בשטחי הגדה המערבית וברצועת עזה רועי צאן פלסטינים רועים כמיליון בעלי חיים שמספקים את צורכי האוכלוסייה הפלסטינית למוצרי חלב ולבשר. כך על פי מחקר שפרסם בשנת 2017 ארגון אוקספם (קונפדרציה בין־לאומית של 15 ארגונים בעולם שמטרתה למצוא פתרון בר־קיימה לעוני ולבעיות חוסר צדק נלוות). כ־30 אלף מאותם רועי צאן פלסטינים חיים ב־183 יישובים בדואיים בשטחי C, והם ניצבים בפני בעיה הולכת ומחריפה: מדיניותה של ישראל בשטחים אלה (שהם כ־60% משטח הגדה המערבית) מובילה לכך ששטחי המרעה שלהם מצטמצמים באופן הדרגתי, מה שמקשה עליהם לראות את צאנם, ומאלץ אותם למצוא מקורות מזון חלופיים לעדריהם, דבר המייקר משמעותית את העלויות של החזקתם.
העיתונאית הפלסטינית ג'ומאנה גאנם פרסמה לאחרונה כתבה על נושא זה במגזין הדיגיטלי הפלסטיני מתראס, ובה היא מתארת את קשיי המציאות כפי שחווים אותה בצד השני רועי הצאן הפלסטינים. קבוצות בדואים אלה נמנות עם שכבת האוכלוסייה הענייה ביותר בחברה הפלסטינית, והן חיות בתנאים לא תנאים ביישובים שברובם המוחלט נעדרים בהם השירותים הבסיסיים ביותר בתחום התברואה, הבריאות, החינוך, התשתיות והפנאי. מקור ההכנסה העיקרי והמסורתי של הרועים הפלסטינים הוא רעיית הצאן, והכרסום המתמשך בשטחי המרעה שלהם, טוענת גאנם, מאיים לא רק על מקור פרנסתם, אלא גם על עצם קיומו של אורח החיים שהם מורגלים לו זה דורי דורות ושאין הם מכירים שני לו.
רועי הצאן הפלסטינים נוהגים לשחרר את עדריהם לרעות בשטחי מרעה פתוחים שעשבי הבר שצומחים בהם פרא מספקים את כל צורכי התזונה הנחוצים לעדריהם. וכששטחים אלה נחסמים בפניהם – לרוב בשל החלטות וצעדים בשטח של מדינת ישראל – הם נדרשים לרכוש מספוא עבור המקנים שלהם בעלויות לא־מבוטלות, מסבירה גאנם, ולא תמיד ידם משגת לכך. יש מי שמצליחים לשרוד כך במשך תקופה, אולם מי שאינם מסוגלים לעמוד בעלויות, נאלצים לא אחת למכור חלק מצאנם, ואף לזנוח לחלוטין את העיסוק הזה ולעבור לעבוד בהתנחלויות.
בשטח הגדה המערבית, יש מעל שני מיליון דונמים של אדמות ראויות לרעיית צאן, מציינת גאנם, כך שעל פניו, אין מחסור בשטחי מרעה. אלא שישראל מאפשרת לרועי הצאן הפלסטינים לרעות רק בכשליש מהם, שכן מרבית האדמות הפוריות הטובות ביותר לרעיית צאן שוכנות בבקעות ובעמקים ומצפון לים המלח – ושטחים אלה נכללים כולם בשטחי C, לטענת גאנם. ובשטחי C שולטת ישראל בכ־85% מהאדמות, שמוגדרות על ידה כשטחי אש, שמורות טבע, אדמות של ההתנחלויות וחוות ושטחים חקלאיים של מתנחלים – וכל אלה, כמובן, חסומים בפניהם של רועי הצאן.
מי שבכל זאת בוחרים, או נאלצים בלית ברירה, לרעות בשטחים אלה עלולים במקרה הטוב להיקנס או להיעצר, ובמקרים חמורים יותר – הם מסתכנים בפציעה של ממש ואף במוות, כאשר מדובר בשטחי אש שפזורים בהם נפלים מאימונים ומתרגילים של צה"ל. כך מצא את מותו בשנת 2017 הנער הבדואי עודאי נוואג'עה שרעה את עדרי משפחתו באזור עמק הירדן ועלה על מוקש שהוטמן בשדה הפתוח. מעבר לכך, האימונים של צה"ל ותנועתם בכלי צמ"ה ושריון גדולים בשטחי האש האלה גורמים גם הם נזק מצטבר לצמחייה ולעשבי הבר שצומחים בשטחים אלה ולהידלדלותם, מוסיפה גאנם.
הקושי שמציבות ההתנחלויות בפני רועי הצאן הוא הקשה ביותר, טוענת גאנם. שכן הגבולות של שטחיהן מתגלים כגמישים ביותר, והם מורחבים מעת לעת עבור שטחים חקלאיים שמתנחלים מעוניינים לגדל בהם גידולים שונים. הרחבת שטחי ההתנחלויות באמצעות שטחים חקלאיים כבר הפכה רשמית לשיטה, כפי שהצהיר לאחרונה מזכ"ל אמנה (תנועת ההתיישבות של גוש אמונים) זאב חבר, באומרו כי "החוות מהוות כלי יעיל יותר לתפיסת שטח מהתנחלויות, שכן הן חולשות על דונמים רבים יותר".
תשתיות ודרכים שנסללות אל ההתנחלויות פוגעות גם הן במרקם החיים של אוכלוסיות רועי הצאן בגדה, שכן לא אחת הן גורמות לניתוק פיזי בין יישובי הבדואים לבין שטחי המרעה שלהם. גאנם מוסיפה כי לא אחת קורה ששטחי מרעה פתוחים מגודרים בן לילה ועוברים לשמש מתנחלים בלבד, בזמן שגדרות שפלסטינים מנסים להציב סביב שטחי מרעה נהרסות בן לילה על ידי הצבא. כמו כן, ישנם גם שטחי מרעה שבהם נהגו רועי הצאן לרעות ושהפכו ברבות השנים למזבלות של ההתנחלויות, עד שרעיית צאן בהן הפכה לסכנה של ממש לחייהם של העדרים, שלעיתים אוכלים שקיות או שאריות פלסטיק שגורמות למותם.
לכך מתווספים תקיפות אקראיות, או מאורגנות לעיתים, של כנופיות עברייניות של "נערי גבעות" כנגד יישוביהם הדלים של אותם רועי צאן (דוגמת זו שהתרחשה לפני שבועות בודדים ב"חגיגת שמחת תורה" בכפר ח'ירבת אל־מופקרה). כמו כן, ישראל נוקטת מדיניות של הריסות בתים ו"מתקנים" שנבנו באופן בלתי־חוקי בשטחי C – גם כשמדובר ביריעות פלסטיק שנמתחו או באוהלים שהוקמו כדי להגן על עדרי הצאן מפני הרוחות והגשמים.
מטרתן של תקיפות אלה ושל מדיניות הריסת הבתים והמתקנים, טוענת גאנם, שמופנות דווקא נגד הבדואים העניים הגרים ביישובים דלים ועניים באזורים אלה, היא לשבור את רוחם ולגרום להם להגר ממקום מושבם לבסוף. בכך, היא מסכמת, הופכים הבדואים רועי הצאן לנוודים בכפייה, נאלצים לזנוח את האדמות שבהן הם מורגלים לחיות ולרעות את עדריהם זה שנים, ונעשים פליטים על אדמתם.
