הקשר שבין ספרות לפוליטיקה הוא קשר מעניין בכל אומה, והניסיון לנתק בין השתיים באופן מוחלט כמעט תמיד נידון לכישלון. בתוך כך הספרות הפלסטינית התפתחה ביתר שאת לאור אירועים פוליטיים משמעותיים שעיצבו אותה; בעצם סיפורה והתייחסותה לאירועים המכוננים בהיסטוריה הפלסטינית, תרמה הספרות הפלסטינית לעיצוב הזהות והמרחב שבו הפלסטינים חיים. במאמר שהתפרסם בעיתון רומאן (رمان) העיתונאי הפלסטיני אוס יעקוב (اوس يعقوب) סוקר את התפתחות הספרות הפלסטינית – הוא מסביר את נקודות המפנה המרכזיות שהשפיעו עליה ומתאר את דמויות המפתח בה. כך נלחמים "סופרי ההתנגדות" כפי שכונו סופרים פלסטינים שונים, בניסיון הישראלי למחוק את ההיסטוריה, את הזהות ואולי אף את העם הפלסטיני כולו.
האינטלקטואל הפלסטיני החשוב אדוארד סעיד אמר פעם שגם אם הפלסטינים חלוקים ביניהם על הכול, הדבר היחיד שאין עליו עוררין הוא הנכבה שהתרחשה ב־1948. תפקידה של הספרות הפלסטינית בהנצחה של האירוע המכונן של העם הפלסטיני – הנכבה – ושל האירועים שהובילו להתרחשותה, מסביר את חשיבותה בגיבוש הזהות הפלסטינית. מתחילת המאה ה־20, ובעיקר לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917, שהביאה להתגברות ההגירה היהודית ולתמיכה בריטית בהקמת מדינה ציונית על חלק גדול מאדמות פלסטין ההיסטורית – היו הספרות והשירה הפלסטיניות השופרות שחזו את הנכבה והזהירו מפניה.
יעקוב מביא למשל את הסופר הפלסטיני העכשווי נאהד זקות שמציג אף הוא כיצד הסופרים שקדמו לנכבה בישרו את אשר עתיד להתרחש. במאמר שכותרתו "הספרות והנכבה – קריאה בטקסט הסיפורי" זקות טוען כי הספרות הפלסטינית "הייתה מראה אמיתית לאירועים שהתריעו על אסון גדול שעתיד לבוא". זקות מביא את סיפורו של המשורר עבד א־רחים מחמוד שנלחם ונהרג במלחמת 1948. מחמוד עמד בשנת 1935 בפני המלך הסעודי סעוד בן עבדול עזיז בעת ביקורו בפלסטין במסגד אל־אקצא ואמר לו: "באת לבקר במסגד אל־אקצא או שמא באת להיפרד ממנו לפני שהוא אובד לנו?"
הנכבה הייתה נקודת מפנה בספרות הפלסטינית. משוררים וסופרים פלסטינים השמיעו קולות האשמה וביקורת על החולשה של מנהיגיהם. המשוררים המשילו והאנישו את הנכבה הפלסטינית ואת הטרגדיה של הפליטים בשיריהם. השירה עלתה על גדותיה בכאב, ותיארה צער עמוק, את העמידה הפלסטינית האיתנה (صمود), התנגדות, היצמדות לאדמה ולשורשים וקריאת תיגר. המשוררים ניצלו כל הזדמנות כדי להזכיר לאומה הערבית את תפארתה הקדומה והדגישו כי הם ראויים להחזיר לעצמם את המולדת שנגזלה.
לדברי יעקוב, המשוררים הבולטים בדור שאחרי הנכבה "חיברו שירים שלא רק הבעירו את רגשותיהם של מי שסבלו מאש הכיבוש, אלא גם נגעו במעמקי ליבם של מיליוני אנשים המשתוקקים לחופש בעולם". לדעתו, השירים הללו היו בעלי השפעה עצומה אף יותר משל פיירוז, מרסל חליפה ודומיהם – גדולי הזמרים והמשוררים הערבים שכל ילד ערבי מכיר. "היו למשוררים הפלסטינים קוראים רבים; המון העם היו שרים אותם – מהאוקיינוס ועד המפרץ הערבי". יעקוב מצביע על כמה משוררים בולטים, ובהם מחמוד דרוויש, סמיח אל־קאסם ותאופיק זייד. נוסף על בגרותה של שירה זו, היא התאפיינה בעומק, בפתיחות אופקים ובביקורת על הנהגת העם הפלסטיני.
השירה הפלסטינית סייעה לשמר את הזיכרון הקולקטיבי של עם שאדמתו כבושה ושנתון למסע שיטתי של מחיקת תרבותו
כדי להמחיש את החשיבות של משוררי הנכבה, יעקוב מביא את ספרו של חוקר ומבקר הספרות עאטף א־שאער "מפת ההיעדרות", אנתולוגיה של כתבים פלסטיניים על הנכבה" (2019). א־שאער מדגיש כיצד השירה הפלסטינית סייעה לשמר את הזיכרון הקולקטיבי של עם שאדמתו כבושה ושנתון למסע שיטתי של מחיקת תרבותו. הספר יצא לאור באנגלית וכלל את כתביהם של 48 סופרים פלסטינים בנושא הנכבה, ביניהם סיפורים קצרים, שירים וקטעים מרומנים ומיומנים אישיים. א־שאער מדגיש כיצד המשוררים והסופרים מעבירים את אירועי הנכבה דרך חוויותיהם היומיומיות. לדעתו, השירים הללו לא היו כתיבה של ממש, אלא ניסו להאניש את הסוגיה הפלסטינית ולהעביר את הפרטים ואת התחושות שהפלסטיני מרגיש בערותו ובשנתו, כשהוא מאוים בהפצצה או בפלישה לביתו בכל רגע נתון.
חוקר ספרות פלסטיני אחר שיעקוב מביא בסקירתו הוא ריאד כאמל שאמר, "כמעט כל המקורות מסכימים שהרומן הערבי-פלסטיני הגיע לבגרות על ידי ג'ברה איברהים ג'ברה (1994-1920), אמיל חביבי (1996-1921) ורסאן כנפאני (1972-1936)". עבור הקוראים הישראלים שאינם מכירים, אסביר שהסופרים הללו מייצגים קבוצות שונות בספרות הפלסטינית: כנפאני וג'ברא כתבו מהגולה – מלבנון ומעיראק בהתאמה – כפליטי הנכבה, ואילו חביבי כתב בחיפה כאזרח ישראלי וכחבר כנסת לעתיד. הרומן של אמיל חביבי "האופסימיסט: הכרוניקה המופלאה של היעלמות סעיד אבו א־נחס אל־מתשאאל" (שתורגם לעברית בידי אנטון שמאס), נחשב לאחד הרומנים הערביים החשובים שיצאו לאור בשנות השבעים. יעקוב מסביר כי רומן זה נכתב בצורה של אירוניה ביקורתית ושימש השראה למורשת הכתיבה הפלסטינית בתיאורו את הטרגדיה של עם הנמצא בסבל מתמשך.
חוקרת פלסטינית נוספת שיעקוב מביא בסקירתו היא ג'הינה אל־ח'טיב, מחברת הספר "התפתחות הרומן הערבי בפלסטין 48' (2012-1948)" שהתפרסם בשנת 2012. במחקר יסודי ומקיף על התפתחותו של הרומן הפלסטיני בארץ, היא סוקרת את הכיוונים האומנותיים השונים, את הטכניקות ואת התכנים המגוונים שבהם הוא עסק. אל־ח'טיב מצביעה על כך שספרות ערביי 1948 תופסת עמדה מיוחדת ונבדלת בהיותה חלק מהספרות הפלסטינית, אולם היא נוצרה בתוך ישראל, היכן שהסופרים חיו בתוך ובקרב היהודים. הרומנים של אזרחי ישראל הפלסטינים נבדלים בדומיננטיות של רעיון הדבקות במולדת, בזהות ובמשבר היחסים בין ערבים ויהודים בתוך הארץ.
אל־ח'טיב מחלקת את מהלך הרומן בפלסטין 48' לחמישה שלבים: השלב הראשון לפני הנכבה; השלב השני שהוא שלב ה"תדהמה מהטראומה" התרחש בין (1948 עד 1953); השלישי נמשך עד לנכסה – מלחמת 1967, שבמהלכה עיצבו התנאים הפוליטיים את המודעות האינטלקטואלית של סופרים, כפי שניכר ביצירות שהנושא או המסר שלהן גברו על הסגנון ועל הטכניקות האומנותיות שנעלמו לטובת אמירות ישירות; השלב הרביעי (1994-1967) התהווה בעקבות הסרת המצור על הפלסטינים אזרחי ישראל והיכולת שהייתה להם עתה ליצור קשר עם הפלסטינים בגדה המערבית, בעזה ובעולם הערבי. באשר לשלב האחרון – מאז 1994 ועד היום – המחברת אומרת: "לאחר הסכם אוסלו והשלכותיו, האינטלקטואל הפלסטיני חש מאוכזב וחסר תקווה מכיוון שחלומותיהם של אחיו בפזורה לשוב קרסו והתנפצו". לכן סוגיית הזהות המשברית באה לידי ביטוי בבירור ברומן "האופסימיסט" מאת אמיל חביבי (שכבר הוזכר).
עוד מבקר פלסטיני שיעקוב נותן לו במה בסקירתו הוא פיסל דראג', שסבור כי המאבק הפלסטיני המזוין הוליד "רומן אופטימי שמבטיח ניצחון קרוב, החל ברסאן כנפאני (غسان كنفاني) וכלה בסופר יחיא יח'לף (يحيى يخلف) שמייצג דור מאוחר יותר. אולם הפרספקטיבה האופטימית, הכמעט סיסמתית, לא החזיקה מעמד זמן רב. לאחר יציאת אש"ף מבירות אופיינה הספרות הפלסטינית בפרספקטיבה נרטיבית ביקורתית פסימית, שבאה לידי ביטוי בשתי יצירות של סחר חליפה سحرخليفة – "באב א־סאחה" ("שער החצר") שעניינה באינתיפאדת 1987, וברומן "ירושה". דראג' הוסיף, "היציאה מבירות, כמו גם הסכם אוסלו, הובילו לשחרור הרומן הפלסטיני".
בסיפור "הפוליטיקה והספרות הפלסטינית בגלות: מגדר, אסתטיקה והתנגדות בסיפור הקצר" של ג'וזף פרג', מרצה ללימודי ערבית באוניברסיטת מיניסוטה, שהתפרסם באנגלית בשנת 2017, המחבר בוחן את הסיפור הקצר הפלסטיני בהקשר לסוגיות של זהות, תרבות, התנגדות וגלות. הוא סבור כי עצם המחקר על הספרות הפלסטינית, ולא רק הספרות הפלסטינית עצמה, נושא בתוכו ממד פוליטי אינהרנטי. לדבריו, חקר אקדמי של הספרות הפלסטינית יכול להביא זווית ראייה וניתוח פוסט־קולוניאלית לתוך הסוגיה הפלסטינית, וביכולתו גם לייצר מחקר משווה בין הסוגיה הפלסטינית לבין ארצות אחרות המאופיינות בקולוניאליזם התיישבותי.
