לקחתי על עצמי משימה מאתגרת: לבחור מיהו המנהיג הערבי הכי פרוגרסיבי בעת המודרנית; כזה שמייצג, בקירוב המרבי, ערכים כמו הומניזם, שוויון, צדק חברתי וחתירה לשלום. זו משימה לא־קלה כי ראשית, אין אף מנהיג בעולם שתואם לחלוטין את האידיאל הזה, אבל ודאי וודאי שבעולם הערבי המנהיגים רחוקים מאוד מערכים אלו. נכון יותר אולי לדבר על המנהיג הערבי הכי פחות לא־פרוגרסיבי. ובכל זאת, חשוב להראות שאפשר אחרת גם במזרח התיכון, אפילו אם החלופות עד כה רחוקות מלהיות מושלמות.
אם כן, הבחירה שלי היא עבד אל־עזיז בּוּתפְליקָה, המנהיג האלג'יראי שהלך לעולמו בספטמבר האחרון. זו לא בחירה פשוטה, שהרי עם פרישתו הכריז ארגון Human Rights Watch שזהו צעד ראשון לאפשרות של ביטול משטר רודני במדינה. אז למה בכל זאת?
בותפליקה יכול להזכיר את נתניהו אצל הקורא הישראלי: מי שנבחר פעם אחר פעם בבחירות, כיהן עוד ועוד קדנציות ברציפות, ושמו זוהה עם קשרי הון-שלטון. גם במקרה האלג'יראי הרקע הזה הביא למחאות המוניות נגד המנהיג הוותיק, עת הכריז על התמודדות לבחירות חמישיות ברציפות. אבל בניגוד אלינו המחאות במדינה המגרבית, שנוהלו בעיקר בידי צעירים, הביאו את הנשיא בותפליקה להכריז כי לא יתמודד בבחירות שוב, ובעצם הביאו אותו לפרוש מהחיים הפוליטיים. מנגד, במקרה הישראלי נתניהו בחר לעשות דה־לגיטימציה למפגינים, וללכת עם ראש בקיר לבחירות שבהן הפסיד. חשוב לציין, עם זאת, שלפי פרשנויות מסוימות לבותפליקה לא היו הרבה ברירות כי הצבא, שהכיל את ההפגנות כמעט ללא אלימות ודיכוי, אותת לו למעשה כי הוא אינו מתכוון להגן על שלטונו באמצעות כוח.
אבל הרבה מעבר לצעד הזה, בותפליקה ייזכר ככל הנראה באמצעות מאמציו המוצלחים להביא לסוף מלחמת האזרחים המחרידה והמדממת באלג'יריה. הייתה זו מלחמה שגבתה את חייהם של כ־150 אלף בני אדם (היקף של בערך פי שבעה יותר מכל חללי מלחמות ישראל בתקופה של כעשור בלבד). אחד מהכלים שהפעיל בותפליקה בדרך להישג החשוב היה מהלך שבישראל היה ממוסגר ככניעה לטרור: הוא אפשר לחלק מהתנועות האסלאמיסטיות, שנחשבו לארגוני טרור, לרוץ לבחירות ולחזור למסלול השפעה פוליטי לא־אלים, והעניק חנינה לעשרות מורדים אסלאמיסטים בבתי הכלא, אך גם לאנשי צבא שנכלאו בשל התנהלות בעייתית, למשל כזו שהובילה להרג אזרחים.
המהלך הזה אפשר את השלמת החזרה של האסלאמיסטים מדרך הג'יהאד האלים לזירה הפוליטית הלגיטימית מבלי שהצבא יתקומם כנגדו. עם זאת, מדובר בצעד מורכב מבחינה מוסרית שמעורר דילמות ושאלות קשות, וארגוני זכויות אדם וארגונים פמיניסטיים אכן ביקרו את בותפליקה על חנינה מופרזת שלא תאפשר צדק לקורבנות של זוועות. יש לציין שמהחנינה הוחרגו מי שהשתתפו ישירות בפשעים קשים כמו אונס או רצח, אך לרוב גם מי שאחראים לזוועות כאלו חמקו מהדין, כי הרשויות התבססו על הצהרות והתרשלו בחקירות. מנגד, שפיכות דמים מחרידה נפסקה כמעט לחלוטין. תחום השכנת השלום, אגב, לא זר לבותפליקה; בתחילת שנות האלפיים, במקביל לכהונתו כנשיא אלג'ריה, הוא ניצח גם על ראשות האיחוד האפריקאי, וסייע בטוויית הסכמי שלום ביבשת, למשל בין אריתריאה לאתיופיה.
בתחום הסביבתי קרא בותפליקה לבנקים המוסדיים להשקיע יותר באנרגיות מתחדשות. מבחינה כלכלית-חברתית הוא ייצב את הכלכלה האלג'יראית ברגישות חברתית יחסית, ויש אף הטוענים שביסס מדינת רווחה. עם זאת, בהמשך דרכו, ב־2014, המדינה חוותה שוב משבר כלכלי בשל ההסתמכות הגבוהה על תעשיית הגז והנפט, והאבטלה נסקה ל־29%. בותפליקה, שאז כבר סבל מבעיות בריאות ובקושי נראה בציבור, עורר את זעמם של רבים מהאלג'יראים כשהכריז שירוץ לבחירות חמישיות. משם החלה דעיכתו כמנהיג.
הרקורד של בותפליקה בתחום הזכויות הפוליטיות הוא בינוני, אבל עם כמה נקודות זכות: עם בוא האביב הערבי, הוא ביטל את מצב החירום שחל במדינה מאז 1992, וב־2015 העביר רפורמה בחוקה שהעניקה יותר כוח לאופוזיציה ולראש הממשלה (לעומת הנשיא), חיזקה את הפרדת הרשויות ואת ביזור הסמכויות בשלטון, וכללה אלמנטים של מאבק בשחיתות. הוא גם הצליח לצמצם את השפעת הצבא על הפוליטיקה במדינה. בותפליקה נבחר שוב ושוב בבחירות שהן לכאורה בחירות דמוקרטיות, אך מבקרים מבית ומחוץ העלו ספקות רבות לגבי ההגינות שלהן.
עם זאת, לפחות אחת ממערכות הבחירות הללו – זו של אפריל 2004, נערכה בפיקוח של משקיפי הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, ונדמה כי גם אם הן לא היו תקינות, הן לא היו בחירות מכורות (המתמודד שהובס בבחירות אלה היה ראש הממשלה לשעבר עלי בן פליס). אם כן, במונחים אזוריים מדובר במנהיג עם רקורד דמוקרטי סביר (דגם המשילות שהציב היה דמוקרטי פחות מהמודל התוניסאי פוסט־המהפכה, אבל דמוקרטי יותר מהמקובל ברוב מדינות ערב).
