לא איש בשורה אנוכי, אך הבטחתי לבקר אותה בקרוב בכלא. כשעורך דין מבטיח דבר מה לאסיר ביטחוני עליו לקיים את הבטחתו, יהיו הנסיבות אשר יהיו. הגעתי לשער בית המעצר ג'למה (קישון) בשעות הצהריים. השמש עמדה סמוך לפסגת הר הכרמל והחום היה עז. הזדהיתי בפני הסוהרת, והיא הכניסה אותי אל חדר הקבלה וביקשה בנימוס שאמתין: היא הודיעה לאחראים על הגעתי וכעת הם בודקים עם הגורמים בעלי הסמכות אם יש לי אישור לבקר את האסירה היבה א-לַבַּדי.
חדר ההמתנה קטן ודחוס. יש בו שתי ספות ומכשיר עם מים קרים וחמים, אך לא אזרתי אומץ להשתמש בו למרות שהייתי צמא. הייתי לבד. לא השתעממתי כי הטלפון שלי שימש לי ידיד מפיג שעמום. דלתות הברזל הנפתחות ונסגרות בזעף טרדו את מנוחתי ועוררו בי דריכות. כעבור המתנה בת חצי שעה פניתי אל הסוהרת ושאלתי אם יש חדש. היא אמרה שהביקור שלי מאושר אך היא ממתינה לבואו של הסוהר שבדיוק אוכל את ארוחת הצהריים שלו, כדי שילווה אותי אל בית המעצר.
אני מכיר היטב את חדר הביקור בבית המעצר ג'למה. הוא מזכיר תא טלפון ציבורי ישן שמספיק לאדם אחד. עורך הדין יושב על כיסא, ומולו מחיצת זכוכית עבה המקשה עליו לראות את האסירה. מאחורי הזכוכית – חלל שחסום בסורגים עשויים ריבועי ברזל קטנים. מאחוריהם יושבת האסירה. לימיני טלפון שבאמצעותו אני מתקשר עם מרשתי, ומאחוריי דלת ברזל המזכירה לי את הדלתות של הכספות הישנות בבנקים, או סיפורי אימה בספרי מתח.
ניסיתי לנצל את זמן ההמתנה כדי לתכנן מה אגיד להיבה, כיצד אשיב לה את הביטחון והתקווה. פגשתי אותה באולם בית המשפט בכלא עופר לפני ימים אחדים וחשתי שהיא אבודה ואינה יודעת כיצד תצא מהמנהרה האפלה שהיא מצויה בה. היו לי רק כמה ניירות ובהם עדותה באשר לנסיבות מעצרה. קראתי את הפרטים וחשתי את סבלה מהסיוט הנורא שנקלעה אליו וטרם הסתיים.
היבה א-לַבַּדי הייתה בדרכה מעמאן לפלסטין עם אימהּ ודודתה כדי להשתתף בחתונה של קרובת משפחתה. כוחות הביטחון הישראליים עצרו אותה ב-20 באוגוסט בנקודת הגבול עם ירדן, בגשר המלך חוסיין, בשעה תשע בבוקר. כל שביקשה היה לבלות חמישה ימים של שמחה בחיק משפחתה. הפרידו אותה מאימהּ, הכניסו אותה לחדר צדדי והחלו לערוך עליה חיפוש כשהיא חצי עירומה, לאחר שסירבה לפשוט את בגדיה התחתונים. קשרו את עיניה, אזקו את רגליה וידיה והעבירו אותה לבסיס צבאי קרוב. השאירו אותה בשמש במשך חצי שעה, ואז הכניסו אותה לחדר שבו היו שתי חיילות. ערכו עליה חיפוש נוסף והיא נשאלה לגבי מצבה הבריאותי. היא ביקשה להשתמש בשירותים אך החיילת סירבה להשאיר אותה לבדה, עמדה על כך שתתלווה אליה ונכנסה איתה לחדר השירותים הקטן והצר. נוסף על הכאבים שסבלה, נאלצה היבה לסבול גם את ההפרה הבוטה של פרטיותה.
היא הועברה אל בית המעצר במגרש הרוסים ולאחר מכן אל בית המעצר בפתח תקווה, לשם הגיעה בסביבות השעה שמונה בערב. היא הייתה חלשה מאוד וסבלה בשל מצבה הבריאותי הרעוע. היא הספיקה לנוח בתאה פחות מחצי שעה בטרם נלקחה לסבב החקירה הראשון, שנמשך עד לשעות הבוקר המוקדמות. מנקודה זו ואילך, במשך 16 יום, כך נראתה השגרה שלה. היא לא נפגשה עם עורכי הדין שלה; רוב החקירות נמשכו שעות ארוכות ונערכו כשהיא אזוקה וקשורה לכיסא מקובע לרצפה. לולא התקפי הכאבים בגבה וצעקות החוקרים שישבו סביבה והרשו לעצמם לגעת ברגליה, קרוב לוודאי שהייתה מאבדת את הכרתה. הם קיללו אותה וירקו עליה, כינו אותה בכינויי גנאי ואיימו שיעצרו את אחותה ואת אימהּ ושישאירו אותה במאסר עד שתירקב.
הם השתמשו נגדה בכל שיטות החקירה, גם בשיטת השוטר הטוב והשוטר הרע. היא הושארה כמה פעמים בצינוק קטן ומטונף מלא בחרקים, ולפעמים התעוררה ומצאה מקקים ונמלים על בגדיה. קירות הצינוק היו עשויים בטון מחוספס, המזרן היה דק ולא הייתה לה שמיכה או כרית. האור דלק 24 שעות ביממה, התא לא היה מאוורר כלל והלחות הייתה בלתי נסבלת. המקלחת הייתה נוראה והאוכל שקיבלה לא היה ראוי למאכל אדם. כל אמצעי העינוי והדיכוי היו כשרים על מנת לכפות עליה לחתום על הודאה מרשיעה. אך למרות החקירה האכזרית, היא לא הודתה.
היבה הועברה לכלא מגידו וממנו אל מחנה ג'למה-קישון. לאחר מכן החזירו אותה אל תא המאסר בפתח תקווה, ושם השלימה 35 ימי מעצר מבלי שחוקריה השיגו איזו הוכחה הקושרת אותה לפשע כלשהו או לעבירה ביטחונית כלשהי. ב-24 בספטמבר הוציאו נגדה צו מעצר מנהלי למשך חמישה חודשים, בתואנה שהיא מהווה סיכון לביטחון האזור ולשלום הציבור. היבה נדהמה מההחלטה, וכעבור יומיים הכריזה על שביתת רעב במחאה על מעצרה המתמשך. היא דרשה לשחררה ולהשיבה לארצה, לירדן.
כאשר עיינתי בפרטים האלה וחיכיתי לבואה לא הבחנתי בסוהר שעמד מאחוריי. לפתע הוא פנה אליי בשאלה: "האם אתה זוכר אותי?" לפני שהספקתי לענות בשלילה המשיך ואמר שהוא מכיר אותי יותר מ-25 שנה, מהימים שבהם היה מלווה את האסירים הפלסטינים מבתי המשפט הצבאיים ובחזרה. "לרחם עליך?" אמרתי לו בהלצה. "הרי אתה, ככל הנראה, נידון למאסר עולם יותר מהאסירים שלך. כי אתה ישן בביתך וחולם על הכלא, על חריקת דלתות הברזל ורשרוש המפתחות במנעולים. בזמן הזה האסירים הפלסטינים ישנים וחולמים על חופש, חשים את החום של אימותיהם ואת אהבת נשותיהם". ראיתי בעיניו הבזק שנדמה היה כהתקף זעם או אולי דווקא כתחושת רווחה. הוא לא ענה לי, שב על עקבותיו וסגר את הדלת כדי שאוכל להתחיל את פגישתי עם היבה.
סוהרת בלונדינית לא ידידותית הכניסה אותה והושיבה אותה על כיסא מאחורי החלון המסורג. ידיה של היבה היו אזוקות ומימינה היה בקבוק פלסטיק מלא במים. ביקשתי שיתירו את האזיקים מידיה לפני שנתחיל בפגישה. הסוהרת ענתה בטון נוזף שהיא יודעת מה היא עושה — והתירה את האזיקים. היבה קיבלה את פניי בחיוך שנסך בי רוגע. היא סיפרה שהיא עדיין שובתת רעב ומסרבת להיבדק על ידי רופא. קולה היה נמוך ומלא צער וזעם. היא אמרה שהיא מודאגת ורוצה לשוב לחיק משפחתה ומולדתה, אך למרות הכאב בקולה ניכר כי היא איתנה. היא לעגה למעניה, ואפילו כאשר סיפרה לי שלא התקלחה זה שבועיים צחקה בקלילות.
הסברתי לה שאנחנו עדיין מחכים להחלטת שופט בית המשפט הצבאי בעופר בעניין בקשת התביעה לאשר את צו המעצר המנהלי למשך חמישה חודשים, בתואנה שהיא מהווה סכנה לביטחון האזור. היבה נכחה בישיבה שנערכה בשבוע שעבר ושמעה כיצד הביך עורך הדין של ההגנה את נציג התביעה כאשר שאל אותו: "אם הסיבה להמשך מאסרה הוא הסכנה שהיא מהווה לביטחון האזור, מדוע לא משחררים אותה כדי שתשוב לירדן מולדתה, שם היא לא מהווה סכנה לביטחונכם?!" השופט לא קיבל תשובה ברורה, ודרש שתינתן לו תשובה מספקת מגורם אחר שאיננו שירות הביטחון הכללי – גורם שאולי ייתן תשובה ברורה לבית המשפט על השאלה הזאת.
היא שמעה אותי בדממה. ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה שסיפורה התפרסם בכל מקום, שבחדשות דיווחו שירדן הציגה דרישה רשמית ותקיפה לשחררה, ושאנו מצפים שתשוחרר בקרוב. היא הבטיחה לי שתשוב לתאה ותחלום על שושנים. הבטחתי לה שנמשיך להיות איתה ושאדרוש כעת מהנהלת בית המעצר לאפשר לה להתקלח לשם שינוי במקלחת שאין בה מצלמות מעקב. הנחתי את כפות ידיי על הזכוכית ונפרדתי ממנה, וגם היא עשתה כך. קבענו להיפגש בקרוב. אחר כך נפגשתי עם מנהל בית המעצר והתלוננתי בפניו על מצבה. ללא היסוס הורה להעבירה מיד ל"מקלחת בטוחה" ומתאימה.
מיהרתי לחזור לירושלים כדי שאספיק להגיע הביתה לפני שהדרכים נחסמות, כפי שעושים בכל יום כיפורים. תושבי מזרח ירושלים יודעים את טעמם של החיים בגטאות. אך זהו כבר סיפור אחר.
עו"ד ג'וואד בולוס הוא איש רוח, כותב ופרשן פוליטי פלסטיני אזרח ישראל. המאמר המלא התפרסם בעיתון אל־קודס אל־ערבי. מערבית: דולי ברוך
