מה לעשות בסוכנות היהודית? המוסד הזה, שהיה מיסודות היישוב הציוני, ולאחר מכן היה אינסטרומנטלי בהקמת מוסדות המדינה של ישראל, עומד לאחרונה, אולי בפעם הראשונה בקיומו, בסימן שאלה של ממש. לאחר שהיו"ר הקודם שלו יצחק בוז'י הרצוג השתמש בו כ"מקפצה" למשרת הנשיא הנחשקת, נשאר מקומו ריק. מינויו של מחליף להרצוג התעכב תחת ממשלת בנט-לפיד למשך כשנה – ועולם כמנהגו נוהג. כיצד הגיע המוסד המפואר בדימוס למצב שכזה? האם וכיצד יש לו עתיד?
השאלות האלו נשאלות גם אצל מתבוננים מחוץ לישראל, ובייחוד גם על ידי מתבוננים מן העולם הערבי. כתבתה של העיתונאית מירפת עוף באל-מידאן, במה אינטרנטית השייכת לאל-ג'זירה, סוקרת לרגל 100 שנים להקמת הסוכנות את ההיסטוריה של המוסד ואת ההתפתחויות האחרונות שחלו בו. מירפת חוזרת אחורה בהיסטוריה אל ראשיתו של המוסד, שהוקם בשנת 1923, אך רק ב-1929 קיבל אישור לפעול בפלסטינה מן המנדט הבריטי, ששלט אז באזור. הסוכנות הייתה כאמור אחת המוסדות המרכזיים ביישוב המתגבש, ותפקידה הוגדר כ"גוף כללי לייעוץ ולשיתוף פעולה" עם שלטונות המנדט הבריטי לצורך הקמתה של מדינה יהודית – שאליה התחייבה האימפריה הבריטית בהצהרת בלפור. אחד מן התפקידים המרכזיים של הסוכנות היה קידום הקשרים בין היישוב לבין ארגונים ומוסדות שייצגו את הקיבוץ היהודי בתפוצות, אז כמובן רובם המוחלט של יהודי העולם. תפקיד מרכזי נוסף, שהיה חשוב מאין כמותו להקמת המדינה, היה קליטת הגירה יהודית לפלסטין. כבר מראשיתה, פעלה הסוכנות במספר אפיקים לצורך כך – ובייחוד גייסה כספים מיהודי התפוצות עבור היישוב היהודי והפעילה תוכניות חינוך בתפוצות לצורך גיבוש הזהות הלאומית היהודית.
את התפקידים הללו, הקשורים בממשק שבין יהודי התפוצות לבין ישראל, שמרה הסוכנות באופן נומינלי עד היום. לאחר הקמת המדינה, שהייתה כרוכה לאורך עשרות שנותיה הראשונות בהגירה יהודית אינטנסיבית לגבולותיה, זכתה הסוכנות היהודית לתקציבים גבוהים – הן ממדינת ישראל והן מתרומות מרובות של יהדות התפוצות, ובראשה, כמובן, יהדות ארצות הברית. אך ככל שהגירה זו הלכה ופחתה, ועם תום גל ההגירה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר, הלכו תקציביה של הסוכנות ופחתו – מ-275 מיליון דולרים בשנת 1989 עד 130 מיליון דולרים בלבד בשנת 2009; זאת בעוד תפקידה ועצם הצדקת קיומה נעשו ברורים פחות ופחות.
ברם, הסוכנות הייתה פעילה גם לאחר גלי ההגירה הגדולים המתוארים, והפעילה אופרציות שונות ומגוונות הקשורות לקליטת הגירה יהודית ולהצלת יהודים. בין הקמת מדינת ישראל לבין שנות ה-90', נשמרה באופן כללי התמונה הדמוגרפית היהודית בעולם למשך מספר עשורים. זו עוצבה על ידי שלושה אירועים היסטוריים מרכזיים. הראשון שבהם הוא התנאים הקשים ששררו בקיבוץ היהודי באירופה בראשית המאה ה-20. קיבוץ זה הכיל אז את רובו המוחלט של יהודי העולם, ותהליכים שונים ומשונים שעברו על האימפריות שבהן שכן (בייחוד האימפריה הרוסית) הובילו הן לרישושו החומרי והן לפוגרומים רצחניים שהופנו כלפיו. חלק עצום של קיבוץ זה היגר או ברח לארצות הברית (ולדרום אמריקה), חלקו הקטן הצטרף ליישוב היהודי המתגבש בישראל, וחלקו נותר במקומו. השואה הבילה לחיסול של חלק עצום מן הנותרים, מלבד החלק שהיה לו המזל לשהות או להימלט אל מעבר לקווים הסובייטיים. אלו ששהו מעבר לקווים אלו נכלאו שם עם ירידת "מסך הברזל" בין המערב למזרח. האירוע השלישי הוא הקמת מדינת ישראל – שהביאה להגירה נרחבת, הן של חלק מן השורדים והן של רובם המוחלט של יהודי ארצות המזרח. כך התקבלה תמונה משולשת, פחות או יותר, של הקיבוץ היהודי בעולם: חלקו בישראל, חלקו בארה"ב וחלקו ברוסיה.
תמונה זו השתנתה באופן דרמטי עם נפילת הגוש הסובייטי בשנות ה-90' של המאה שעברה, אז, כפי שמציינת עוף, קיבלה הסוכנות הזדמנות נוספת לקיים את תפקידה ההיסטורי, שעה שסייעה בקליטתם של כמיליון מהגרים יהודים מן הגוש הסובייטי לשעבר. בהמשך, השתמשה הסוכנות בניסיון שרכשה בעבודה ברוסיה ועם דוברי רוסית כדי לחזק את הקשר שבין ישראל והפדרציה הרוסית – כולל תחת ממשל פוטין.
עוד תפקיד שהסוכנות המשיכה לשחק אחרי סיום גל העלייה, הוא הפעלה של מוקדי פעילות יהודיים ברחבי ברית המועצות לשעבר. בייחוד, מפרטת עוף, התמקדה הסוכנות באוקראינה, שם נותרה עדיין קהילה יהודית גדולה יחסית, קהילה שהסוכנות שאפה לחזק את קשריה עם ישראל תוך חיזוק הזהות היהודית מצד אחד, ורתימתה לפרויקט הציוני מצד שני. הסוכנות הפעילה עשרות בתי כנסת ברחבי אוקראינה, בייחוד בחרקיב, שהפכה למרכז של פעילות תרבותית יהודית. בקייב, שבה האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר, שוכן גם מרכז של יהדות לא-אורתודוקסית – אחד הגדולים במזרח אירופה, ובעיר דניפרו, הרביעית בגודלה באוקראינה הוקם מרכז "מנורה", המרכז הגדול ביותר לתרבות יהודית במזרח אירופה.
הסוכנות סיפקה תמיכה ממשית ליהודי אוקראינה במשברים שעברו על אוקראינה במאה ה-21, ובכלל זה "המהפכה הכתומה" בשנים 2005-2004, גל מחאות שהתפשט מקייב לרחבי אוקראינה כנגד ויקטור ינוקוביץ', שנחשד בזיוף של תוצאות הבחירות; ובייחוד אירועי 2014, אז התקיימה מחאה נרחבת להפלת המשטר, שבתורה הובילה לסיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה, אירועים שהובילו גם לחוסר ביטחון כלכלי. הנוכחות הנרחבת של הסוכנות באוקראינה הובילה, לפי עוף, לכך שיהודי אוקראינה היו בין הראשונים לעזוב את אוקראינה כפליטים עם פריצת המלחמה, הפעם כדי להתאזרח בישראל מתוקף חוק השבות.
גם באירועים אלו מילאה הסוכנות היהודית תפקיד מרכזי – הוטל עליה לתאם ולארגן את ההגירה, והיא שלחה משלחות סיוע וחירום אל מעברי הגבול (שסייעו גם לאוקראינים לא-יהודים). הסוכנות גם הקימה משרדי חירום בשטח המדינות שמסביב לאוקראינה, ופעיליה אף סייעו בהברחת יהודים אל מחוץ לאוקראינה, תוך סיכון עצמי. הסוכנות הפעילה אופרציה מסובכת להעלאת יהודי אוקראינה, שכללה חלוקה שלהם לקבוצות, תוך שיתוף פעולה עם ארגונים יהודיים באירופה, העברתם בנקודות גבול מוגדרות, סיוע הומניטרי ליוצאים מאוקראינה והעברתם לבתי הארחה שהיא שכרה במדינות הגובלות באוקראינה.
פעילות זו הובילה לתגובה חריפה של רוסיה, שפירשה אותה כתמיכה של ישראל במערב. ברקע, לפי עוף, עמד גם עידוד ההגירה של מומחי רשת אוקראינים לישראל, בשעה שרוסיה סבלה ממתקפות הולכות ומתגברות על הסקטור הכספי שלה על רקע המלחמה. רוסיה הפעילה לחצים מלחצים שונים על הסוכנות, בהתחלה דרך אמצעים משפטיים, ולבסוף סגרה את מטה הסוכנות ברוסיה ביולי הקודם. הדבר אירע בו-זמנית עם הרחבת הסיוע הישראלי לאוקראינה, שכלל העברה של ציוד צבאי "לא-קטלני" כקסדות ואפודי מגן, ועם הרשות שקיבל הנשיא זלנסקי לשאת נאום בכנסת. דומה שהאפיזודה כולה הוכיחה שכוחה של הסוכנות היהודית עדיין במותניה.
אך הסוכנות איננה מפעילה רק אופרציות חירום – היא מפעילה גם בשגרה אופרציה ענפה למדי ברחבי התפוצות היהודיות, אופרציה שמוקדה תרבותי. למשל, הסוכנות מפעילה את תנועת הסטודנטים "הלל", שלה סניפים ביותר ממאה אוניברסיטאות אמריקאיות. חלק מהותי מפעילות התנועה הוא ארגון תמיכה מופגנת ופומבית בציונות ובישראל. נציגי הסוכנות בחו"ל, שמסייעים בהפעלת אופרציות כגון אלו, הם בוגרי צה"ל שעוברים הכשרה שנועדה לסייע להם לתווך את ישראל לדור הצעיר. למשל, מתארת עוף, הם נוהגים להתמקד בחדשנותה הטכנולוגית של ישראל ובכוחה הכלכלי, החברתי והפוליטי.
הסוכנות הפכה למדמנת שחיתות ולכלי לפעילויות מפוקפקות מוסרית עבור הגנרלים שעמדו בראשה, ובייחוד לקידום מסחר בנשק, שריפד את כיסם הפרטי
אנשי הסוכנות עצמם, למשל המנכ"לית החדשה שלה אמירה אהרונוביץ, מתארים את הסוכנות במילים גרנדיוזיות למדי. אהרונוביץ עומדת על כך שהסוכנות היא הארגון הכלל-יהודי הגדול ביותר בעולם, ובעצם הארגון היחיד שמייצג את כל יהודי העולם בישראל ומחוצה לה. אהרונוביץ, שהחלה את תפקידה בשנת 2018, מבקשת גם להלך בגדולות, בהתאם לתפיסה זו: היא השתתפה בגיבוש תוכנית אסטרטגית לאתגרים העומדים בפני העם היהודי בעשור הקרוב, ושלחה שליחים מטעם הסוכנות לכ-60 מדינות. בראש סדר העדיפויות שלה היא מציבה את ההתמודדות עם האנטישמיות ואת חיזוק הקשר עם יהודי התפוצות.
אך כפי שתואר בהתחלה, לאחרונה עמדה הסוכנות בפני משבר פוליטי. למשך זמן רב, לא נמצא מועמד מטעם הממשלה (שאותה מתארת עוף כ"מרכז-שמאל") שהיה מוסכם על ראש הממשלה דאז נפתלי בנט, בעוד מפלגות הימין העמידו את מועמדיהן לבחירה. אלעזר שטרן, שכמעט זכה לתמיכת הקואליציה דאז, נאלץ לסגת לאור שערורייה שנקשרה בשמו – עוף תולה זאת, בטעות, בטענות שנוגעות לגזענות, כשלמעשה מדובר בכך ששטרן הודה שגרס מכתבי תלונה אנונימיים בזמן ששימש כראש אכ"א.
לאחר כשנה של עיכוב, מונה האלוף בדימוס דורון אלמוג לראש הסוכנות, כשברקע מינויו קונצנזוס ציבורי נדיר שנשען הן על מעמדו כגנרל בכיר לשעבר, הן על פעילותו הציבורית הענפה, שזיכתה אותו בפרס ישראל למפעל חיים. בו-בזמן הודיעה הסוכנות על השקתה של פלטפורמה אינטרנטית חדשה – SparkIL, שאמורה לאפשר לכל אדם לתרום בקלות ובמהירות לסוכנות.
פלטפורמה זו היא אולי ביטוי של הניסיון של הסוכנות להתמודד עם השחיקה – הן של תקציביה והן של תפקידיה. כפי שעוף מציינת, אתגרים רבים ניצבו בפני אלמוג בעת כניסתו לתפקיד – לצד ההתמודדות עם האופרציה המורכבת של הברחת יהודי אוקראינה, עמדה הסוכנות בפני בעיות פנימיות קשות. ראשית, הפכה הסוכנות בעצם למדמנת שחיתות ולכלי לפעילויות מפוקפקות מוסרית עבור הגנרלים שעמדו בראשה, ובייחוד לקידום מסחר בנשק, שריפד את כיסם הפרטי, וגם היו כאלו, כהרצוג, שניצלו את התפקיד כמקפצה פוליטית. היא גם נעשתה עם השנים למפלצת בירוקרטית. קולות החלו לצוף בשיח הציבורי הישראלי שחשפו כשלים אלו וקראו לתיקונם. במקביל לכך, היו כאלו בישראל שקראו לשינוי יסודי בארגון, הסובל מבעיות מימון קשות, ולמיקוד פעילותו ביהדות התפוצות ולא בישראל.
עוף מעריכה כי תפקידו המקורי של הארגון הגיע אל סופו עם צמצום ההגירה היהודית לישראל. ישראל, לדעתה, נראית היום פחות ופחות כאופציה מושכת בעיני יהדות המערב. גם התפקיד הגדול האחרון שלה – המלחמה באוקראינה – כנראה יגיע למיצויו בקרוב. נוסף על כך, לפי עוף, התמיכה בישראל בקרב הדור הצעיר של יהודי המערב הולכת ופוחתת. נראה, אם כן, שתפקידה של הסוכנות ילך ויצטמצם לפעילות תרבותית, ואולי לפינוי יהודים מאזורי מלחמה, אם תידרש לכך. לדעתה של עוף, לתהליך זה השפעות מרובות על הסוכנות היהודית – אבל גם על מדינת ישראל, שאת היסוד לקיומה הניחו מוסדות היישוב, ובראשן הסוכנות.
