דו"ח של מכון ראות והליגה נגד השמצה מ־2017 על תנועת החרם נגד ישראל, הציב את השאלה הזאת: מדוע תנועה זו הולכת וגדלה למרות המשאבים הרבים המושקעים נגדה מאז 2010? עבור העוסקים בכך בישראל, כך נראה, הצמיחה המהירה של תנועת החרם על ישראל – או במונחים רחבים יותר: תנועת הסולידריות הפלסטינית – היא תעלומה. המאמצים להוציא את החרם על ישראל מחוץ לחוק בארצות הברית ובמקומות אחרים נמשכים, וכך גם המעקב אחרי פעילים בתנועה, ההאשמה של התומכים בחרם באנטישמיות, ושלל הדרכים האחרות שבהן ישראל מנסה לפגוע בצמיחת התנועה. ישראל טוענת שה״דה–לגיטימציה״ היא אחד מהאיומים המרכזיים עליה, אולם אחרים סוברים שתנועת החרם אינה משמעותית, בעיקר משום שהנזק הכלכלי שהיא מסבה לישראל מוגבל.
אלא שמבחינת ישראל האיום הממשי של תנועת החרם אינו בשאלת הלגיטימציה או הנזק הכלכלי, אלא העובדה שבאמצעות הפיכת זכויות הפלסטינים לנושא לדיון ציבורי נרחב בארצות הברית תנועת החרם מצליחה למשוך את הבסיס של המפלגה הדמוקרטית, ובו גם צעירים יהודים, לעמדה ביקורתית הרבה יותר כלפי ישראל. במילים אחרות, בכל הקשור לישראל, תנועת הסולידריות הפלסטינית מושכת את הקשת הפוליטית במפלגה הדמוקרטית שמאלה, ומעלה את הסיכון או את הסיכוי (תלוי את מי שואלים) שנשיא דמוקרטי ינקוט עמדה מחמירה הרבה יותר כלפי צעדיה של ישראל בשטחים.
ואכן, תחת שלטון נתניהו התמיכה בישראל נעשית יותר ויותר עניין המבדיל בין תומכי המפלגה הרפובליקנית לתומכי המפלגה הדמוקרטית. היות שקבוצות מיעוטים נוטות להיות גם הן ביקורתיות יותר כלפי ישראל בהשוואה ללבנים ולמצביעי המפלגה הדמוקרטית, השינוי הדמוגרפי בארצות הברית והגידול בחלקן של קבוצות אלו באוכלוסייה, מחזק גם הוא את המגמה הזאת. סקרים מהשנים האחרונות מלמדים כי בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית האמריקנית ניכרת ביקורת גוברת כלפי ישראל, ואף תמיכה הולכת וגדלה בסנקציות נגדה.
הפתרון לתעלומת ההצלחה של תנועת הסולידריות הפלסטינית במערב הוא פשוט: כפי שהוסבר כאן בעבר, התנועה הזאת נטועה בזרמי עומק של תנועות חברתיות שצמחו בשלושת העשורים האחרונים ויצרו רשת אקטיביסטית ברחבי העולם, שהיא הכוח המניע של התנועה. לכן גם המאבק שמנהלת ישראל בתנועת החרם נדון לכישלון. הניסיון לשלול אות הוקרה על פעילות למען זכויות אדם מאחת האקטיביסטיות הבולטות בקרב השחורים בארצות הברית, אנג׳לה דייוויס, בגלל תמיכתה בתנועת החרם, הוא דוגמה לגבולות יכולתם של ישראל ובעלי בריתה לעצור את תנועת הסולידריות הפלסטינית.
המחאה שהתעוררה בעקבות המקרה הביאה את מכון זכויות האדם בבירמניגהם לחזור בו מהחלטתו לבטל את מתן האות ולהתנצל לפני דייוויס. אין פלא שהתעוררה מחאה כזאת: דייויס היא אחת הגיבורות של הרשת האקטיביסטית הגלובלית העומדת בתשתית תנועת הסולידריות הפלסטינית. היא הייתה אחת הנואמות במצעד הנשים ההיסטורי בוושינגטון ב־2017, ובנאומה הקפידה להזכיר את פלסטין כאחד מהנושאים המרכזיים שעל סדר יומה של התנועה הפרוגרסיבית. כך עשתה גם כוכבת עולה אחרת של התנועה ואחת המארגנות של המצעד, לינדה סרסור. אלו רק המחשות לכך שהנושא הפלסטיני נהפך לחלק בלתי נפרד מסדר היום של החלק האקטיביסטי יותר של התנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית.
עבור רבים הניסיונות לקרימינליזציה של התנועה בארצות הברית רק ממחישים את ההגנה הייחודית שישראל נהנית ממנה בארצות הברית ובמערב בכלל, ומחזקים את מחויבותם לסולידריות עם הפלסטינים. כפי שציין נשיא "ג׳יי סטריט" ג׳רמי בן־עמי בעת האחרונה, הניסיון להוציא את החרם על ישראל מחוץ לחוק מנוגד ניגוד ברור כל כך לעיקרון החוקתי של חופש הביטוי בארצות הברית, שבסופו של דבר הוא פוגע ביהודים ובישראל. הכוח המניע את תנועת הסולידריות הפלסטינית הוא במידה רבה התחושה של רבים מתומכיה במערב שבניגוד למדינות אחרות, ישראל זוכה ליחס מיוחד מהאליטות הפוליטיות והחברתיות במדינותיהן שלהם, בארצות הברית ובמערב בכלל. אם בישראל רואים בהתמקדות בישראל ובכיבוש ביטוי לצביעות התומכים בתנועה, בקרב פעילי התנועה הצביעות היא שישראל חסינה בפני צעדים של ממש מצד הקהילה הבין־לאומית בזכות התמיכה האמריקנית בה.
אחת הבעיות בהתמודדותה של ישראל עם תנועת החרם היא השימוש בטיעונים שלאוזניים ישראליות ולאוזניהם של חלק מבני האליטה במערב נשמעים הגיוניים, אך הם חסרי פשר עבור האקטיביסטים שבהם מדובר כאן. כך, למשל, הטענה הישראלית שהעובדה שדווקא סביב ישראל מתארגנת תנועת חרם, לעומת זוועות גדולות הרבה יותר המתרחשות במקומות אחרים היא צביעות וביטוי לאנטישמיות.
אלא שלעיתים קרובות תנועות חברתיות מסוג זה אינן מתארגנות נגד הזוועות הגדולות ביותר, אלא נגד סמלים של אי־צדק שאליטות במדינה תומכות בהם. למשל, גם בתקופת החרם על דרום אפריקה התרחשו בעולם זוועות גדולות הרבה יותר, כפי שאכן טענו מגיני האפרטהייד, אלא שדרום אפריקה הייתה סמל של אי־צדק הנתמך בידי המערב. כך גם התפתחה בשנות ה־90 תנועה נגד הכיבוש האינדונזי במזרח טימור, שזכה בתמיכת המערב, ותנועה זו אכן תרמה רבות לסיום הכיבוש האינדונזי במדינה.
באופן כללי יותר, ההאשמה באנטישמיות נהפכה לטקטיקה לעוסה כל כך של ישראל, עד שאקטיביסטים אלו אינם מתייחסים אליה עוד ברצינות, במיוחד כשהיא מזהה אנטי־ציונות עם אנטישמיות. גם כאן, הניסיון של ישראל לשרטט את המשוואה הזאת הוא חרב פיפיות, וסופו שגם האשמות מבוססות יותר באנטישמיות ייתקלו בזלזול. תנועת הסולידריות הפלסטינית במערב תמשיך לגדול ואיתה המפנה לרעת ישראל במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, לפחות עד שיימצא פתרון סביר לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
