רבים מהמאמרים שהתפרסמו בעקבות העימות הצבאי האחרון בין ישראל וחמאס התמקדו במה שנראה כהשתלבותם של הפלסטינים אזרחי ישראל במאבק הלאומי הפלסטיני. היו שראו בכך נקודת שינוי וניצחון מסוים לחמאס. ב־30 במאי 2021 התפרסם באתר הלבנוני העצמאי א־ספיר אל־ערבי מאמר מאת רג'א אל־ח'אלדי, כלכלן פלסטיני חשוב, העוסק בנושא מזווית שנוטים להזניח בהקשר של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי – הזווית הכלכלית.
בפתח מאמרו קורא אל־ח'אלדי להנהגה הפלסטינית להפנות תשומת לב גם להיבט הכלכלי של העימות, שבמסגרתו ישראל "השתלטה על הגיאוגרפיה, המשאבים, השווקים וההון. ישראל הקימה מערכות חוקים המפלות בין האזורים השונים תחת ריבונותה. עד שהתחוללו האירועים האחרונים, המדיניות הזאת הצליחה לבודד את מה שהיה לפנים מארג כלכלי ערבי הרמוני ואחיד בפלסטין המנדטורית. מארג זה היה חלק מ'הכלכלה המשנית' של המנדט הבריטי בפלסטין. כיום נשענים כל המרכיבים של הכלכלה הזאת באופן מוגזם על הבסיס הישראלי. עם זאת, הכוחות הסמויים שהתגלו לאחרונה, אלה ששיקפו את המאבק המדיני הפלסטיני דרך עדשה המכילה את כל הפלסטינים – כוחות אלה פירושם שישנו צורך נוסף לצרכים המדיניים והלאומיים. הכוונה לצורך להעריך מחדש את המשקל 'הערבי' במאזני הכוח הכלכלי, לעומת משקלה של כלכלת ישראל."
אל־ח'אלדי מסביר שהטענה לקיומה של כלכלה פלסטינית אחת לצד הכלכלה הישראלית אינה נכונה. יש כלכלה ישראלית-יהודית שלטת וכלכלות ערביות-פלסטיניות קטנות הסובבות אותה בדגם התואם את תיאוריית התלות, כפי שניסח אותה הכלכלן הארגנטיני ראול פרביץ'. הכוונה לכלכלות הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ורצועת עזה, שאמורות היו להתאחד "במסגרת התרחיש הוורוד של פתרון שתי המדינות". אל־ח'אלדי טוען גם שהחלטת החלוקה של האו"ם יצרה מדינה יהודית, אך לא מדינה פלסטינית, "והבדיחה העצובה היא שאחד הסעיפים של התוכנית הנשכחת הזאת הפך לעובדה בשטח אף שאין הסכם מדיני בעניינה: בעוד שאת שטח פלסטין הורתה התוכנית לחלק לשתי מדינות, הרי שאת הכלכלה הערבית-היהודית המאוחדת שהתקיימה לפני 1948 קבעה התוכנית שאין לחלק. הכוונה הייתה ששתי המדינות יקימו 'איחוד כלכלי' שתוכנן ב־1947 במטרה לקדם ולפתח את שתיהן לאחר עצמאותן."
תוצאה נוספת של "הצלחת" האיחוד הכלכלי הזה, אומר אל־ח'אלדי, היא ששלב הביניים שעליו דובר בהסכמי אוסלו ופריז הפך למצב קבוע. הכוונה לכך שההתנחלויות הישראליות בשטחים הן חלק בלתי־נפרד מהכלכלה הישראלית היהודית, כך שהאיחוד הכלכלי מתקיים מתוקף החוק הישראלי. נוסף על כך, ערביי ישראל, המהווים כ־20% מאוכלוסיית ישראל, שותפים גם הם לכלכלה הפלסטינית, בצורות שונות. זאת אף שכאמור, החזון המקורי והאופטימי של כלכלה פלסטינית אחת התרסק על קרקע המציאות של ההתנחלות הישראלית בגדה.
אל־ח'אלדי כותב: "הנרטיב החלופי שאני מציע הוא שנותרה בפועל 'כלכלה ערבית' בשטח פלסטין ההיסטורית. יש למעשה שני דגמים כלכליים נפרדים בשטחים האלה, אבל אין ביניהם שוויון או אפשרות לצמצם את הפערים ביניהם. יש כלכלה יהודית ריבונית וגלובליסטית של ממשלת ישראל, הנשענת על תעשייה, הון וטכנולוגיה. מנגד, יש 'כלכלה ערבית אזורית' שנותרה על כנה מהגליל ועד הנגב במסגרת הכלכלית-ביטחונית-קולוניאליסטית הישראלית. מטבע הדברים, הקולוניזציה הציונית היא שמנעה את המשך פיתוחה של הכלכלה הערבית האזורית מאז 1948. כמו כן, המציאות הגיאופוליטית והגלובליזציה חיסלו את האפשרות שכלכלה זו תהיה עצמאית. ואולם, הכלכלה הפלסטינית היא עובדה בשטח." זאת, טוען אל־ח'אלדי, למרות היעדר הרציפות הטריטוריאלית הפלסטינית. הוא מבחין בין מחוזות ותתי־מחוזות כלכליים אלה: המחוז הראשון הוא הגדה המערבית המורכבת מכלכלה ניאו־ליברלית ללא ריבונות ברמאללה, בחברון – המנוע התעשייתי של פלסטין, בשטח C ובצפון הגדה, המחבר את הגדה לכלכלת ערביי הגליל. המחוזות הנוספים הם: ירושלים המזרחית, רצועת עזה (כלכלה ניאו־ליברלית אסלאמית) והאזורים הערביים בישראל, שהם "העומק הפנימי" של כלכלת פלסטין.
המחוזות השונים נותקו זה מזה ב־1948, התחברו חלקית מחדש ב־1967, התאחדו ב־1994, והתנתקו שוב ב־2000 וב־2007. חלקם מחוברים במידה מסוימת גם היום. סך ההכנסה הלאומית שמייצרים המחוזות במסגרת הכלכלה היהודית הישראלית הוא 12 אחוזים, לעומת 40 אחוזים עד שנת 1948.
הכותב מסביר שתוכניות הפיתוח שהציעו אקדמאים ומומחי מדיניות התבססו על התפיסה של כלכלה פלסטינית במסגרת "היום שאחרי" עצמאות המדינה הפלסטינית, אך נראה שלישראל לא הייתה כל כוונה להגיע לאותו יום. משום כך, הוא אומר, יש להתמקד בחלק שהוזנח – "הכלכלה הערבית" בתוך ישראל, ובדרכים לצרף אותה למסגרת הכלכלית הפלסטינית הכוללת. אחד האמצעים לשם כך הוא חיזוק הקשרים המסחריים בין ערביי ישראל ובין הגדה, שלדברי אל־ח'אלדי ערכו מוערך בכמיליארד דולר בשנה. הכותב מכיר בכך ש"הסיפוח ללא מיזוג" המאפיין את קשרי הפלסטינים וישראל אינו מאפשר "התנגדות כלכלית" אפקטיבית לייהוד הארץ, אך פעולותיהם של ערביי ישראל במהלך העימות האחרון בין ישראל וחמאס נותנות תקווה לשינוי לקראת כלכלה פלסטינית אחידה. המסקנה מכך היא שהכלכלה הפלסטינית צריכה לשים לה למטרה להתמקד בצדק חברתי, בזכויות מדיניות ובכבוד האדם כדי ליצור מרחב של מדינה אחת לשני עמים ולשתי כלכלות. מעניין לציין שמסקנה זו עולה בקנה אחד עם מסקנתם המדינית של חלק מאנשי השמאל הרדיקלי בישראל.
הצעה מעשית נוספת של הכותב היא הקמת איחוד תיירותי בין ירושלים, נצרת, בית לחם ויריחו במטרה להגדיל את נפח התיירות הפלסטינית. נוסף על כך, בעלי עסקים ערבים בישראל יכולים להעסיק יותר עובדים מהגדה, וערבים ישראלים יכולים, כך הוא אומר, "למלא חלק מהפערים בשוק העבודה בגדה". התעשייה הקלה בגדה (מזון, רהיטים ואלומיניום) יכולה לייצא את מוצריה לשווקים הערביים בישראל כתחליף למוצרים מתוצרת ישראל. אל־ח'אלדי מציין שכיווני פעולה אלה הם רווחיים וישימים מבחינה חוקית.
