אין ספק כי המשפט הוא אבן היסוד של הריבונות – מי שיש לו הסמכות לשפוט ולהכריע בסכסוכים, משמעותו של דבר היא שיש לו הסמכות. מן הצד השני, אבן היסוד של המשפט בחברה הליברלית המודרנית היא עצמאותו – עיקרון שמנוסח פעמים רבות כ"הפרדת רשויות", אך למעשה יש לו שורשים עמוקים בעיקרון אחר, הלוא הוא שלטון החוק. בחברה הדמוקרטית-ליברלית (אבל לא רק בה), כולם כאחד אמורים להיות כפופים לחוק ולהכיר בריבונותו, ומצד שני – כולם אמורים להיות שווים בפניו, והוא אינו אמור להיות כפוף להשפעות חיצוניות, פוליטיות או אחרות. כדי שהחוק יוכל לתפקד ככזה, אחד הגורמים החשובים ביותר הוא עצמאותם של השופטים ושל בתי הדין. הללו צריכים להיות חסינים, הן מפני מנופי לחץ פוליטיים, הן מפני איומים, ונפרדים מן המערכת הפוליטית – שכן אחרת, לא תהיה לשלטון החוק משמעות של ממש.
אל־ערבי אל־ג'דיד, אתר התקשורת הערבי הביקורתי שבסיסו בלונדון, בסדרת כתבות שכותרתה "המשפט הנעדר", ביקש לאחרונה לבחון את הבעיות העומדות בפני מערכת המשפט במדינות ערב השונות, ובייחוד בפני השופטים. בעיות אלו מגוונות ומשתנות בהתאם למדינה הנבחנת – מהן בעיות מערכתיות, ומהן כאלו הנוגעות לחוסר יציבות פוליטית וליחסי הכוח במדינה הנסקרת.
הסדרה בוחנת בסך הכול ארבע מדינות – לוב, סוריה, עיראק ולבנון. יש להעיר, ראשית כול, שמדובר בארבע מדינות שיש בהן מן המשותף – בכולן שוררת אי־יציבות פוליטית מורגשת, ברמות שונות. משמעות הדבר, מצד אחד, שיש ביניהן נקודות רבות להשוואה. מצד שני, הדבר מצער קמעא, מפני שלוּ היו נכללות בסקירה גם מדינות ערביות יציבות פוליטית (כמו למשל מצרים – שיש לשער, בשל המשטר האוטוריטרי השורר בה, שגם במערכת המשפט שלה שוררות אי־סדירויות) הייתה מתאפשרת נקודת מבט מקיפה יותר.
אי־יציבוֹת פוליטית אכן, אך בבירור אפשר לחלק את קבוצת המדינות הללו לשניים. הקבוצה הראשונה כוללת את עיראק, לוב וסוריה, מדינות שבהן שוררות בעיות קשות של ריבונות, ושבהן מנגנוני המדינה מתקשים לשלוט בשטחים מסוימים שלהן, הנמצאים תחת ריבונות המדינה רק באופן נומינלי. בלבנון, לעומת זאת, המצב אחר – ככלל, שולטת המדינה הלבנונית על רוב אזורי המדינה, והיא נהנית מלגיטימיות מינימלית. עם זאת, המדינה בלבנון סובלת מבעיות עמוקות – יריבות קשה בין נוצרים למוסלמים, משטר שיש בו בעיות סטרוקטורליות רבות, מצב כלכלי קשה, שיתוק של מנגנוני המדינה, וכמובן – חזבאללה, שמופקע בפועל מריבונות המדינה, ובסוגיות חשובות של מדיניות חוץ גם מכתיב אותה.
הבחנה זו ניכרת היטב בכתבות. הבעיה המתוארת בכתבה על לבנון שאותה חיבר בשיר מוסטפא, היא בראש ובראשונה בעיה סטרוקטורלית – חוסר הפרדה מספקת בין הרשות השופטת ובין הלחצים השונים המופעלים עליה מטעם המערכת הפוליטית. הסוגיה שעומדת במוקד, לעת עתה, היא הפיצוץ בנמל בירות, שאירע לפני יותר משנתיים ושחקירתו נמצאת עדיין בשלבים הראשוניים של החקירות החסויות.
הדבר נובע בבירור מהתערבויות פוליטיות, כפי שמבהירה עו"ד ריידה פרנג'ייה, ראשת מחלקת המשפטים בארגון המחקר ללא מטרות רווח "אל־מפכרה אל־קאנוניה" (Legal Agenda בשמו האנגלי). המקרה מגלה חלק גדול מן הבעיות הסטרוקטורליות והפוליטיות שמהן סובלת מערכת המשפט בלבנון. כמה כלים הופעלו כדי לעכב את החקירה – ראשית כול, היו נחקרים שחקירתם עוכבה או לא אופשרה מכיוון שהם בעלי חסינות. בהמשך הוגשו תלונות רבות מטעם חברי פרלמנט, רובם הגדול מתנועת אמל, כנגד השופט-החוקר טארק אל־ביטאר כדי להעבירו מתפקידו. לבסוף, יוסף ח'ליל, שר האוצר וחבר מפלגת אמל השיעית, סירב לשלם את החשבונות של חדרי בית המשפט!
המוטיבציה הפוליטית במקרה זה רק נרמזת בכתבה – אבל היא ברורה: ההשערה המובילה לגבי המקרה היא שהפיצוץ בנמל, אסון בקנה מידה אדיר שהותיר טראומה של ממש בלבנון, הוא באחריותו של חזבאללה. בשל כך, חזבאללה מפעיל את כובד משקלו, בין השאר דרך "אמל", שהיא כיום למעשה מעין תנועת פרוקסי הכפופה לו, כדי לעכב את החקירה. הבעיה כאן אם כן היא כפולה – ראשית כול, יש לה ממד החורג מן הסטרוקטורלי, והיא העובדה שהאינטרס של חזבאללה בעצם אינו זהה לאינטרס של הלבנונים, נוסף על העובדה שיש לו הכוח הפוליטי "לכופף" את הריבונות של המדינה הלבנונית לטובתו; אך הבעיה השנייה היא אכן בעיה סטרוקטורלית, והיא שכבר ישנם מנופי לחץ רבים ומובְנים המאפשרים לדרג הפוליטי להשפיע על זה המשפטי בדרכים שקטות. חזבאללה איננו זקוק לאיים בנשק – מספיק לו להפעיל לחץ על הדרג המשפטי דרך הדרג הפוליטי.
היכן משפיע הדרג הפוליטי
הדרכים של הדרג הפוליטי להשפיע על זה המשפטי רבות. הדרג הפוליטי בלבנון שולט באספקטים רבים של מינוי שופטים והערכתם – לכן הוא מסוגל להשפיע על התפקידים שהם מקבלים ועל יציבותם התעסוקתית בדרכים מרחיקות לכת. האמצעים יוצאי הדופן שננקטו נגד ביטראווי הם רק קצה הקרחון – גם שופטים במערכת המשפט ה"רגילה" סובלים מנחת זרוען של הרשויות הפוליטיות. שופטים שאינם לרוחן של הרשויות מוצאים את עצמם בתפקידים שוליים מבחינה מקצועית או בעלי הכנסה נמוכה במיוחד. סנקציה זו נעשתה רק יותר אפקטיבית מאז השחיקה המסיבית של הלירה הלבנונית בעקבות המשבר הכלכלי החמור בלבנון, וכעת המשכורות בדרג הנמוך של מערכת המשפט מגיעות למאות בודדות של דולרים בשנה. הרשויות הפוליטיות נוקטות גם אופנים שונים של ערעור על לגיטימיות השופטים, ושולחות גורמים מטעמן להסתובב במסדרונות בתי המשפט ולבחון את עבודת השופטים – דבר המציג את השופטים כחשודים. לבסוף, וכפי שניכר גם במקרה של החקירה בנמל, בתי המשפט כל כך נטולי עצמאות שאף אין להם תקציב אדמיניסטרטיבי עצמאי וקבוע, מה שמוביל לכך שאין באולמות בתי המשפט תנאי עבודה מינימליים, כגון חשמל וחימום!
בעיה סטרוקטורלית נוספת היא החסינות – עיקרון הקיים במדינות רבות, שמטרתו לאפשר לנבחרי ציבור ולפקידי מדינה למלא את תפקידם בלא שיהיו נתונים לאיומי תביעה משתקים, ושבחלק מארצות ערב נעשה בו שימוש לרעה
בעיה סטרוקטורלית נוספת היא החסינות – עיקרון הקיים גם במדינות נוספות, ושמטרתו לאפשר לנבחרי ציבור ולפקידי מדינה למלא את תפקידם בלא שיהיו נתונים לאיומי תביעה משתקים. בלבנון רבים נהנים מחסינות ברמות שונות, החל בראש הממשלה וחברי הפרלמנט וכלה בראשי הצבא, שופטים ועורכי דין. בפועל, הורחבה החסינות מאוד באופן שמקשה למשל על החקירה בנמל בירות להתקדם – השופט ביטראווי עד כה לא היה יכול להזמין לחקירה שני חברי פרלמנט הנהנים מחסינות, דבר שמקשה על החקירה להתקדם. עיסאם סלימאן, גם הוא יו"ר של ארגון חברה אזרחית לבנוני העוסק בנושא, טוען כי יש להחזיר את החסינות לממדיה הטבעיים. באופן רשמי החוק הלבנוני קובע כי חבר הפרלמנט נהנה מחסינות רק בזמן מושבי הפרלמנט כדי למנוע לחץ עליו בעת המושב, וכאשר נגמר המושב, אמורה להיגמר גם החסינות.
המקרה של חקירת נמל בירות אינו המקרה הקונקרטי היחיד של הפעלת לחצים על שופטים. סלימאן מזכיר את המקרה שבו שלושה שופטים חברי מועצת החוקה הועמדו תחת לחץ משמעותי מטעם מנהיגי העדות שהיוו את בסיס תמיכתם הפוליטית שלא להגיע לישיבות מועצת החוקה שבהן היו אמורים לדון בערעור שהוגש מטעם אחד המחנות הפוליטיים בלבנון על החוק שהאריך את תקופת כהונתו של הפרלמנט. אי־הגעתם גרמה לכך שלא נכח מספר מספק של חברים לקיום הישיבות – ההחלטה נשארה בתוקף והפרלמנט לא התפזר.
ניסיון לבצר את העצמאות המשפטית בלבנון דווקא נעשה. בשנת 2013 היה סלימאן ראש מועצת החוקה, והגיש הצעה בנושא זה שתוכנה המרכזי היה שיש לבחור את חברי המועצה המשפטית העליונה בבחירה פנימית למערכת המשפט. כיום 8 מתוך 10 נבחרים על ידי הממשלה בהתאם לקוד העדתי בלבנון – מחצית מוסלמים ומחצית נוצרים. הדבר בעצם הופך את חברי המועצה לזרוע של השלטון. הדבר מנוגד גם לרוח החוקה, שקבעה שיש לבטל את המפתח העדתי במשרות האדמיניסטרטיביות. ניסיון נוסף נעשה בשנת 2018, אז הגיש ארגון אל־מפכרה אל־קאנוניה הצעה לחוק שאמור היה להבטיח את עצמאות בתי המשפט, ושגובש לאחר מעקב בן עשר שנים. מטרת ההצעה הייתה לחזק את מועצת המשפט העליונה ואת הרשויות החוקרות את בתי המשפט, והיא גם ביקשה להעניק ביטחונות עבור יציבותם התעסוקתית של שופטים, כמו למשל איסור על העברת שופט למשרה אחרת. ההצעה אושרה על ידי מועצת הצדק בלבנון, אך בנוסח שלמעשה הפך אותה לבלתי־אפקטיבית – שכן הוא הותיר את השופטים ללא ביטחונות תעסוקתיים של ממש, וכן הותיר את רשות חקירת בתי המשפט בפיקוח של שר המשפטים ובמינוי של הרשות המבצעת.
הבעיה העיראקית
אומנם בעיות אלו מציבות מעצור רציני על אפשרותה של לבנון לתפקד כמדינה מתוקנת, אך נראה שבמדינות האחרות שנסקרו בכתבה שוררות בעיות נפיצות הרבה יותר, תרתי משמע. בעיראק ובלוב, גם באזורים הנתונים לכאורה לשליטת המשטר, שוררות בעיות חמורות ביותר הנוגעות פשוט מאוד לשלומם של השופטים. כפי שמדווח עבד אל־כרים אל־חמדאני בכתבתו, עיראק סובלת מבעיה חמורה ומפושטת של התנקשות בשופטים – הן על ידי המיליציות השונות המשתוללות בשטחה והן על ידי ארגוני פשיעה, מסחר בסמים וכו'. בין השנים 2003 ל־2019, נרצחו לא־פחות מ־73 שופטים ו־211 פונקציונרים ושומרי בתי המשפט. הדבר הוא כמובן רק אספקט אחד של הכישלון של המדינה העיראקית להשליט את ריבונותה בשטחה, כישלון מתמשך מאז שהפילה ארצות הברית את משטר סדאם חוסיין תוך כדי גרימת הרס נרחב למדינה. מאז, המדינה העיראקית בעצם התפרקה – כאשר מיליציות שונות נלחמות ביניהן על השליטה. בין השאר, כזכור, השתלט ארגון המדינה האסלאמית על חלקים נרחבים מהמדינה בנצלו את הואקום השלטוני ואת חולשת הצבא העיראקי. בינתיים, הובס הארגון, אך מיליציות רבות עדיין פועלות כדי לערער את השלטון – חלק גדול מהן במימון איראני.
חוסר היכולת להגן על השופטים הוא מצד אחד תוצאה של הריבונות המעורערת של עיראק, שמנגנוני המדינה שלה אינם מסוגלים להגן על שופטיה. אך מצד שני הוא הופך בעצם את שיפוטם ללא אפקטיבי, ומקשה מאוד על מנגנוני המדינה של עיראק למלא את תפקידם ולהשליט מחדש את ריבונותם. כך הופכים השופטים ל"חוליה חלשה" במנגנוני המדינה, ובתורם תורמים לחוסר האפקטיביות של מנגנונים אלו.
האיומים אינם מגיעים רק מצד מיליציות. שופטים שהתראיינו לכתבה בעילום שם מתארים כיצד איימו על חייהם גם בתיקי פשע מאורגן. הדבר פרדוקסאלי, מתאר אחד השופטים שהיה נתון לאיומים כאלו, שכן תפקידם של השופטים הללו להגן גם על אותם פושעים עצמם מפני איומי המיליציות החיצוניות; אך חולשת המשילות והמדינה משאירים בפועל את השטח פנוי לארגוני הפשיעה. פושעים העוסקים בפשעים החמורים והמזעזעים ביותר, החל בסחר בסמים וכלה בחטיפה, ברצח ובסחר בבני אדם, מצליחים להימלט ממשפט דרך איום על שופטים. אותו שופט שמתאר את האיום על חייו מציין כי הוא חי בעודו מחכה למוות, שכן הוא בטוח שיום אחד עוד "יגיעו אליו".
אם כך, בעצם, כלשונו של אל־חמדאני, "מטריית המדינה" העיראקית "מחוררת". מערכת המשפט גם סובלת מבעיות חמורות של שחיתות וחלקים נרחבים ממנה נשלטים על ידי גורמים פוליטיים, מה שמוביל לשחיתות נרחבת ולגניבת כספי ציבור בקנה מידה הולך וגובר.
אתגר בתי הדין הצבאיים בלוב
כפי שמתואר בכתבה על לוב, גם שם שורר מצב דומה. אומנם בעיית ההתנקשות בשופטים עוד לא הגיעה למספרים של עיראק, ונהרגו בה "רק" שלושה שופטים, אך שופטים בלוב נתונים באופן מתמיד לאיומים על חייהם. הדבר מתחולל בשני האזורים של לוב – שאחד מהם נתון לשליטה של ממשלת לוב ה"לגיטימית" שבירתה בטריפולי, ואילו השני נתון לשליטת כוחות בשליטתו של הגנרל הלובי ח'ליפה חפתר. בשני האזורים שופטים היו נתונים לאיומים על חייהם מתוך כוונה להשפיע על החלטותיהם בתיקים מסוימים. גם כאן, כמו בעיראק, הדבר נוגע הן לתיקי פשע והן לתיקים הקשורים לגופים בלתי־לגיטימיים המתנגדים למשטר. בלוב אלו הם אנשיו של חפתר.
באזורים הנתונים לשליטת חפתר התופעה נפוצה מאוד מפני שהשלטון הוא ממילא שלטון צבאי כוחני, שאיננו מהסס להשתמש באלימות, מפעיל מיליציות רבות, ואיננו מכבד את עצמאות בתי המשפט. ברם, הדבר מתרחש גם באזור המערבי של לוב, הנתון לשליטת הממשלה הלגיטימית, שם מיליציות מטילות את חיתתן על שופטים תוך שהן נושאות את הסמלים הרשמיים של משרד הפנים הלובי. מיליציות אלו עורכות פשיטות, חוטפות, סוחטות ומאיימות.
בכל ארבע המדינות שנסקרו, אובדן שלטון החוק קשור, ברמות משתנות, לאובדן ריבונותן
אך בלוב, קיים מרכיב משמעותי נוסף שאיננו קיים בעיראק. בעיראק, סולק סדאם חוסיין מראשות המשטר, אך המשטר מעולם לא פורק באופן רשמי. בלוב, לעומת זאת, התרחשה מהפכה עממית ב־2011, אז הפיל העם את הדיקטטור מועמר קדאפי. במסגרת המהפכה, נעשה ניסיון לסלק את אנשיו של קדאפי מעמדות הכוח במדינה. בהחלטה הרת גורל, החליטו אנשי המהפכה להעניק סמכויות נרחבות לבתי הדין הצבאיים כדי שאלו יחליפו את בתי הדין האזרחיים. החלטה זו גורמת לבעיות חמורות – ראשית כול, היא מקשה מאוד על שפיטת אנשיו של ח'ליפה חפתר מפני שחפתר הוא גנרל שמנהיג חלק מן הצבא הלובי, ורבים מאנשי הצבא עדיין נאמנים לו.
אך הדבר איננו רק מקשה על אכיפת החוק, אלא גם מוביל לשימוש בבתי המשפט לאכיפה שרירותית ודיקטטורית שלו, ללא סדרי דין ודרך בתי דין צבאיים "סודיים" במזרח לוב, הנתונה לשליטת חפתר. חפתר משתמש בבתי הדין הסודיים כדי לפגוע במתנגדיו ובגורמים הנאמנים לממשלת לוב הלגיטימית. בתי דין אלו הטילו עונשים חמורים על מאות אנשים, שרבים מהם נעצרו לחודשים ולשנים באופן לא־חוקי, ולפחות 22 מתוכם הוצאו להורג. תופעה נוספת הקשורה לכך היא שבלוב קיימים בתי כלא שנמסרו עם המהפכה לשליטתן של מיליציות, וכעת עדיין נתונים לשליטתן. בתי כלא אלו נמצאים הן במזרח המדינה והן במערבה בחלק הנשלט על ידי הממשלה הלגיטימית של לוב, והמיליציות השולטות בהן נוטלות לעצמן את החירות לעצור, לחקור ולכלוא על דעת עצמן.
בעיה זו של מדינה שחלקים ממנה נמצאים בשליטת מיליציות בלתי־חוקיות, היא הנושא של כתבתו של אחמד חאג' בכרי על סוריה. הפעם הכתבה אינה מתמקדת כלל באזורי השליטה של המשטר הסורי אלא באזורים הנמצאים בשליטת גופים אחרים לגמרי – "ממשלת ההצלה הסורית", שבירתה באידליב והיא שולטת על אזורים בצפון סוריה, ונשלטת למעשה על ידי הגוף האסלאמיסטי הקיצוני – הארגון לשחרור א־שאם, הגלגול בין ימינו של ארגון ג'בהת א־נוסרה, לשעבר חלק מארגון אל־קאעידה בסוריה.
הכתבה מתמקדת במקרה של חסן א־שיח', העצור מאז יולי 2020 בבתי הכלא של הארגון. לפי משפחתו, לא ידועה כלל סיבת מעצרו, ו"ממשלת ההצלה" מנעה ממנו להיפגש עם עורך דין. נודע למשפחתו שניסו לעוצרו כבר בעבר וכי הניסיון נכשל. המשפחה גם לא קיבלה אף ידיעה רשמית על המעצר. אימו של חסן עזבה את בעלה הנכה ואת נכדיה, המתגוררים עימה לאחר שבנה, אביהם, נהרג במלחמת האזרחים. חסן, היא מספרת, הוא הבן היחיד שנותר – וכעת הוא נעצר.
לפי הכתבה, ישנם לפחות עוד בין 2,500 ל־3,000 כמו חסן העצורים בבתי הכלא של הארגון לשחרור א־שאם ושל "ממשלת ההצלה הסורית". הללו נעצרים-נחטפים על ידי הארגון, השולט בשטחים בצפון-מערב סוריה, בלא שתיאמר להם סיבת מעצרם. חלקם מוצאים להורג באשמת חברות בארגונים המתנגדים לארגון או באשמת ניאוף, גניבה או רצח. ההוצאות להורג מתבעצות בלא פסק דין קודם – דבר שלפי "הארגון למעקב אחר פשעי ג'בהת א־נוסרה" הוא עברה על החוק הבין־לאומי, ומגיע לכדי פשע מלחמה.
לרבים מן הנעצרים, כמו חסן, לא נאמר כלל מה פשעם, ורובם פשוט מתנגדים לארגון או חברים בפלגים אחרים. הם נעצרים לתקופות בלתי־מוגדרות בלי שמשפחותיהם ידעו מה גורלם, בבתי כלא סודיים וללא משפט פומבי. באידליב יש 25 בתי כלא תחת שליטת "ממשלת ההצלה", ועוד 21 תחת שליטה ישירה של הארגון, והם מלאים באסורים ובעצירים במספרים גדולים. ממשלת ההצלה מונעת הכנסת טלפונים ניידים לאולם המשפט – מה שאינו מאפשר ביקורת ציבורית על המשפט.
ברם, יותר מכך, כלל לא ברור איזה חוק שורר באזורי צפון סוריה, והדבר נכון לא רק לאזורי שליטת ממשלת ההצלה – באזורי השליטה הישירה שלה, החוק השליט באופן רשמי הוא השריעה האסלאמית, אך אין לו פרשנות מוסמכת, וכל שופט פוסק לפי הבנתו את חוקי הדת. היכן ששולט צבא סוריה, שורר החוק הסורי של לפני המהפכה – אך בפועל, מספר עיסאם אל־ח'טיב, שהיה בעבר בעל תפקיד משפטי בממשלת ההצלה, פשוט שוררת אנרכיה, ואין "לא שריעה ולא חוק". בתי הדין פוסקים לטובת החזק, ונמצאים בפועל בשליטת הגורם הצבאי החזק המקומי. דברים אלו מחזק ראש ארגון "התאחדות עורכי הדין הסורים" המקורב לאופוזיציה ר'זואן קרנפל. קרנפל מציין שלכל אחת מן המיליציות באזור זרוע צבאית משלה, שקובעת בפועל את המתרחש בבית הדין. כמובן, מציין קרנפל, המיליציות אינן מתעניינות בצדק – אלא בחיזוק כוחן. גורם משפטי רם דרג באזורי שליטת צבא סוריה שהתראיין בעילום שם, הצביע גם על העובדה שבתי הדין אולי מוציאים פסקי דין, אך אין להם הסמכות והיכולת ליישמם בשטח – והדבר מופקר לבריונים מן המיליציות. דווקא באזורי שליטת "ממשלת ההצלה", היכן שבתי הדין הם "מטעם", והממשלה גם קובעת בפועל את פסק הדין בכוח הזרוע וגם אחראית ליישומו, מתקיימות החלטות של בתי המשפט. אולם באזורי שליטת הצבא, פעמים רבות השולטות בשטח הן המיליציות, והצבא חלש מכדי לאשר את ריבונותו בפועל – ובאזורים אלו, פעמים רבות אין משמעות של ממש להחלטות בתי המשפט.
אובדן משילות
בכל ארבע המדינות שנסקרו, אובדן שלטון החוק קשור, ברמות משתנות, לאובדן ריבונותן. בלבנון, כפי שציינו, הדבר בולט פחות מכול משום ששם מדובר במדינה השומרת, עדיין, על אחדותה כלפי חוץ. ברם, גם שם ישנו קשר הדוק בין עלייתו של חזבאללה, שמחליף את ריבונות המדינה במובנים רבים וחשובים, לבין אובדן שלטון החוק, שצף על פני השטח בחוסר היכולת לחקור את הפיצוץ בנמל בירות, שחזבאללה ככל הנראה אחראי לו. משמעות הדבר היא אחת – חזבאללה יכול לעשות ככל העולה על רוחו; הוא איננו כפוף לשלטון החוק בלבנון על אף שהדבר איננו מבוטא באופן גלוי והלחצים מופעלים מתחת לפני השטח ולא באמצעים צבאיים ישירים. מה שסמוי בלבנון גלוי בשלוש המדינות האחרות. במדינה מתפקדת, שלטון החוק אומנם מגובה בכוחה הממשי של המדינה, אולם הוא מתוחזק בעיקר על ידי הלגיטימיות שלו בעיני המדינה והאזרחים, לגיטימיות שגורמת לו להיראות מובן מאליו כמעט. לוב, סוריה ועיראק מראות לנו כיצד כאשר כוחה הממשי של המדינה מתפרק, שלטון החוק מתפוגג אף הוא איתו.
