הארכיון הפלסטיני: המלחמה על הזיכרון

על פי אמרה המיוחסת לנפוליאון, "היסטוריה היא אסופה של שקרים שאנשים הסכימו עליהם". האמרה מביעה את הזלזול של המצביא הגדול, שהיה סבור שכל שמשנה הוא הכוח הפוליטי והצבאי – העובדות והאידיאולוגיה כבר יתיישרו לפיו. ברם, פעמים רבות נראה כי לזיכרון ולתודעה ההיסטורית חיים פוליטיים משל עצמה: הם עשויים להיות כלים של החזק כדי להכפיף את החלש לרצונו, ולהיות מעוצבים על ידו. מאידך, זיכרון עשוי לשמש גם ככלי עוצמתי בידי החלש כדי לשמור על זהותו ועל תודעתו העצמית מפני מתקפותיו של החזק. 

מה משמעותו של זיכרון שכזה, שהוא חלק מן היחס של קבוצה שלמה לעבר? כיצד הופך הזיכרון מנחלתו של הפרט לנחלתה של הקבוצה? התשובה הראשונית ביותר עשויה להיות הסיפור בעל־פה. זהו סוג התקשורת הראשונית ביותר, הקרובה ביותר אל האירוע הנזכר עצמו. במקרה כזה, האדם שנוכח באירוע עומד בפני המאזין, ובעצם נוכחותו הוא מעיד על קיומו של האירוע. לא לחינם, במערכות משפט רבות, העדות נחשבת יותר מכל סוגי הראיות האחרות מפני שמי שנכח באירוע חוזר ומנכיח אותו בגופו ובדיבורו. העדות היא הדרך הקרובה ביותר העומדת בפני מי שלא היה באירוע לנכוח באירוע. הייחוד של העד הוא שהוא איננו רק מדווח, אלא אחד המשתתפים באירוע, ועל כן האירוע צרוב בו. לכן העד נתפס כמוסר את האירוע במלוא הייחודיות שלו. למעשה, העד אפילו לא חייב להעיד בדיבור; הוא יכול להעיד במעשה: המילה "מרטיר" במסורת הנוצרית או "שהיד" בזו המוסלמית משמעותן "עד". עדים אלו מעידים על אמונתם לא במילים אלא בעצם המעשה של המוות. אומנם אפשר להעתיק עדות שבעל־פה, והעדויות שבכתב שעליהן מתבסס ההיסטוריון גם הן עדויות. ברם, העדות שבעל־פה היא המקור, והכתב שואב את סמכותו ממנה. ביוונית, גם המילה "היסטור" ביוונית היא עד – היוונים סברו שההיסטוריון האידיאלי הוא עד הראייה עצמו. 

מנגד, לכתב יש סמכות משלו: הסמכות המוענקת למילה המודפסת, בייחוד כשהיא תוצאה של מחקר. חשבו על מחקר כתוב, על ספר או אף על עיתון. למילה המודפסת, כאופן ייצור והפצה של ידע, יש היבט חברתי בולט. היא נהנית מכוחם של מוסדות חברתיים המעניקים לה את סמכותה. מאחורי כל מחקר, עומדת האוניברסיטה שהכשירה את החוקרת ושמעסיקה אותה, קרנות מחקר, מערכת הוצאה לאור הכוללת עורכים, מגיהים ואנשי דפוס, עמיתים אנונימיים המבקרים את המחקר – ולא פחות מכך, קהל קוראים שהמאמר ממוען אליו. אלו מוסדות רבים ומגוונים שכולם מעניקים את משקלם הסגולי למידה שבה המאמר נתפס כסמכותי או כאמיתי. לא פחות מכך, למילה הכתובה מוסדות ייחודיים האחראים לשימורה ולהנגשתה בעת הצורך לכל דורש. אלו הם הספרייה, אך גם כמובן הארכיון. שימורה של המילה הכתובה בדיוק כפי שנכתבה הוא חלק גדול ממקור כוחה. הסיפור שבעל־פה, גם אם מצליחים להעביר אותו, משתנה ומתגוון כל העת. אומנם, ברור שישנם סוגים אחרים של כתיבה, פורמליים הרבה פחות (למשל, שירים למגירה בכתב יד, רומנים או רשימות מחשבות), אבל גם כאן, ניתן לחשוב על התוצר המחקרי המוסמך והמודפס כמקרה המובהק ביותר של כתיבה, שלפיו נמדדים כל האחרים. ברם, בניגוד לעדות המוסרת אירוע ייחודי, המשמעות של התלות של המילה הכתובה במוסדות היא שהיא כפופה לצורות ולקונבנציות הנגזרות ממוסדות אלו: אי־אפשר להציג מאמר אקדמי כסיפור אישי. הוא משולב בהכרח בשיח אקדמי מסוים, מכבד הנחות יסוד מסוימות ומוסכמות כתיבה רבות.

תורה שבעל פה

בשאלות כאלו עוסק מאמרה של נואר ת'אבת באתר ג'דליה, מגזין אלקטרוני עצמאי מבית המכון ללימודים ערביים. המאמר סוקר שורה של יומנים וספרי זיכרונות של פלסטינים ושל פלסטיניות ומחקרים המבוססים עליהם. ת'אבת מתמקדת בפרויקט לתיעוד הסוגיה הפלסטינית בעמאן, מייסודו של מועיין א־טאהר. הפרויקט מורכב מארכיונאים הקולטים את החומר, סורקים אותו ומעלים אותו לאתר האינטרנט של הפרויקט ומחוקרים המפרסמים מחקרים על בסיס הארכיון של הפרויקט.

ת'אבת עומדת בייחוד על הפער שבין העל־פה לבין הכתב ועל מערכת היחסים המורכבת שלהם. הדבר חשוב במיוחד בעבור מי שכותב את ההיסטוריה של הסוגיה הפלסטינית: לפלסטינים, במשך זמן רב, לא היו מוסדות של ממש כדי שיתעדו, יחקרו ויכתבו את ההיסטוריה שלהם. לכן, חלק גדול ממנה נותר גנוז בסיפורים שבעל־פה. ת'אבת מאפיינת את הידע שבעל־פה כחופשי, ספונטני, ראשוני ולא מנוסח. אך החוקרת, בניגוד לעד, מנסה לדחוק את דבריו אל תוך מסגרות שכליות-ביקורתיות: בכך היא מתרחקת מן הראשוניות שבדיבור. אך המחקר הביקורתי הוא נחוץ לחלוטין – מי שמספר סיפור מדווח על עצמו לא פחות ואף יותר מכפי שהוא מספר אירוע חיצוני ובלתי־תלוי. לאירוע יש השפעה רגשית ואישיותית על האדם החווה אותו. מצידו של מי שחווה את האירוע, משמעות האירוע עבורו והאירוע עצמו הם בלתי־ניתנים להפרדה. לכן, האירוע כנפרד מן החוויה האישית של כל עד ועד, ניתן לשחזור רק בידיו של החוקר ועל  ידי כלי המחקר הביקורתיים העומדים לרשותו, המנפים את האובייקטיבי מן האישי. מלאכתו של החוקר היא הביקורת – הוא משווה ומצליב בין עדויות, מנפה מתוכן את הדעות הקדומות, הרגשות, תעתועי הזיכרון והאידיאולוגיות. יתר על כן, העד חווה את חייו כחלק מרצף כרונולוגי אחיד ובלתי־פוסק של אירועים, ואילו החוקר מסוגל לאמץ מבט סינופטי הנע בין מקומות וזמנים. בכך הוא ממקם את האירוע בתוך מארג של סיבות, של תוצאות ושל מבנים חברתיים. הדבר תלוי בעצם ריחוקו של החוקר מן האירוע, ובכך שהוא לא חווה אותו בגוף ראשון.

ן רב, לא היו מוסדות של ממש כדי שיתעדו, יחקרו ויכתבו את ההיסטוריה שלהם. לכן, חלק גדול ממנה נותר גנוז בסיפורים שבעל־פה

ברם, בכך שהחוקר מכפיף את העדות אל מבטו הביקורתי, הוא מכליל אותו במבנה התיאורטי שהוא – חוקר מנסה ליצור. מבנה זה תלוי, כפי שראינו, במבנים חברתיים ומוסדיים. אלו יכולים להיות מבנים תיאורטיים, מוסכמות ז'אנריות או מוסדות חברתיים. בכך, החוקר משעבד את הספונטניות ואת הייחודיות של הזיכרון האישי למבנה חברתי מופשט, ותמיד, במידת מה, עושה עוול לייחודיות של העדות ושל המעיד. אך כאן בדיוק נעוץ הפרדוקס של הזיכרון – בלי שהזיכרון ייכתב ויוכלל בתוך מבנה חברתי החורג ממנו וזר לו, הוא נותר שותק ונשכח, אך הכללתו במבנה שכזה היא פעולה אלימה במידת מה. 

אולם ההבחנה בין כתב לעל־פה מטושטשת על ידי הסוגה שבה עוסקת ת'אבת – היומן בגוף ראשון. הדבר נכון בייחוד ליצירה שבה היא מתמקדת בהרחבה – יומנו של אכרם זעיתר. זעיתר היה מדינאי ולאומן פלסטיני ופאן־ערבי. יומנו המפורט כולל יותר מ־10,000 דפים, רובם עדיין בכתב יד. סוגת היומן יושבת על הגדר שבין הכתב לעל־פה: מצד אחד, היא מתיימרת להיות סיפור בגוף ראשון של האירועים בתוך הרצף הכרונולוגי של הזמן מפי מי שהיה נוכח בהם. זאת בניגוד לרומן או למחקר ההיסטורי שבהם יש בדרך כלל "מספר כל יודע", הרואה התרחשויות רבות במבט סינופטי. המספר מסוגל לעבור בין התרחשויות, להשוות ביניהן ולארגנן במבנים של משמעות. 

הסיפור בגוף ראשון

ת'אבת מוצאת ביומניו של זעיתר אלמנטים רבים של הסיפור "בגוף ראשון": היומן מאורגן לפי סדר האירועים; הוא איננו מתאר רק את ההתרחשות האובייקטיבית, אלא כותב את רגשותיו ואת עמדותיו לפני ותוך כדי שהוא מדווח על אירועים מאירועים שונים. מאידך, כאשר זעיתר כתב את יומנו, הוא כבר ייעד אותו לפרסום, דבר שמתבטא בסגנון כתיבתו. ת'אבת מתארת כיצד זעיתר נע בין העמדה הרגשית והמעורבת של המספר בגוף ראשון, הנתון בתוך הרצף הלינארי של הזמן, לבין עמדה של פרשן, שבה הוא מתבונן באירועים במבט רחוק יותר, מנתחם ומפרשם. בניסוחה של ת'אבת, זעיתר כמו מבקש, ברגעים אלו, "לחרוג מן המעגל ההרמנויטי" ולהיות הקורא האידיאלי של היצירה שלו עצמו. הוא מנחה את הקורא כיצד יש לתת משמעות והקשר רחבים יותר לאירועים המבודדים שהוא מתאר. יותר מכך, ברור שזעיתר כותב את הדברים, במקרים רבים שנים רבות לאחר שהם התרחשו, ובמובן זה גם הוא נזקק לעבודת שחזור, בדיוק כמו ההיסטוריון. 

במובן מסוים, כבר בעצם מהותו, היומן חורג אל מעבר לניגוד הבינארי של דיבור ושל כתב, העומד ביסוד הניגוד שבין העל־פה האידיאלי לכתב האידיאלי. הוא נכתב מעמדה כמו-דיבורית, אבל הכתב איננו העתק מדויק של דיבור ספונטני, חסר צורה ומוכל בעצמו: המספר נתון כבר בתוך המחשבה על קהל היעד, ולכן הוא מציב את עצמו כבר בעמדה של קורא. מצד שני, כפי שמציינת ת'אבת עצמה, היומן איננו סתם רומן – המיוחד בו הוא בדיוק העמדה של הכותב כעד ישיר – העובדה שהוא נכח שם, שהוא חלק מן ההתרחשות ולא רק מתבונן בה. על כן, בדיוק כמו עד, אנו סבורים במידת מה שדרכו ניתן לבחון את ההתרחשות עצמה, ולא רק את הדיווח עליה. 

המקרה המוזר של היומן בגוף ראשון מדגים לנו שמקרי הקצה של כתב ועל־פה הם היפותטיים בלבד – כל אדם הוא כבר קורא של עצמו במידה מסוימת. ובמובן הזה, הוא כבר כותב של עצמו – שכן הוא מסוגל לדמיין קורא של מעשיו – ובכך הוא כבר נתון בקהילה שבה קיימים יחסים חברתיים, תיאוריות ומבנים המעניקים משמעות לאירועים. כפי שאנחנו למדים מזכרונותיו של זעיתר, וכפי שטען הפילוסוף ז'אק דרידה בספרו "על הגרמטולוגיה", הכתב והעל־פה הם ספקטרום ולא ניגוד מוציא וממצא. 

הקולות המושתקים

אם כן, הזיכרון תלוי תמיד במבנים חיצוניים שתפקידם לבצע אובייקטיביזציה של הזיכרון – מבנים אלו יכולים להיות, כפי שראינו, מבנים מופשטים כמו ז'אנר, אך גם מבנים חברתיים של הידע, כמו למשל קבלת סמכותם של היסטוריונים או של המדע המודרני; ואפילו של מוסדות חברתיים של ידע, כמו אוניברסיטאות או בתי הוצאה לאור. ת'אבת מודעת לכך היטב, ועל כן היא מצביעה על כך שלהיסטוריון, כסוכן של חקירה אובייקטיבית וממוסדת, יכול להיות תפקיד חשוב בהעלאה מן האוב של זיכרונם של קבוצות שוליים ושל מדוכאים. ההיסטוריון איננו רק מתעד זיכרונות, הוא גם מתערב בהם. תפקיד כזה בולט במחקרה של ת'אבת עצמה על אחמד אל־ימאני, כותב יומן בעצמו המתאר את הקמת תנועת הפועלים הפלסטינית. לדעת אל־ימאני, ולדעת ת'אבת עצמה, תנועת הפועלים שיחקה חלק מהותי בבניין התודעה הלאומית הפלסטינית ובמאבק כנגד הכיבוש הישראלי. ברם, ת'אבת גילתה במהלך מחקרה שאנשים רבים שאל־ימאני מייחס להם תפקיד מפתח בתנועת הפועלים, נעדרים כמעט לחלוטין מן הארכיון ומן הזיכרון. הסיבה לכך היא שהתנועה דוכאה בעוצמה, ואנשים אלו, רובם קומוניסטים, בילו כמעט את כל חייהם בכלא הישראלי או הירדני, ובכך הושתקו ונעלמו מדפי ההיסטוריה. לא רק תנועת הפועלים עצמה דוכאה – זיכרונה כמעט נמחק מעל פני האדמה. כאן בדיוק מגיע תורה של ההיסטוריונית בהחזרתם של אנשים כאלו אל התודעה. עבור ת'אבת בעצם חקירת הסכסוך והזיכרונות הנוגעים אליו ניתן מקום לקולם המושתק של הפלסטינים באופן כללי ולקולם של קולות מושתקים במיוחד כמו אלו של נשים או של הפועלים.

להיסטוריון, כסוכן של חקירה אובייקטיבית וממוסדת, יכול להיות תפקיד חשוב בהעלאה מן האוב של זיכרונם של קבוצות שוליים ושל מדוכאים

כאן יש לשאול: מה המשמעות מלכתחילה של לזכור או לשכוח? כפי שראינו, לא ניתן להפריד בין הזיכרון האישי למסגרות החברתיות של הזיכרון. לפי ההיסטוריון הישראלי גדי אלגזי, ניתן לדבר על "זיכרון" רק במסגרת של מוסדות ושל מבנים יציבים המאפשרים להכליל אדם או אירוע בתוך רשימה של אנשים או אירועים שיש לזוכרם. זאת בלי שיהיה צורך לחשוב על בדיוק מה המשמעות של הכללתם ברשימה זו. המשמעות של "זכירה" אם כן נגזרת באופן אוטומטי מן המבנה החברתי המאפשר אותה. היא איננה יכולה להיגזר באופן לוגי או מהותי מן המשמעות של המילה "זיכרון" או מן הפעולה הקוגניטיבית המכונה "זיכרון" – שכן זיכרון יכול להיתרגם לסוגים מגוונים של תפיסות, ובייחוד של פרקטיקות של זכירה. ניתן לחשוב, למשל, על יום הזיכרון, על יום הנכבה או על ה"שבעה" היהודית. כולם אירועים שניתן לזהותם עם אופנים של זיכרון. ברם, ראשית כול מדובר בפרקטיקות יותר מאשר באירוע קוגניטיבי; ויותר מכך, איזה מכנה משותף מהותי יש לפרקטיקות האלה, חוץ מן העובדה שהן מכוונות, באופן מסוים, לאירועי העבר?

שער הפליטים הפלסטיני

אם הזיכרון תמיד תלוי במבנה, ממשיך אלגזי, ניתן לשכוח באמת רק על ידי הריסת המבנה עד היסוד. אחרת, מה ש"נשכח" מותיר עקבות או חללים במבנה. זאת בייחוד כיוון שהשכחת אדם או אירוע דורשת לרוב פעולה אקטיבית. לכן היא מותירה אחרי המושכח חורים שניתן להתחקות אחריהם. בחלקים מסוימים של העולם החרדי, למשל, ישנה פרקטיקה של ישיבת "שבעה" על קרוב משפחה שיצא בשאלה, ולאחר מכן, חל איסור על הזכרת שמו. אך ישיבת השבעה היא פרקטיקה אקטיבית המכוונת לאדם זה – ובכך בעצם מנכיחה את זיכרו. יותר מכך, ככל שאדם זה חקוק יותר במבנה המשפחתי, למשל אם הותיר אחריו בנים, הוא משאיר "חלל" – לבנים חייב להיות אב. הוא נשכח מלב רק כאשר אף אחד לא שם לב שהוא היה אמור להיות שם מלכתחילה, כאשר המבנה החברתי של משפחתו נמוג. אז, גם אף אדם פרטי לא יוכל להעלות אותו בזיכרונו בחזרה מתהום הנשייה. 

כפי שמראה יאסר עאשור בכתבה על "הארכיון הפלסטיני" באתר רומאן, מגזין אלקטרוני פלסטיני מבית "שער הפליטים הפלסטינים", דומה שבדיוק על נקודה זו עמדו שני הצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנת 1965, הקים אש"ף את "המכון למחקרים פלסטיניים" בבירות. מטרתו של המכון הייתה לתעד ולחקור בצורה ממוסדת ומאורגנת את ההיסטוריה הפלסטינית. בשנת 1982, כבשה ישראל את בירות, גירשה את אנשי אש"ף לרחבי העולם הערבי, ובתוך כך דאגה להחרים את כל תכולתו של ארכיון המכון. תופעה זו הצטרפה לתופעה נרחבת של ביזה של חומרי ארכיון פלסטיניים במלחמת 1948 – כולל 48 אלף סלילי פילם, 2.7 מיליון תמונות, 96 אלף הקלטות, 46 אלף מפות ו־8,000 ספרים מספריות ערביות בירושלים, כמו זו של ח'ליל א־סכאכיני וספריית משפחת נשאשיבי ועוד מסמכים רבים נוספים. דומה שישראל הכריזה מלחמה לא רק על הפלסטינים עצמם אלא על הזיכרון שלהם – וזאת היא עשתה דרך מלחמה במוסדות האמונים על זיכרון זה, ובראשם ארכיונים וספריות. חומרי הארכיון, אגב, הושבו לאש"ף במסגרת עסקת שבויים – עובדה שמראה כי לא מדובר בדבר של מה בכך עבור שני הצדדים. 

ברם, כפי שמראה עאשור, הפלסטינים נאבקים כדי לבנות מוסדות זיכרון. מיזמים פלסטינים מבקשים לאסוף את הקרעים והשברים של הארכיון הפלסטיני הפזורים בישראל, בשטחי הגדה ובפזורה הפלסטינית ברחבי העולם הערבי. להלן אסקור שני ניסיונות מעניינים במיוחד. הראשון שבהם הוא מיזם בשם "ח'זאין" (خزائن, "ארונות"). האתר איננו מתמקד בשחזור של היסטוריה פוליטית, מסמכים דיפלומטיים חשובים או טקסטים נרטיביים, אלא במה שמכונה ephemera – כלומר כל פיסת נייר, ואף השולית ביותר, הקשורה לפלסטינים ולחיי היומיום שלהם לפני הנכבה, שעשוייה להוביל לסיפור מעניין. המיזם מבקש לאסוף מכמה שיותר אנשים פרטיים מסמכים משפחתיים הנוגעים לחיי הפלסטינים לפני הנכבה שנותרו חבויים בבתים פרטיים (ומכאן שמו). המיזם, שהוקם על ידי פאדי עאצלה, אסף עד כה יותר מ־5,000 מסמכים מאוספים קטנים וביתיים ומאוספים גדולים יותר. המסמכים נסרקים כולם ומועלים לאינטרנט, בין השאר כדי לשמור על הארכיון מפני פגיעה ישראלית.  

המיקוד הרחב של הארכיון מאפשר לו להגיע אל מגוון של סיפורים בחיי היומיום הפלסטיניים, כמפורט במאמרה של עזיזה נופל באתר אל־ג'זירה הפאן־ערבי שבסיסו בקטאר. נופל מתייחסת, למשל, לסיפורו של מוסא יונס אלחוסיני, מנהל קולנוע ביפו, שהתכתב עם אומנים רבים, ביניהם מוחמד עבד אל־והאב, מגדולי הזמר הערבי-המצרי. הזמר אף ערך תחרות בין אנשי יפו להצעת שמות לסרטו שנקרא לבסוף "האהבה אסורה".  על הללו היה להביא את ההצעות לקולנוע של אל־חוסיני, ומציע השם הנבחר זכה לפרס כספי. ההתכתבויות של אל־חוסיני נשמרו בידי נכדתו ע'דיר אלדג'אני, לאחר שרוב מסמכיו נגנבו מביתו שברחוב סלאח א־דין שבירושלים. סיפור היסטורי נוסף שהארכיון הצליח לשמר הוא מכתבי תלונה של חקלאים פלסטינים מן המאה ה־19 אל השלטון העות'מאני על שחיתותם של הפקידים העות'מאנים המקומיים. נופל מדגישה כי ממצא זה מעניין במיוחד משום שנדיר למצוא תיעוד קולם של האיכרים ושל אנשים שאינם ממעמד גבוה בהיסטוריה. 

אם קודם לכן, בעקבות אלגזי, הדגשנו את השאלה מה מכלילים ומה מוציאים מרשימת הזיכרון, ההתמקדות ב־ephemera נראית במבט ראשון כמעין ניסיון נואש למחצה להכליל הכול ברשימה. ניסיון זה עשוי להיראות מעט פרדוקסאלי, מעין מלחמה קישוֹטית בטחנות הרוח של השכחה. אך יש כאן משהו יותר מכך – ‏ דווקא משום שאין כאן ניסיון לקבוע שדווקא סיפור כזה או אחר הוא חשוב יותר מאחרים, האפקט המתקבל הוא העלאה בזיכרון של חוויה של חיים ממשיים ומלאים בפרטים. זהו ניסיון לגעת בקצות האצבעות בתחושה החמקמקה שאכן התקיימה במרחב הפלסטיני צורת חיים מסוימת שבה חוו אנשים מסוימים את חייהם כמלאות המספיקה לעצמה ולא כחלק מהפשטה פוליטית – מציאות שהתקיימה לפני הנכבה והסכסוך ובנפרד מאלו. הפרויקט מנסה לשוב מעבר לטראומה של הנכבה, שלא רק הייתה אסונם הלאומי של הפלסטינים, אלא הביאה חברה וצורת חיים זו אל קיצה באלימות, והציבה אותה מעבר למחסום כמעט בלתי־עביר. 

אפקט המציאות

ההתמקדות בפרטים כה קטנים מזכירה את "אפקט המציאות" של רולאן בארת. בארת טען כי כדי ליצור אשליה שהרומנים שלהם מייצגים את המציאות, ולא הפשטה מבנית שלה, שילבו סופרים כמו פלובר בספריהם פרטים שהם חסרי משמעות לגבי כל מבנה אחר שעשוי להימצא בספר – העלילה, התמות, איפיון הדמויות וכו'. עצם העובדה שלפרט אין כל משמעות מלבד עצמו, יוצרת את האשליה שהטקסט מייצג את המציאות – שכן המציאות היא בדיוק הדבר הזה, החורג מכל הפשטה, שלא ניתן להכניס את כל פרטיו למבנה של משמעות. לעיל, ראינו שת'אבת תיארה את מטרתו של ההיסטוריון כמיון של הפרטים השונים שבארכיון לחשובים וללא־חשובים כדי לשלבם במבנה גדול יותר ולהצילם מתהום הנשייה. כאן, מנגד, יש ניסיון ליצור ארכיון טהור מכל הפשטה. ברם, דווקא על ידי חוסר הפשטה זה מנסה הפרויקט להתקרב אל המציאות כפי שהיא, ומתוך כך הוא מקבל את ערכו.

הפרויקט השני הוא "פלסטין בזיכרון" (فلسطين في الذاكرة). לפי כתבתה של הנאדי קואסמי באתר מתראס, במת תקשורת פלסטינית, הרי שהפרויקט מייסודו של צלאח מנצור אבו סוס מתמקד בתיעוד הנכבה – הוא מאורגן על פי מפתח הכפרים שגורשו בנכבה, שלכל אחד מהם דף משלו עם מגוון פרטים עליו. ברם, המיזם הבולט ביותר שנטל על עצמו אבו סוס הוא גביית עדויות מכמה שיותר מגורשים מן הכפרים. כיוון שרצה להיות עצמאי מהטיות פוליטיות, מימן אבו סוס את הוצאות המיזם מכספו הוא, ועל כן נאלץ להפסיקו ב־2011, עת נתקל בקשיים כלכליים. אבו סוס נסע ברחבי העולם הערבי וראיין כמה שיותר גולים: החל בפוליטיקאים, עיתונאים, דיפלומטים ואנשי אינטליגנציה, הרגילים לדבר ולתווך את סיפורם לאחרים, וכלה בכפריים פשוטים, שזו להם הפעם הראשונה שהם מספרים את סיפורם. קואסמי מספרת כיצד מצפייה בסרטונים ניתן לראות שאבו סוס משתמש בשאלות מוכנות מראש, אך מריאיון לריאיון הוא מפתח שיטות מתוחכמות יותר ויותר כדי לדובב את מושאיו ולסייע להם להתגבר על השכחה. קואסמי מתארת כיצד לאורך הריאיון הטון עובר מנוסטלגיה אל המציאות האידיאלית שלפני הנכבה, אל עבר פחד שהולך ונבנה לקראת סופו הידוע מראש של הסיפור. ביחד, הראיונות הרבים שאבו סוס העלה לאתר הם מסמך אנושי מגוון, המאפשר הצצה אל המציאות ששררה בפלסטינה לפני הנכבה ואל אירועי הנכבה עצמם. 

פרויקט זה מעלה את השאלות שאותן שאלנו לעיל על משמעותה של עדות עבור ההיסטוריה והזיכרון, אך מכיוון אחר. ראשית, הפרויקט מקבל את כוחו מכוחו של העד כמייצג את האירועים בגופו. ברם, כאן מקבל הדבר הקשר אחר בשל שינוי המדיום – העדות לא רק נרשמת, אלא מצולמת ומועלית לרשת האינטרנט, וכך נעשית בעצמה זמינה כארכיון. ארכיון הווידאו של הנכבה איננו מכיל רק עדויות לקיומה של הנכבה או של הכפרים שנחרבו בה – הוא מכיל משהו מן הכפרים האלו עצמם. אם ארכיון "ח'זאין" ניסה לשחזר את מלאותו של הקיום הפלסטיני לפני הנכבה על ידי עקבותיו שבכתב, מעין מאובנים שמעידים על מציאות שנעלמה, כאן יש ניסיון לשחזרו על ידי הנוכחות הישירה של מי שהיו שם. בעוד שהכוח של "ח'זאין" הוא בהצגת ההקשר של החיים ובניסיון לשאוב ממנו משמעות, "פלסטין בזיכרון" מציג גולים, אנשים שמנותקים כבר מהקשרם המקורי – אך נושאים אותו ברוחם, בזיכרונם ובקמטים שעל פניהם.  לפי אלגזי, כאשר הזיכרון כבר מובנה על ידי מוסדות ומבנים חברתיים, המבנה המדויק שלו סמוי מן העין. הארכיון הוא אחד ממוסדות הזיכרון. נראה שהארכיון הפלסטיני נמצא בתהליך של התאוששות מודעת מטראומה שאיימה להחריב אותו יחד עם כל המבנים שהיוו את התשתית לזיכרון הפלסטיני. התאוששות זו מלווה בניסיונות מודעים לבנייה מחדש של מוסדות הזיכרון, במלחמה כנגד השכחה. בשלב זה, לפני שהצורה של הזיכרון מתגבשת, נגלים לפנינו הניסיונות השונים במלוא גיוונם המבני. לעיל בחנו שלוש ניסיונות לבניית הארכיון הפלסטיני – ספרי זיכרונות בגוף ראשון, ephemera ולבסוף עדויות מצולמות. ראינו את השוני ואת הגיוון, אך אלו פרויקטים שמגמתם הכללית משותפת: הניסיון לגשר על הפער הבלתי־נסבל שבין העבר להווה ועל אובדנו הטראומטי של העבר. כיוון שהעבר כה חשוב בעיצובה של הזהות, הפלסטינים נלחמים כדי להשיב אותו לעצמם ולהבנותו באופן שיאפשר לו להיות מובן. הפער בין העבר להווה אינו כרוך רק בפער הזמני, אלא גם באסון ההיסטורי של הנכבה, שאיים להרוס את המבנים הקולקטיביים המקשרים בין השניים, פער שההתגברות עליו היא תהליך ארוך, ממושך וכאוב של ריפוי ושל איחוי.