אינו גזעני מדוע לא תישלל אזרחותו של המתנחל הישראלי היהודי ששרף את משפחת דוואבשה או של המתנחלים ששרפו את הילד הפלסטיני אבו ח׳דיר בעודנו בחיים בשועפאט? מדוע לא תישלל אזרחותו של יגאל עמיר שרצח את ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, שבנימין נתניהו באופן אישי הסית נגדו?
שלישית, חוק שלילת האזרחות וגירוש בני המשפחה של נאשמים הוא דרך ענישה קולקטיבית המנוגדת לחוק הבין־לאומי.
רביעית, זהו מהלך חוקי נוסף למגמת הטיהור האתני נגד פלסטינים בירושלים ובשאר חלקי פלסטין. חוק זה עשוי להכשיר את הקרקע לחוקים נוספים לגירוש, שלא יפעלו רק נגד המואשמים בפעילות במסגרת ההתנגדות, אלא גם נגד אלה שיואשמו בהסתה או בהתנגדות למדיניות הישראלית.
ההחלטה להקים התנחלויות חדשות בגדה המערבית ולבנות עשרת אלפים יחידות דיור בשטחים שאמורים להיות בשטח מדינת פלסטין שתקום במסגרת מה שהמערב וארה״ב מכנים ״פתרון שתי המדינות״, מעלה את השאלה: היכן עובר הקו האדום שאסור לישראל לחצותו? איפה הקו שאם ישראל תחצה יוטלו עליה סנקציות כמו אלה שהוטלו על רוסיה, על עיראק ועל אחרות?
האם החלת משטר האפרטהייד אינו חצייה של קו זה? האם מדינות המערב ממשיכות להתנגד להרחבת ההתנחלויות שמחסלת את הסיכוי לפתרון שתי מדינות על פי הצהרותיהן? אם פתרון זה מתיימר להביא שלום מדוע לא מוטלות סנקציות על ישראל שפועלות נגדו? מדוע מדינות המערב מתנגדות לזכותם של הפלסטינים לפנות לחוק הבין־לאומי ולבית המשפט בהאג?
מדוע מגנים את הפלסטינים כשהם מתנגדים לכיבוש, בעוד גינויים דומים אינם נשמעים כלפי צבא הכיבוש אפילו כאשר הוא מבצע פשעים נתעבים כגון הטבח בג׳נין, הריסת הבתים בסילוואן ובג׳בל מוכבר ?
דיפלומטים פלסטינים מחפשים ללא לאות אחר אותו קו אדום. הם משכנעים את עצמם להשקיע מאמצים נוספים לחשיפת האמת כדי שדיפלומטים מערביים יתפכחו ויראו שישראל אכן כבר חצתה את הקו האדום. ארגוני זכויות אדם פלסטיניים ובין־לאומיים עושים מאמצים אדירים, לפעמים אפילו הירואיים, כדי להבהיר שישראל חצתה את הקו האדום.
במהלך האינתיפאדה הראשונה שהייתה ברובה התפרצות של התנגדות עממית בלתי־מזוינת, נחשפה ישראל בכל מערומיה ככוח כיבוש המדכא עם חסר מגן, וגם אז הקו האדום לא נראה באופק.
דיפלומטים מערביים ניסו לשכנע את הפלסטינים שהם ייחלצו מידי הכיבוש הישראלי לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. תהליך השלום החל בוועידת מדריד אשר במהלכה הצהיר ראש ממשלת ישראל דאז יצחק שמיר כי גם אם המשא ומתן עם הפלסטינים יימשך עשר שנים, הפלסטינים לא יקבלו מאומה. נתניהו האריך את התקופה ל־32 שנה וקבר במו ידיו את "תהליך השלום" לנגד עיניהם של תומכיו. וגם אז לא היה זכר לקו האדום.
לנשיא האמריקאי לשעבר ג׳ימי קרטר היה מספיק אומץ, בעקבות פגישתנו איתו, לכתוב ספר שכותרתו "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד". הוא נפל קורבן להתקפות ציוניות שהאשימו אותו בכך שחצה קו אדום אחר והוא הביקורת על ישראל. כל מי שחוצה קו זה מואשם באנטישמיות כולל ארגונים מכובדים כמו אמנסטי אינטרנשיונל, יומן רייטס ווטש ובצלם הישראלי.
עד היום איש לא גילה היכן נמצא הקו האדום שאם ישראל תחצה אותו ממשלות המערב יטילו עליה סנקציות. איש לא יגלה אותו, כי הוא אינו קיים. איני כותב זאת כדי לשכנע בדבריי גורם חיצוני כלשהו, אלא כדי לייעץ לדורות הצעירים הפלסטינים והערבים לבל ילכו שולל כמו רבים מבני דורנו. אנו חיים בעולם שבו הדבר היחיד העומד לנגד הממשלות הוא האינטרס הטהור. אין מקום לעקרונות או לדיני החוק הבין־לאומי. ישנו הבדל גדול בין המדיניות של ממשלות לבין עמדות הציבור. אין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו. הדרך היחידה להתנגד לפשיזם הישראלי היא בדרך ההתקוממות ולשכנע את כל עמי העולם להטיל עליו חרם וסנקציות. אל תבזבזו את זמנכם ואת חייכם בחיפוש אחר קו אדום כי הוא אינו בנמצא.
מוסטפא אל־ברגותי הוא פוליטיקאי פלסטיני ביקורתי ומזכ"ל תנועת היוזמה הלאומית הפלסטינית. המאמר המלא פורסם באתר העיתון הפלסטיני אל־קודס ב־21.2.2023. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
