שני כותבים פלסטינים ד"ר עבד אל־חמיד סיאם ודאוד כותאב, עסקו לאחרונה בשאלה כיצד יש להתמודד עם המשבר הפוקד את הזירה הפלסטינית בעקבות הסכמי הנורמליזציה שחתמה ישראל עם מדינת האמירויות ועם בחריין. שניהם הסכימו כי ההתנגדות (מוּקאוומה) היא התשובה, אך מה מהותה של ההתנגדות?
במאמרו ביומון הפאן-ערבי אל־קודס אל־ערבי מ־10 בספטמבר, תחת הכותרת: "מה צריך לעשות? עיון מחודש בתרבות ההתנגדות", סוקר סיאם, מרצה במרכז ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ראטגרס במדינת ניו ג'רזי, ארצות הברית, את הפתרונות שהציעו כותבים אחרים למשבר הנוכחי. בין אלה נמנים הקריאה לפיוס בין פתח וחמאס, לשיקום מוסדות אש"ף ולבחירת מנהיגות חדשה. כמו כן, הוא מציין: "ישנו צורך להירתם להתנגדות כוללת. כולם מסכימים על כך – גם המזכ"לים (של הפלגים הפלסטיניים), שנפגשו לאחרונה ברמאללה ובבירות והקימו ועדה להנהגת ההתנגדות. אני לא חושב שמישהו מתייחס ברצינות להחלטות האלה. הפגישה הייתה רק ניסיון לשקם את הלגיטימיות של מנהיגים עלובים שעליהם מוטלת רוב האחריות למשבר הפוקד אותנו. איש אינו עוסק עכשיו בשאלת פתרון המדינה האחת או שתי המדינות – שכן מדובר בבזבוז זמן, במקרה הטוב."
סיאם כותב כי "שלא כמו חלק מעמיתיי הפרשנים והכותבים, אני סבור שהצעד הראשון צריך להיות התנגדות, והיא שתגרור אחריה את כל שאר הפתרונות." באשר לטיבה של ההתנגדות, כוונתו של סיאם "למשמעותה הרחבה, הכוללת כל פעולה הפוגעת בכוחו הצבאי, הכלכלי, המוראלי, הנפשי והביטחוני של האויב," ובכלל זה, התנגדות חמושה. הוא מצטט את סעיף 5 בהחלטה 3236 של האו"ם משנת 1975, לפיו: "'(העצרת הכללית) מכירה גם בזכותו של העם הפלסטיני להשיב לעצמו את זכויותיו בכל דרך התואמת את המטרות והעקרונות של אמנת האו"ם.' ייתכן שהמאבק המזוין אינו על הפרק ואינו מועיל, וייתכן שיבוא יום שבו הוא יהפוך לצורך חיוני מתוך הגנה עצמית. אולם עניין זה נתון לשיקול דעתם של אלה החיים באזור העימות." סיאם מסכם כל זאת בטענה כי "האו"ם מבדיל בין טרור ובין זכותם של עמים הנתונים תחת כיבוש להיאבק כדי להשיב לעצמם את חירותם."
סיאם מאשים את הרשות הפלסטינית ב"טרפוד כל ניסיון להתקוממות עממית בשטחים הכבושים. הרשות הפכה לשוטר מטעם הישות הציונית, אבל העם הפלסטיני, בגאונותו הטבעית, סירב לציית ופיתח כמה סוגי התנגדות." בין אלה, מונה סיאם את אינתיפאדת הסכינים ב־2015, מהומות הר הבית ב־2017 וצעדות השיבה שהחלו בעזה ב־30 במרץ 2018. הוא מסכם ואומר כי העם הפלסטיני ימשיך לחדש וליזום צורות חדשות של התנגדות עממית.
מאמרו של הכותב והחוקר הירדני-פלסטיני בעל השם דאוד כותאב, שהתפרסם בעיתון הפלסטיני אל־קודס ב־12 בספטמבר, תחת הכותרת "מה נדרש להצלחת ההתנגדות העממית בדרכי שלום?" מעלה את שאלת אחריותו של הנשיא מחמוד עבאס למצבו של המאבק בישראל. הוא מציין שעבאס התחייב שלא להתערב בפעילותן של הוועדות שמינו מנהיגי הפלגים הפלסטיניים כדי להתוות אסטרטגיה של התנגדות עממית בדרכי שלום. כותאב תוהה האם עבאס הבטיח זאת משום שבעבר נהג להתערב, "כדי לטרפד את הניסיון לאחד את מאמצי ההתנגדות ולארגן מחדש את אש"פ, ואם כן – מה גרם לשינוי? האם הנשיא חש שמדיניות זו של הערמת מכשולים היא שהמיטה אסון על הסוגיה הפלסטינית?"
כותאב מציין שבעבר עבאס התנגד לחרם כולל על ישראל, והעדיף חרם מוגבל על ההתנחלויות, וייתכן שזה משום שהנשיא היה מחויב להסכמי אוסלו. היות שההנהגה הפלסטינית התנערה באופן רשמי מהסכמים אלה בטענה שישראל אינה מכבדת אותם, כותאב קובע שהתנגדות עממית בדרכי שלום דורשת עמדה מנוגדת לעמדה הרשמית של הרשות. במילים אחרות, יש להחרים את ישראל כולה, ולא רק את ההתנחלויות. הוא מזכיר שישראל מקצה מיליוני דולרים למלחמה בתנועת החרם BDS ופועלת נגד מנהיגיה. לטענתו המפוקפקת, BDS "זיעזעה את הישראלים יותר מכל תנועת התנגדות פלסטינית אחרת, בין שהיא חמושה ובין אם לאו," ועל ההנהגה הפלסטינית לאמץ אותה ולתמוך בה באופן רשמי. לדבריו, "יש להניח את הבסיס לקמפיין אזורי ועולמי שיגייס למטרה זו את כל השגרירויות והמוסדות הפלסטיניים בחו"ל. יש לנצל את המומנטום העולמי רב־העוצמה של התמיכה בעם הפלסטיני ובסוגייתו הצודקת."
כותאב סבור שכדי שההתנגדות בדרכי שלום תהיה אפקטיבית, על כל הפלסטינים להתחייב שלא להשתמש בנשק, "גם אם יש בדבר משהו רומנטי, שכן כולנו זוכרים את הניצחון המזהיר שנחלה האינתיפאדה הראשונה, שלא הייתה חמושה." הוא מציין שהתנגדות עממית לא תצלח ללא תמיכה עממית רחבה, ולכן יש לקיים בחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות וכן למועצה הלאומית הפלסטינית (של אש"ף).
סיאם וכותאב משרטטים היטב את אפשרויות הפעולה של הפלסטינים בימים אלה. עם זאת, אפשר לתהות מה צפויה להיות יעילותה של כל חלופה. ייאמר לזכותו של סיאם שעל אף תמיכתו במאבק המזוין, הוא משאיר את ההחלטה בדבר להנהגה שבאזור העימות. מן הסתם, הוסיף סייג זה כמי שחי בנכר ולא ישלם בחייו או באיכות חייו על בחירה כזאת. קשה להבין במה תועיל לפלסטינים התנגדות חמושה, גם אם נסכים שבעבר הרחוק היו אלה חטיפות המטוסים שמיצבו את אש"ף כארגון פלסטיני בעל נוכחות והשפעה מדינית. חמאס יזם פיגועים ושיגר לעבר ישראל רקטות אינספור מתחילת שנות ה־2000 ועד היום. ישראל וחמאס ניהלו מספר סבבי לחימה, ואף שחמאס הצליח לשחוק את האמברגו ולהישאר בשלטון, קשה להצביע על הישג משמעותי אחד שלו עבור העם הפלסטיני בכלל, ועבור תושבי רצועת עזה בפרט. חייהם של הפלסטינים בגדה המערבית, קשים ככל שיהיו בשל הכיבוש הישראלי, טובים פי כמה מחייהם של תושבי עזה.
כותאב וסיאם מתעלמים מכך שהנשיא עבאס תומך בהתנגדות בדרכי שלום, גם אם בצורה מסויגת (שלא תסכן את שלטון הרשות), ושהמאבק הדיפלומטי שלו בכל זאת נחל הישגים מוגבלים, שכן הרשות זכתה במעמד של משקיפה באו"ם וכמה מדינות הכירו במדינת פלסטין. באשר ל־BDS ולמומנטום של הקמפיין העולמי, דומה שכותאב שוגה באשליות. השפעתו של החרם מורגשת בעיקר בתחום האקדמי והאומנותי, אך חברות ישראליות מחוזרות יותר מתמיד בעולם. על כן, אפשר לתהות כיצד יצליחו הפלסטינים להריץ קמפיין חרם בין־לאומי.
יש לשוב ולהזכיר כי חלק ממדינות ערב שתמיד תמכו בפלסטינים, גם אם רק באופן הצהרתי וכספי, מנרמלות את יחסיהן עם ישראל. מצד שני, פתח וחמאס עושים עכשיו מאמץ נוסף להתפייס ולקיים בחירות. קשה ובעייתי ככל שיהיה התהליך הזה, ייתכן שהוא צעד חיובי המבטא את ההבנה של ההנהגה הפלסטינית כי היא אינה יכולה עוד לסמוך על גורמי חוץ, ושכל ניסיון לשיפור המצב צריך להתחיל מהבית פנימה.