באוקטובר 2021 הוקמה קבוצה כלכלית חדשה ואולי מפתיעה במקצת של מדינות הכוללת את ארה"ב, ישראל, איחוד האמירויות והודו, והמכונה I2-U2. הקבוצה הוקמה במהלך פגישה של שרי החוץ של ישראל, של האמירויות ושל ארה"ב. בהמשך, הצטרפה הודו לקבוצה במהלך ביקור של שר החוץ שלה סוברמנילם ג'אי שנקר בישראל. ההקשר להקמת הקבוצה הוא כמובן הסכם אברהם, הסכם השלום ונרמול היחסים אשר נחתם בין ישראל לבין איחוד האמירויות מצד אחד ובין איחוד האמירויות לבחריין מצד שני בעידוד ובהכוונת הממשל האמריקאי של דונלד טראמפ. זה האחרון אפשר לראשונה פעילות דיפלומטית פומבית בין איחוד האמירויות לישראל, ובכך פתח את השער להסכם שכזה. ברם, הקמת הקבוצה איננה רק תוצאה אגבית או מקרית של ההסכם – וראיה לכך, הפגישה המדוברת כונסה כדי ליישם את ההסכם ולהמשיכו. הקמת השותפות היא אם כן המשך טבעי של ההסכם, והיא חושפת טפח ממטרותיו ומן ההקשר הגיאו־פוליטי והאסטרטגי שלו.
את ההסכם ואת האינטרסים העומדים מאחוריו מבקש לנתח הדוח של המרכז הערבי למחקרים ולמחקר מדיניות, מכון מחקר שבסיסו בדוחא שבקטאר. הדוח מפרט את השתלשלות היחסים בין ישראל, איחוד האמירויות וקטאר, וכן מספק ניתוח אסטרטגי כללי יותר של הצטלבות האינטרסים שהובילה לברית זו, וממקם אותה בהקשר גיאו־פוליטי מעצמתי המסביר את הסיבה שבשלה תמכה ארצות הברית בהקמת הקבוצה – המאבק הכלכלי-פוליטי של ארצות הברית ושל המעצמות המערביות כנגד סין.
ראשית כול, מבהיר הדוח, הסברה הרווחת היא כי הברית איננה ברית סתמית או מקרית, או שהיא מצטמצמת לנושאים מסוימים בלבד, על אף שהמטרה המוצהרת היא "התמקדות, בייחוד, בפיתוח משותף וביוזמות חדשות בנושאי מים, אנרגיה, הובלה, החלל החיצון, בריאות וביטחון תזונתי". נד ברייס, דובר משרד החוץ האמריקאי, אישש סברה זו כאשר דיווח שהפגישה עסקה בקידום "שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי במזרח התיכון ובאסיה, ובכלל זה מסחר, שינויי האקלים ואנרגיה ימית".
כאמור, ההקשר המיידי של הקמת I2-U2 הוא הסכם אברהם, שמטרתו הייתה להביא לשילוב ישראל במערכת המדינית של מדינות ערב – וזהו גם הרעיון המיידי של התוכנית, כפי שראינו. לכל הצדדים בתוכנית יש אינטרסים רבים הקושרים אותם יחד, וכן כמה הסכמות לגבי השקפת עולמם הפוליטית, שהראשית מביניהן היא היחס לארגונים האסלאמיים. אלא שהדוח מציין כי מפלגת השלטון של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי – ה־BJP ידועה בלאומנות ההינדית ובאנטי־אסלאמיות שלה. כמו כן, שוררות מחלוקות בין חלק מהמדינות – הודו היא פחות אנטי־איראנית משאר החברים בקבוצה, אבל היא וארצות הברית מתנגדות חריפות לסין, שעימה ישראל ואיחוד האמירויות דווקא משתפות פעולה. הדוח מדגיש, במגמתיות מסוימת, כי היחס לארגונים האסלאמיים וההגדרה הרחבה של "ארגון טרור" משותפים לאיחוד האמירויות, לישראל ולהודו, וכי אידיאולוגיה זו חשובה ביותר עבור איחוד האמירויות ומהווה מניע חשוב לפעולותיה המדיניות.
עם זאת, הדוח מבקש להראות כי כל אחד מן הזוגות: הודו-ישראל, הודו-איחוד האמירויות וישראל-איחוד האמירויות, פיתחו שיתוף פעולה שהלך והתהדק בשנים האחרונות עד כדי כך ששיתוף האינטרסים והשקפות העולם היה משמעותי מספיק כדי להתגבר על המחלוקות ולהקים את הקבוצה כקבוצה אזורית מזרח תיכונית-אסיאתית תחת מטרייה אמריקאית.
הדוח מפרט את שיתוף הפעולה שבין כל אחד מן הזוגות. שיתוף הפעולה בין הודו לישראל עלה לכותרות בשנים האחרונות, ובישראל זכורה במיוחד התמונה של נרנדרה מודי ובנימין נתניהו יחפים בים, שצולמה בביקורו של מודי בישראל. היחסים הדיפלומטיים בין המדינות החלו כבר בשנת 1992, אך התהדקו מאוד עם עליית ה־BJP לשלטון בשנת 2014. מבחינה כלכלית, המסחר בין שתי המדינות זינק מהיקף של מיליארד בודד בשנת 2000 עד לארבע מיליארד דולר בשנת 2016. גם היחסים הדיפלומטיים הישירים התהדקו: מודי ביקר בישראל בשנת 2017, כאשר היה זה ביקורו הראשון של ראש ממשלה הודי בישראל. בנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז, קיים ביקור חוזר בהודו לאחר מכן בינואר 2018. על פי הדוח, שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי בכמה תחומים, ובהם מחקר ופיתוח, מדע, טכנולוגיה, חדשנות, מסחר, חקלאות, בריאות, טכנולוגיית מים, תקשורת, ערים חכמות; אך מקום מרכזי, כנראה המרכזי ביותר, תופסת תעשיית הייצור הביטחוני, ובעיקר ייצוא נשק של ישראל להודו. ישראל היא, לפי הדוח, הספק השלישי הגדול ביותר של נשק להודו – בעוד שהודו היא יבואנית הנשק הגדולה ביותר שלה, ומייבאת נכון להיום 45% מתוצרתה הביטחונית. בשנת 2017 חתמו שתי המדינות על הסכם נשק שהיה הגדול ביותר עד אז עבור תעשיית הנשק הישראלית, שגודלו הוערך במיליארד דולר. בשנת 2021, קיים שר ההגנה ההודי ביקור רשמי בישראל. במהלך הביקור, התקיים תרגיל משותף של חילות האוויר של שתי המדינות, וכן נחתם ביניהן הסכם שיתוף פעולה ביטחוני לטווח של עשר שנים. החשיבות של ייצוא הנשק הישראלי עבור הודו, לפי הדוח, היא שישראל, בניגוד לארצות הברית, איננה מתנה את ייצוא הנשק שלה בהגבלות מדיניות.
כל אחד מן הזוגות: הודו-ישראל, הודו-איחוד האמירויות וישראל-איחוד האמירויות, פיתחו שיתוף פעולה שהלך והתהדק בשנים האחרונות עד כדי כך ששיתוף האינטרסים והשקפות העולם היה משמעותי מספיק כדי להתגבר על המחלוקות ולהקים את הקבוצה כקבוצה אזורית מזרח תיכונית-אסיאתית תחת מטרייה אמריקא
גם הודו ואיחוד האמירויות מקיימות קשרים קרובים, בייחוד עקב התפתחותה הכלכלית המואצת של הודו בשנים האחרונות, שהביאה לעלייה בביקוש לדלקי מאובנים – שבהם, כמובן, מחזיקה איחוד האמירויות בשפע. הודו מהווה שוק אדיר ממדים עבור יצואניות נפט, שכן היא היבואנית השלישית בגודלה של נפט בעולם, והיא תלויה בו לצורך המשך צמיחתה הכלכלית. הרוב המוחלט של הנפט מגיע ממדינות המפרץ, והשאר מאיראן. על אף שהיחסים בין הודו לכל מדינות המפרץ התפתחו, היא פיתחה יחסים הדוקים במיוחד עם איחוד האמירויות, שממנה היא מייבאת 70% מן הנפט שלה. גם כאן, עם עליית ה־BJP, התהדקו היחסים אף יותר: מחמד בן זאיד, נשיא איחוד האמירויות ויורש העצר של אמירות אבו דאבי, קיים ביקור רשמי בהודו ב־2017. לאחר מכן, השיב מודי בשני ביקורים באיחוד האמירויות – בשנת 2018 ושוב ב־2019. בביקור האחרון אף הוענק לו האות הגבוה ביותר של איחוד האמירויות. נוסף על כך, בשנת 2019 חתמו המדינות על הסכם אסטרטגי שכלל, לצד סוגיית האנרגיה, גם שיתוף פעולה בפיתוח, בביטחון ובביטחון השיט – בהיקף של 57 מיליארד דולר. בשנת 2022 חתמו המדינות על הסכם שיתוף פעולה כלכלי מקיף, שעתיד להעלות את היקף הסחר ההדדי בין המדינות מ־60 מיליארד דולר ל־115 מיליארד דולר תוך חמש שנים. שיתוף הפעולה הפך פוליטי יותר כאשר בשנת 2019 הזמינה איחוד האמירויות את הודו להשתתף בכינוס שרי החוץ של המדינות האסלאמיות שהתקיים בשנת 2019 באבו דאבי – מהלך שנוי במחלוקת, שגרם לפקיסטן לאיים שתחרים את הכינוס. זאת למרות עוינותו הברורה של מודי ושל משטרו למוסלמים בהודו: הדוח מזכיר כי ממש באותו זמן, חיסלה הודו את האוטונומיה האסלאמית בחבל קשמיר.
לבסוף, גם הקשר בין האמירויות לישראל כבר איננו סוד – על אף שרשמית היה כזה למשך זמן רב, והוא החדש ביותר מבין הקשרים המדוברים, וגם לכאורה המפתיע ביותר. לפי הדוח, יש שיטענו שקשר זה החל כבר לפני עשרים שנה, אך לאחר חתימת הסכמי אברהם הוא קיבל הזדמנות של ממש להיעשות רשמי ולפרוח. באוגוסט של שנת 2020, כבר ביקר יוסי כהן, ראש המוסד, באיחוד האמירויות, ונפגש עם שר ההגנה המקומי טחנון בן זאיד. אכן, כמו הודו, דומה כי איחוד האמירויות הייתה מעוניינת גם היא בנשק של ישראל, אך יותר מן הצד של פיתוח טכנולוגיות נשק מתקדמות. במרס 2021 חתמה Edge, קבוצת הטכנולוגיה המתקדמת באמירויות, על הסכם בלתי־רשמי עם התעשייה האווירית הישראלית לפיתוח ולייצור ביטחוני משותף לשתי המדינות. ב־2021 ביקר ראש סיב"ט (האגף לייצוא ביטחוני) יאיר קולס בתערוכת טכנולוגייה צבאית באיחוד האמירויות עם קבוצה של שבע חברות ייצור צבאי ישראליות. שתי המדינות הסכימו לפתח ולייצר יחדיו מערכות נ"מ כנגד מטוסים ללא טייס וספינות בלתי־מאוישות להגנה כנגד צוללות. גם כאן, הקשר מתבטא גם במישור הפוליטי – נפתלי בנט, בשבתו כראש ממשלת ישראל, ביקר פעמיים – ב־2021 וב־2022 – באיחוד האמירויות, כאשר בפעם האחרונה התעוררו שמועות שישראל מתקינה בה מכ"מים שנועדו לזיהוי תקיפה איראנית.
כלכלית, התבטא הקשר בעיקר בעלייה בהיקף המסחר בין המדינות – מ־125 מיליון דולרים ב־2020 ל־700 מיליון בתקופה הקצרה למדי שבין 2020 ל־2022. איחוד האמירויות, בעלת המאה, הודיעה על הקמת קרן בהיקף של 10 מיליארד דולרים להשקעה בישראל, בייחוד באנרגיה, בחלל ובטכנולוגיה רפואית וחקלאית.
מבחינה גיאו-פוליטית, יוצרות המדינות מעין "גשר" אזורי של אינטרסים ומסחר – מהודו, דרך המפרץ הפרסי ועד לאגן הים התיכון. ימיו של הגשר הזה, דרך אגב, הם במובן מסוים ארוכים מאוד – כבר בימי הביניים סוחרים צפון אפריקאים מערי הנמל שעל חוף המזרח התיכון, חלקם הגדול יהודים, קיימו מסחר ענף עם הודו דרך מושבות המסחר בדרום חצי האי הערבי – בעדן. רוב המסחר הזה התנהל באופן ימי – עם גשר יבשתי קצר בין ים סוף לים התיכון, שנעלם שנים רבות לאחר מכן עם פתיחת תעלת סואץ. קשת זאת בגרסתה המודרנית המנוהלת על ידי ארצות הברית, התאפשרה עם חתימת הסכמי אברהם, ומתבטאת באופנים רבים – למשל, מייד עם חתימת ההסכמים, הכריז הבנק הפדראלי העולמי על הקמת אולמות מסחר בין ישראל להודו באיחוד האמירויות. איפא"ק, הלובי הישראלי בארה"ב, קיים כנס וירטואלי בכותרת "ישראל, הודו והמפרץ – הזדמנויות חדשות". עבור ישראל, דובאי היא ראש גשר למסחר עם הודו; כפי שהדוח מציין, הקשרים ההדוקים בין הודו לדובאי מתבטאים בכך שבדובאי יש נציגים של כ־500 קבוצות השקעה הודיות וכן המשרדים של כל חברה הודית העוסקת במזרח התיכון וגם סניפים של 23 בנקים הודיים. הודו מצפה גם היא שקיומן של טיסות ישירות בין דובאי לישראל תסייע בהידוק קשרי המסחר בין ישראל להודו. הקשרים הכלכליים בין שלוש המדינות, מדגיש הדוח, הולכים ומתהדקים כאשר בסיס נוסף לקשרים אלו, מלבד נפט ונשק, הוא פיתוח טכנולוגי – תחום שישראל והודו מתקדמות בו יחסית, ולאיחוד האמירויות ההון הנדרש להשקיע בו. שלישיית המדינות גם מקוות לקבל מארצות הברית בשל חברותן בקבוצה טכנולוגיה מתקדמת הן בתחום הצבאי והן בתחומים נוספים, בייחוד, טוען הדוח, טכנולוגיה שתאפשר להן להיאבק בארגונים האסלאמיים.
אם כך, מהו האינטרס של ארצות הברית בתמיכה בברית זו? ראשית כול, כמובן, שלוש המדינות הללו הן בעלות ברית של ארצות הברית. ברם, הדוח משער כי הדבר קשור, במבט רחב, למערכה של ארצות הברית כנגד סין – בייחוד זו הכלכלית. ארצות הברית מבקשת ליצור להודו נתיבי מסחר חדשים, ובכך להפוך אותה לאלטרנטיבה כלכלית לסין עבור זרימת הסחורות העולמית בין המערב לבין אסיה. בשנת 2013 הכריזה סין על "יוזמת החגורה והדרך" – יוזמה גיאו־פוליטית שאפתנית הכוללת השקעה בעשרות מדינות ברחבי העולם כדי למצב את סין כמעצמה מובילה ברמה הגלובלית. היוזמה כוללת שני חלקים – ה"חגורה" או "דרך המשי הכלכלית" היא נתיב מסחר יבשתי מסין דרך מרכז אסיה; ו"הדרך" או "דרך המשי הכלכלית של המאה ה־21" היא נתיב מסחר ימי דרך דרום-מזרח אסיה ועד לדרום אסיה, אפריקה והמזרח התיכון. התוכנית אדירת הממדים היא כמובן איום ישיר על הסטאטוס הבלעדי של ארה"ב כמעצמה העולמית היחידה, ועל כן ארה"ב מבקשת להיאבק בה. נתיב המסחר החדש שתיצור מאסיה למזרח התיכון אמור להיות מקביל לזה הקיים כבר – מן המזרח לנמלי סעודיה, ומשם ברכבות לירדן ולבסוף לנמל חיפה. יצירת נתיב זה אמורה לשנות את שיווי המשקל של נתיבי המסחר – מהמזרח למערב, הרחק מסין ומאזורי השפעתה, ובכך להצר את צעדיה ולפגוע בה מבחינה כלכלית.
