להתקוממות הנוכחית המתגלגלת אולי אין עדיין שם ופנים, אבל מה שכן יש זה כניסה לשלב אחר ביחסים מול הפלסטינים. ישראל רצתה לשמור בעשור האחרון על "הרדמה כללית". המצב הזה של "לא שלום ולא מלחמה", הסדרים ביטחוניים וניהול הסכסוך החזיק מעמד איכשהו עד עכשיו עם כוכבית אחת גדולה: יום אחד האשליה תתפרק. גם הטובים מבין מומחי הביטחון יכולים היו לצפות שמצב זה לא יימשך לנצח.
בשכונות מזרח ירושלים צעירים יוצאים לעימותים ליליים עם כוחות המשטרה. אין כמעט יום שעובר בלי מעצרים וחיכוכים. לפעמים יהיו אלה זיקוקים ולפעמים אבנים ובקבוקי תבערה. אזור שער שכם וסמטאות העיר העתיקה בואך אל־אקסא נראים לעיתים יותר כמו בסיס צבאי מאשר מרכז מסחר. גם אם קורה מצב של "יום ללא דיווחים", כלומר יממה שתעבור בשקט ללא מהומות, זה לא מבטיח דבר ביום שלמוחרת, שעלול להיראות אחרת לגמרי. זה גם לא מפחית מהמתיחות הקבועה ומהאווירה הסמיכה והטעונה שאף פעם אין לדעת מתי תתלהט ותפרוץ החוצה.
זה נכון גם בגדה, שם בולטת ההתחממות בערים, במחנות הפליטים ובמרחב הכפרי באזורים הצפוניים בעיקר, אך גם במרכזה השטח רוחש. מוקדים של התקוממות עממית שהיו עד כה רדומים למחצה, חזרו אף הם לפעילות אקטיבית יותר. גם אם החמושים לא יצליחו בטווח הזמן הקרוב לגלגל פיגוע עם תוצאות קשות או עם פצועים בצד הישראלי, עדיין אין זה מבשר על סוף "גל הטרור".
המצב החדש שאליו נכנסנו אינו קשור רק בעניין הביטחוני. אנחנו בפרק אחר ומורכב יותר שמביא לתוכו רצף של התפתחויות, שינויים ותהליכים שקרו ושקורים במערכת הפלסטינית מבחינה פוליטית וחברתית. אלא שבישראל אוהבים למדוד הכול במספרים, בנתונים, לפי פרמטרים מחושבים של כמה ניסיונות פיגוע היו פה, וכמה הצליחו שם, מה היו התוצאות, ואיך זה בהשוואה לחודש שעבר וזה שלפניו.
ובהמשך ישיר לזה, באה הרדיפה הלא-מוסברת אחר הניסיון לייצר הגדרות מדויקות למצב הלא-מדויק שבו אנחנו נמצאים. מי שעקב אחר השידורים בכלי התקשורת יכול היה להבחין בעיסוק הכמעט אובססיבי בשאלה אם אנחנו באינתיפאדה שלישית, כן או לא. מומחים, אסטרטגים, יועצים, חוקרים, מדינאים – כולם גויסו לדון בסוגיה, כאילו שזה העניין החשוב ביותר שזקוק למענה, וכאילו שאם נפענח את התשובה הנכונה, "נצליח במבחן" ונמצא מזור להסלמה הנוכחית ולסכסוך באופן כללי.
הציבור הפלסטיני עצמו לא הצטרף להתקוממות, לכן לא מדובר באינתיפאדה שלישית, מיהרו להדגיש אנשי צבא וביטחון
"הציבור הפלסטיני עצמו לא הצטרף להתקוממות, לכן לא מדובר באינתיפאדה שלישית", מיהרו להדגיש אנשי צבא וביטחון כשמה שמנחה אותם הוא הנטייה להיצמד לתבניות ולהגדרות מצומצמות ומיושנות. אלא שהפלסטינים מזכירים לנו שהעימות מול ישראל מאז תום האינתיפאדה השנייה מעולם לא נעצר, ושההתקוממות הנוכחית התחילה כבר לפני שבעה חודשים, מעט לפני הרמדאן, עם פיגועים בעומק ישראל ובתוך מרכזי הערים. "אתם באינתיפאדה שלישית כבר מחודש מרס, ואתם לא שמים לב".
כשהפלסטינים מתייחסים להתקוממות הנוכחית, גם הם כמובן מתייחסים לכמות הפיגועים הגוברת, אך לצד זה הם מדברים על משהו נוסף: קוראים לזה התשה. בישראל ככלל מעדיפים מערכה של זבנג וגמרנו. ודאי כאשר התנאים מאפשרים זאת ותרחישי הלחימה צופים הצלחה ומחירים נמוכים. הפלסטינים, לעומת זאת, מסתדרים לא-רע כלל עם לחימה לאורך זמן. קל וחומר במצב של היעדר אמצעים מתקדמים או חוסר מיומנות של חמושים בהפעלת נשק.
רבים בחברה הפלסטינית אינם מכירים את ישראל מלבד הפועלים שיוצאים לעבוד בה והמבוגרים שחיו את ימי טרום-אוסלו. חלקם אינם תופסים את עוצמתה של ישראל. אחרים דווקא כן, אבל אין זה בהכרח גורם להם להיות מורתעים. אלה ואלה ואלה רוצים לאתגר את המצב הקיים. הם אינם מרוצים מישראל, לא מהרשות הפלסטינית, ובמידה מסוימת גם לא מעצמם. לקבוצה הזאת משתייכים בין היתר מי שמחפשים לעשות משהו שייתן משמעות וערך לחייהם. כל דבר שיוציא אותם מהשגרה הבלתי-נסבלת, מהקיפאון ומהשעמום. הם ייטו לצאת ל"הרפתקאות" תוך נכונות לספוג את המחיר שבצידן. יש את "האידיאולוגים" שרואים עצמם "שהידים לשחרור פלסטין", ואילו אצל אחרים, העניין הלאומי פלסטיני לא תמיד יהיה המניע היחיד אלא יבוא בצירוף דברים נוספים, למשל סיוע, חסות, מימון או חיבור למיליציות ולארגונים גדולים או לחלופין רצון לקבל שליטה ולהראות מי פה "בעל הבית".
כמו בכל תהליך שבנוי מטלאים ומנוסחות זמניות, גם פה מה שמנע את התפוצצות המצב הוא בעיקר התלכדות אינטרסים ברמת ההנהגות, נוסף על העוצמה שהמנגנון הענק הזה שנקרא הרשות הפלסטינית ריכז בידיו. ישראל מתקרבת לאט לאט למיצוי יכולתה לשמר את מצב הביניים הזה שהבטיח לה נחת יחסית בעשור החולף.
בחודשים האחרונים קרה משהו בישראל. הציבור התעורר. אנשים פתאום גילו שיש דבר כזה שנקרא סכסוך, ושיש פלסטינים. זה בא בעקבות העלייה החדה במספר הפיגועים ובשל מצב ההסלמה הכללי בשטח. מי שעקב אחר המתרחש בגדה בשנים האחרונות ראה שמשהו לא טוב קורה. הפלסטינים הם אינם בדיוק אותם פלסטינים. גם הישראלים השתנו. גם אם נראה צעירות פלסטיניות בקניון בכפר סבא או בטיילת בחוף הים בישראל, אין זה בהכרח אומר שהן מרגישות אמפתיה לישראל. ואצלנו, חלקים רחבים בציבור בישראל מעדיפים להתעלם מכל דבר ועניין הקשור בפלסטינים. לא רוצים לשמוע ולא לראות, לא בימים של רגיעה ולא בימים של הסלמה.
