תנועות האסלאם הפוליטי טרם התאוששו מרצף התבוסות והמהלומות שניחתו עליהן לקראת סוף העשור של האביב הערבי. פגיעותיהן של "מהפכות הנגד" שהובילו מוסדות ה"דיפ סטייט" מבית ומכותיהם של שלל משטרים ערביים ומפרציים מחוץ הסבו להן נזק קשה. בכמה וכמה מדינות ערביות התהווה משחק סכום אפס שאינו מאפשר ליצור הבנות הדדיות ולכונן מכנה משותף. כתוצאה מכך, לתנועות האסלאם הפוליטי – בפרט אלה מהן הקשורות לאחים המוסלמים – נותר מרחב פעולה צר במיוחד.
והינה, אסון נוסף כבר מהלך את אימתו על התנועות הללו בפתח העשור השלישי של המילניום – "העשור שאחרי" האביב הערבי. כוונתי לתמורות עומק במדיניותה האזורית של טורקיה. אנקרה, מסתמא, מאמצת מחדש את פרדיגמת מדיניות החוץ הוותיקה שלה "אפס בעיות עם השכנים", וכדי לשאת חן בעיני שונאיהם הרבים של האסלאמיסטים באזור – מתנערת מהם בעצמה. הדבר מותיר לתנועות האסלאמיות רק את הכיס הלא-עמוק של אמירות קטר כמקור מימון, וכיס זה איננו נפתח בקלות – הפעם באשמת חידוש היחסים בין קטר לבין כל אותן מדינות ומשטרים שעוינים את האחים המוסלמים. כעת, התנועות האסלאמיות עלולות למצוא את עצמן ללא משענת אזורית איתנה, וזאת בידוע שעד כה מרביתן נזקקו למידות משתנות של תמיכה מ"השער העליון" באנקרה ומהעומד בראשו – "הווזיר הגדול" ארדואן.
בנקודה זו נחשפות בבירור שתי תופעות אירוניות, והן כרוכות זו בזו בטבורן. מחד גיסא, "הווזיר הגדול" החל בעצמו בתהליך של שינוי והסתגלות לנוכח אילוצים שמופעלים עליו משני כיוונים – המשבר הכלכלי והפיננסי שחווה טורקיה מזה, והבחירות הצפויות בה בקרוב מזה. מטרה אחת נמצאת מול עיניו, והוא איננו מתכוון להתפשר עליה: לשקם את יחסיו עם כל אותם גורמים שמאז ומתמיד שנאו את האחים המוסלמים, השחירו את דמותם והגדירו אותם כארגון טרור. במקביל לכך – ובמידה רבה, כתוצאה מהאמור לעיל – אנקרה מצירה את צעדיהן של התנועות האסלאמיות גם בשטחה. מי שבעבר היו לדידה של טורקיה נכס רב-ערך, הפכו עתה למעמסה. כעת הן מתחילות לחשב לאחור את קץ פעילותן ואפילו את קץ קיומן במדינה הנאו־עות'מאנית. התהליך, יש להעריך, עתיד להמשיך במשנה מרץ כאשר באופק כבר נראים ניצני פיוס בין טורקיה לבין מדינות נוספות באזור, כולל אחת בשם ישראל.
שיא ההצלחה שאליו הגיעו התנועות הללו לאחר האביב הערבי גרם לפתח רף ציפיות גבוה מדי. הן שכחו את המצפן ההיסטורי שכיוון את פעילותן – התמקדות בפעילות לאומית-חברתית – וכתוצאה מכך, איבדו את היכולת להתהדר באצטלת הקונצנזוס הלאומי. בתוך זמן קצר מערכת הבריתות הרחבה שלהן קרסה במהירות – החל במצרים, המשך בתוניסיה ובמרוקו וכלה גם בזירות אחרות שבהן האחים המוסלמים כלל לא הגיעו לכס השלטון לכתחילה. בחלק מהמקרים, דיקטטורים וגנרלים הנחיתו על התנועות האסלאמיות מכה מאגרוף הברזל שלהם; במקרים אחרים, הקלפיות הנחיתו מכה קשה אפילו יותר.
תחת לחצים קיצוניים אלה, החלו התנועות האסלאמיות במסע של הסתגלות ושל חיפוש אחר מוצא בטוח. כעת הן מחפשות להן שאיפות מופלגות פחות לעמוד בהן, ותרות אחר עצים גבוהים פחות לטיפוס. בחלק מהמקרים, זו הדרך היחידה שלהם להינצל מחבל התלייה.
אפשר אף לומר – ואין זה אלא היבט נוסף של אותה האירוניה – שהסיבה לשקיעת האחים המוסלמים היא אותה סיבה שבגינה הם נסקו לכתחילה. אחרי הכול, התנועות הללו השתייכו מאז ומתמיד לפמליה של "השער הנשגב" באנקרה. הן רכבו על גבה של טורקיה בשעה שהיא פרסה את חסותה על המוחים ברחובות בזמן האביב הערבי, ובעזרתה תפסו את מקומן בתנועות המחאה. כבתמונת מראה, הן נסוגות מאזורנו יחד עם טורקיה, בשעה שזו כבר מתחילה לחפש לה תפקידים חדשים למלא בזירות חדשות. התהליך כולו קורה כשברקע הזירה הבין־לאומית עוברת שורת תמורות שאיש לא יכול היה להביא בחשבון, והמלחמה באוקראינה – על השפעתה על שוק האנרגיה והמזון – היא רק אחד מהביטויים לכך.
הראשונה להתאים את עצמה לנסיבות המשתנות הייתה חמאס. היא שבה הביתה לזרועות ציר איראן-סוריה אחרי שרעתה במשך שנים בשדות זרים. בעשור האחרון היא הספיקה להתעופף לה על כנפי האופוזיציה הסורית אל טורקיה ואל קטר, לבסוף עגנה בנמליהן של מפלגת א־נהדה בתוניסיה ושל "הצדק והפיתוח" במרוקו
הראשונה להתאים את עצמה לנסיבות המשתנות הייתה חמאס. כמו "הבן האובד" מהמשל המפורסם, היא שבה הביתה לזרועות ציר איראן-סוריה אחרי שרעתה במשך שנים בשדות זרים. בעשור האחרון היא הספיקה להתעופף לה על כנפי האופוזיציה הסורית אל טורקיה ואל קטר, ולאחר שכבר לא נמצא לה חוף מבטחים במצרים שתחת שלטון מורסי, עגנה גם בנמליהן של מפלגת א־נהדה בתוניסיה ושל "הצדק והפיתוח" במרוקו. בהמלצת התיאורטיקנים הגיאופוליטיים, בהוראת הסמכויות הדתיות ובעיקר בלחצן של יתר בעלות בריתה, נטשה חמאס את מפקדתה בדמשק ב-2012. כעת, למרבה הבושה, היא חוזרת לבירה הסורית מהדלת האחורית עם הזנב בין הרגליים. היא מביאה איתה מכתבי המלצה מאיראן ומחזבאללה ואת ברכתו של מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי זיאד נח'אלה; והיא מקווה להחזיר עטרה ליושנה, ולפתוח בירח דבש חדש עם משטר אל־אסד. דומני שסביר יותר שמחוגי השעון יתחילו לנוע לאחור.
חמאס, במילים אחרות, יודעת שמרחב הפעולה שלה בטורקיה מצטמצם, ושהעתיד מזמן לה הפסדים נוספים. ואומנם, לא במקרה דווקא עכשיו נזכרה ישראל לגבות את הנקמה ממספר שתיים בתנועה – סאלח אל־עארורי. לאחרונה, שירותי המודיעין הישראליים הדליפו דוחות שהצביעו על אל־עארורי כמי שהורה לבצע את הפיגוע הכפול בירושלים לפני כמה שבועות, וקבעו כי ההוראה יצאה משטחה של טורקיה. עיתוי ההדלפה איננו מקרי כמובן. ישראל מנסה כך להרוג שתי ציפורים במכה אחת: מחד גיסא, היא מבקשת להפעיל על אנקרה לחץ קיצוני להצר את צעדיו של חמאס. מאידך גיסא, היא מעוניינת לאותת לעולם כולו על כוונתה לשוב למדיניות ההתנקשויות שלה לאחר שזו הופסקה באופן חלקי וזמני.
תנועת חמאס מצידה יודעת דבר אחד. ברור לה כי קטר יכולה לספק לה כל מה שהיא צריכה מלבד תמיכה ב"תוכנית ההתנגדות" שלה (קרי, בפעילותה הצבאית; א"מ). בחודשים האחרונים, הגיעו היחסים בין דוחה לבין וושינגטון לשיא של חמימות, ואף אחד באמירות הקטנה במפרץ אינו מעניין לקלקל אותם. ממילא, לקטר אין את המיומנות הדרושה כדי להיות אחראית לתוכנית התנגדות. מנגד, קטר מסוגלת בהחלט לבנות לתנועת חמאס "תוכנית הסתגלות" נוסח ארגון טאליבאן. קטר, אחרי הכול, הצליחה להביא אפילו את חמושי טאליבאן מהמערות בהרי באפגניסטן אל מלונות הפאר בדוחה כדי לשבת שם לשולחן המשא ומתן עם נציג ארצות הברית זלמאי ח'ליל זאד. בחמאס מכירים את המסלול האמור, ולא בהכרח שוללים אותו על הסף. חלק מאנשי התנועה תומכים בו ומבקשים להחיש את ביצועו; אחרים מתנגדים לו, ומבקשים להשהות אותו ככל הניתן.
חמאס כמובן איננה היחידה שמקבלת על עצמה צעדי התאמה והסתגלות תחת הלחץ הקיצוני. השלוחה המצרית של תנועת האחים המוסלמים מתמודדת כעת עם סערה של מחלוקות ופיצולים בניסיון להתמודד עם אותה שאלה בדיוק: "מה הלאה?" לאחר האביב הערבי ופניית הפרסה של טורקיה, ולנוכח ההבנה שהמשטר במצרים נותר יציב למרות הלחצים והביקורות, המציאות מתחילה להתבהר. ניתן לזהות בתוך תנועת האחים המוסלמים זרם מובחן – אומנם, ממדיו טרם התבררו – שהיה נענה להזמנה מהמשטר המצרי לקיים דיאלוג לאומי אילו רק היה מקבל הזמנה כזו. לפי הערכות שונות, קיימים סיכויים קלושים ש"תנועת האם" תצליח לשמור על אחדותה ועל מהותה בימים הבאים. מרחב הקיום שלה, מסתבר, פשוט איננו גדול מספיק.
לעומת האחים המוסלמים במצרים, גם מצבה של א־נהדה בתוניסיה איננו טוב. ההנהגה הוותיקה של התנועה, שהייתה לפנים נכס יקר ערך, הפכה לנטל המונע מהתנועה להתחדש ולהסתגל לנסיבות המשתנות. התוצאה היא רצף בלתי-נגמר של גרירת רגליים, פילוגים וחילופי האשמות בשורות התנועה, ובאשמת כל אלה איבדה התנועה בתוך עשור שלושה רבעים מכוחה האלקטורלי. מעליה מונפת גם חרבו של הנשיא קייס סעייד, שמפעיל עליה לחצים בתחומים שונים. בתגובה, נסוגה התנועה למדיניות שהיטיבה לשלוט בה בימיה באופוזיציה עד שזנחה אותה כשאחזה במושכות השלטון: היא מבקשת את חסותם של אחרים. כשהיא מסתתרת מאחורי רטוריקה של אחריות לאומית ודמוקרטית, התנועה מניחה לאחרים להוביל אותה. לעיתים היא אף מתבלת את השיח השחוק בתלונות על קיפוח – תלונות שבאופן מסורתי הצליחו לגייס תמיכה וסולידריות באופן אפקטיבי. אלא שהפעם, איש איננו קונה עוד את זעקות הקוזק הנגזל.
הדברים נכונים גם לגבי האחים המוסלמים בירדן. התנועה, שנמצאת כעת בעין הסערה של מהפכת הנגד וחווה בעוצמה קמפיין של הדרה ודמוניזציה, מעדיפה לנהוג במתינות. אנשיה מבקשים להרחיק את עצמם מהשיח הפלגני של התנועות השבטיות, ושומרים על מרחק בטוח גם מכל אותם "גנרלים בדימוס" המתבטאים בתקיפות מהאופוזיציה. במקום זאת מאמצים בהנהגת התנועה שיח אופוזיציוני מתון להפליא, ומשתדלים לנקוט לשון "רכה" שלעיתים קרובות נשמעת כמו התמרמרות בכיינית יותר מאשר כמו ביקורת מהותית, נוקבת וחריפה. כך מבטיחה התנועה לעצמה רף ציפיות נמוך במיוחד – בניגוד למשל לימים שאחרי הניצחון המכריע של חמאס בבחירות הפלסטיניות ב-2006 או לימי השיא של מחאות האביב הערבי בשנים 2011—2013. לפי הערכות ושמועות, תהליך ההסתגלות של האחים המוסלמים בירדן צפוי להמשיך באותו מסלול בתקופה הקרובה בתגובה למגמות חדשות שאומצו במסדרונות המשטר. מגמות אלה בתורן קשורות הן לאיזון ששב לשרור במערכת הפוליטית מבחינת מידת הייצוג והמעורבות הפוליטית של הפלחים השונים בציבור הירדני, והן להתפתחויות ולתמורות שעוד צפויות להתחולל בגדה המערבית בטווח הבינוני ובטווח הרחוק.
תופעה דומה נרשמת במסדרונות ההנהגה של תנועת אל־אִסלאח, הענף התימני של תנועת האחים המוסלמים. למעשה, יזמה התנועה בעצמה צורות קיצוניות ביותר של הסתגלות והתקרבות לאויביהם המרים והאכזריים ביותר של האחים המוסלמים. לאחר שהחות'ים השתלטו על צנעא בירת תימן, ולאחר שהקואליציה הבין־לאומית בהנהגת סעודיה הכריזה מלחמה על המדינה, בחרו האחים לחבור אל ריאד. הברית ביניהן נמשכה עד ששותפתה הבכירה של סעודיה בקואליציה – איחוד האמירויות, החלה יחד עם בעלת בריתה בדרום תימן להפציץ את כוחות אל־אִסלאח ולהתנקש במנהיגיה בעדן, בא־שבווה וביתר המחוזות. בתגובה למעשה הנטישה, החלו מנהיגי האחים המוסלמים בתימן בעונת נדידה משלהם – מסעודיה לטורקיה. אלא שעוד לפני שהושלם המעבר – טורקיה כבר החלה לנסות לפתוח דף חדש עם אבו דאבי ועם ריאד וגם היא הצרה את צעדיהם של מנהיגי האחים המוסלמים. לא נותר להם אלא לחזור אל ריאד, ולמלא את פיהם מים לנוכח חוצפתה של סעודיה. שלא במפתיע, הם המשיכו לשמור על זכות השתיקה אפילו כאשר אש סעודית ליחכה את אנשיהם על אדמת תימן.
אולם בין תהליכי ההסתגלות של התנועות המזוהות עם האחים המוסלמים, הבזוי מכולם היה התהליך שעברו שתי תנועות: האחים המוסלמים בישראל, קרי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, והאחים המוסלמים בבחריין. אשר לראשונים – עברו "גיור" ו"ישראליזציה" מלאים. אנשי התנועה קיבלו על עצמם את רעיון מדינת הלאום היהודי, אימצו את הלקסיקון של התנועה הציונית, והרחיקו לכת עד כדי הצטרפות לקואליציה של נפתלי בנט. אשר לתנועה הבחריינית, היא ניאותה לשמש כעלה תאנה להסכם נרמול היחסים עם ישראל, ודווקא במקרה שבו נרמול היחסים היה המשפיל והמכעיס ביותר. בהתייחסם לנורמליזציה, מנהיגי התנועה פתאום שכחו כיצד למתוח ביקורת, וניסו למצוא ניסוח עדין מספיק להשמיע בו מחאה רפה שלא תכעיס את "בעל הבית". נראה שמנהיגי התנועה לא שתו מספיק מ"מיץ האומץ" שלהם, שכן את הביקורת הכנועה שלהם כמעט שלא ניתן היה לשמוע בתוך שפע הצהרות הנאמנות, האמון וההערכה לשליט.
בסיכומו של דבר, תהליכי ההסתגלות ללחצים שעוברות התנועות המזוהות עם האחים המוסלמים הובילו אותן לנתיבים שונים ומשונים. חלקן שינו את עורן באופן כה עמוק עד שלא ניתן עוד להכיר אותן; אחרות כרתו ברית עם מי שרק אתמול היו המרים שבאויביהן, והתכחשו בריש גלי לחלק מגדולי התומכים בהן. כעת כולן מפשפשות בקדחתנות בארכיונים שלהן, מנסות לשלוף משם כלים ומושגים שהוכיחו בעבר את יעילותם כדי להיעזר בהם בהווה. אולי, מקווים בתנועות האסלאמיות, משם תבוא הפעם הישועה.
עורייב א־רנתאווי הוא פובליציסט ירדני בעל שם ומנהל המרכז למחקר מדיני אל-קודס. המאמר המלא פורסם באתר האמריקאי ערבי אל־חורה. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: איתי מלאך
