האביב הערבי הביא לנפילתם של רודנים, לפרוץ מלחמות אזרחים בסוריה ובתימן, וגם לניצנים של דמוקרטיה בכמה מדינות. לצד אלה, התרחשו גם שתי הפיכות-נגד בשתי מדינות: במצרים הודח הנשיא הנבחר מורסי בידי הצבא ביולי 2013, ובסודאן התנערו מפקדי הצבא באוקטובר האחרון משותפיהם האזרחיים לשלטון שהם ייסדו יחד לאחר הדחתו של הרודן עומר אל־בשיר.
במאמר שפורסם באל-ערבי אל-ג'דיד הליברלי, העיתונאי והפרשן המצרי עלאא ביומי עורך השוואה קצרה בין שתי ההפיכות הצבאיות האלה, ודרך נקודות הדמיון והשוני ביניהן הוא מנסה להצביע על ההבדלים שבין החברה המצרית לסודאנית.
בצד הדמיון, ביומי טוען כי בשתי המדינות נהנה הצבא ממעמד חזק ומשמעותי בחברה, כזה שבגינו מפקדיו סבורים שיש להם לגיטימציה להשתלט על המדינה כשהמציאות "מחייבת" זאת. לכך מוסיף ביומי שראשי הצבאות במצרים ובסודאן חוששים ממעבר לשלטון אזרחי במדינותיהם, שעשוי להקטין את השפעתו ואת כוחו הכלכלי והפוליטי של הממסד הצבאי, ולכן הם מכשילים כל ניסיון של דמוקרטיזציה במדינותיהם.
נקודת דמיון נוספת היא שבשתי המדינות מפקדי הצבא חוששים מ"יום הדין" שלאחר המעבר לשלטון אזרחי, טוען ביומי. שכן בסודאן, כמה ממפקדי הצבא נטלו חלק פעיל במלחמה בדרפור, ודיכאו באלימות את המפגינים הלא־אלימים שהנהיגו את ההפיכה נגד עומר אל-בשיר בשנים 2019-2018. באחד המקרים אף פתח הצבא באש חיה וגרם למותם של לפחות מאה אזרחים שהפגינו מול מטה מפקדת הכוחות המזוינים בבירה ח'רטום. כך גם במצרים, שבה תקף הצבא מפגינים באש חיה כמה פעמים מאז הדחת מובארק מהשלטון ועד ההפיכה הצבאית ביולי 2013.
עוד מכנה משותף הוא שמנהיגי הצבא בשתי ההפיכות מצדיקים את הפיכותיהם כנחוצות בשל המשבר הכלכלי ובשל הפילוג השורר בקרב האליטה הפוליטית. בסודאן הותיר אחריו אל-בשיר אדמה חרוכה בדמות חוב לאומי של 60 מיליארד דולר, בידוד בין־לאומי וסכסוכים פנימיים קשים. גם לאחר סיוע מקרן המטבע הבין־לאומית ומארה"ב שכלל קיזוז של 50 מיליארד דולר מחוב המדינה (בתמורה, בין היתר, לנורמליזציה עם ישראל), המדינה עדיין שקועה במשבר כלכלי חמור עם אינפלציה של מעל 400%, טוען ביומי. גם במצרים שורר חוסר יציבות מאז הודח מובארק מהשלטון, והסיוע הבין־לאומי שקיבלה המדינה מאז לא הצליח להביא ליציבות ולרפורמות כלכליות דרמטיות.
מבחינה פוליטית, בשתי המדינות שורר פילוג עז בקרב האליטה הפוליטית, שבגינו הצבא מצדיק את השתלטותו על המדינה. זה בולט במיוחד במצרים, שבה פעור שסע עמוק בין מחנה השמאל והליברלים לבין האחים המוסלמים והאסלאמיסטים לגווניהם – שסע כה עמוק שהוביל את השמאל והליברלים לתמוך בהפיכה שהוביל א-סיסי ולהצדיק אותה. ובסודאן, נראה שהצבא בחר לנצל סדרת סכסוכים ומשברים פנימיים שהלכו והחריפו בשבועות שקדמו להפיכה באוקטובר כדי להצדיק את נחיצותה של ההפיכה כמה שישים סוף לחוסר היציבות.
אולם יש גם כמה נקודות שוני, שיכולות ללמד על ההבדלים בין החברה המצרית לסודאנית. ביומי טוען שהעם הסודאני מודע הרבה יותר מהעם המצרי לסכנות הטמונות בהפיכות צבאיות, מתנגד להן בנחרצות רבה יותר ונאבק על שלטון אזרחי במדינה, כפי שהמחישו הסודאנים במחאות הענק ברחבי המדינה בסוף חודש אוקטובר. הסיבה לכך, הוא מציע, היא שהעם הסודאני למוד הפיכות צבאיות הרבה יותר מהעם המצרי, שחווה שתי הפיכות בלבד – מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952 וזו שהוביל א-סיסי ב-2013, ועל כן נראה שלצבא המצרי קל יותר להשתלט על מוחות האזרחים במצרים ולהציג עצמו כמושיע העם במסגרת ההפיכה.
נקודת שוני נוספת מזהה ביומי בתפקידם של ארגוני החברה האזרחית בשתי המדינות. בעוד שבסודאן הם מילאו תפקיד מוביל בהנהגת ההפיכה נגד אל-בשיר, במצרים לא מילאו אלה כל תפקיד משמעותי שיכול היה לסייע בדמוקרטיזציה של המדינה, וכמוהם גם שאר ארגוני החברה האזרחית המצריים. מכך מסיק ביומי שהחברה האזרחית הסודאנית חזקה יותר מאשר זו המצרית, הנתונה תחת ההגמוניה המוחלטת של הצבא ושל הממסד, שמאז הפיכת 1952 פועלים להחליש את כוחם של ארגוני החברה האזרחית במדינה.
הבדל נוסף בין שתי ההפיכות הוא שההפיכה במצרים זכתה לתמיכה רבה יותר מאשר ההפיכה שהוביל הצבא בסודאן כעת, מציין ביומי. זאת לטענתו מפני שההפיכה של א-סיסי הביאה להדחתם של האחים המוסלמים מהשלטון, לשמחתם של רבים במזרח התיכון ובקהילה הבין־לאומית שחוששים מהאסלאם הפוליטי, במיוחד על רקע אירועי האביב הערבי. מאידך, בסודאן, שסבלה מבידוד בין־לאומי במשך שנים, ההפיכה הצבאית קטעה את הניסיון לחולל דמוקרטיזציה במדינה לאחר הדחתו של אל-בשיר – ובאקלים הבין־לאומי הנוכחי נראה כי היא אינה זוכה לתמיכה רבה עד כה מהקהילה הבין־לאומית ומארה"ב בפרט (שעצרה את תמיכתה בממשלה הסודאנית בינתיים). ייתכן שגישה זו נובעת ממדיניותו של הנשיא ביידן שרוצה לבלום את עליית הדיקטטורות ברחבי העולם, מציע ביומי, אולם עדיין מוקדם לקבוע הרבה מעבר לכך, שכן גם לאחר ההפיכה שהוביל א-סיסי עצרה ארה"ב את הסיוע הצבאי למצרים, וחידשה אותו כעבור כמה חודשים.
ביומי מסכם כי מאז מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952 האליטה האזרחית במצרים מוחלשת, והממסד המרכזי השולט במוקדי הכוח הכלכליים והפוליטיים מנצל את הפילוג החברתי במדינה כדי להנציח מציאות זו. בסודאן לעומת זאת נראה על פניו שהשפעתו של השלטון המרכזי על החברה הסודאנית חלשה יותר, ולכן העם הסודאני מגלה התנגדות עזה יותר לשלטון הצבאי, והוא עושה זאת בהובלתן של אליטות פעילות, מאוחדות וחזקות יותר מאשר במצרים.
