מבול הסדרות שנחת על המסך של הצופים הערבים בחודש רמדאן האחרון הוא כמעט חסר תקדים בהיקפו. סדרות רמדאן הן מסורת ותיקה שבמסגרתה מופקות במיוחד לרגל חודש הרמדאן סדרות לצפייה משפחתית בשעות הערב לאחר ארוחת שבירת הצום. לעיתים קרובות, סדרות אלה בנויות כטלנובלות או כדרמות משפחתיות, או לחלופין מציגות סיפורים היסטוריים על גיבורים מהעבר. בעוד בכל שנה זוכות "סדרות רמדאן" שונות להצלחה גדולה, השנה הצופים יכולים היו לבחור מבין לא פחות מ־151 סדרות שהופקו במיוחד לחודש הרמדאן ושודרו במהלכו. האם הכמות באה על חשבון האיכות? בשני טורים שפרסם מוחמד ג'מיל ח'דר (محمد جميل خضر) במגזין התרבות הערבי דפה ת'אלת'ה, הוא טוען שיש לפחות להעלות שאלה זו. האם הדרמה הערבית הגיעה למבוי סתום שבו מרוב שפע מתקבלות סדרות המיוצרות כמו בפס ייצור עם עלילות החוזרות זו על זו? בסקירה של לא מעט מהסדרות שעלו על המרקע ברמדאן הנוכחי, ינסה הכותב לענות על תהייה זו.
עוד לפני ההתייחסות לטיבן של הסדרות עצמן, ח'דר פותח בנימה של נוסטלגיה מסוימת לימים של לפני שירותי הסטרימינג על שפע האפשרויות הגודשות אותם. אז סדרות רמדאן היו נדבך מרכזי באווירה המשפחתית של החג, כאשר כל המשפחה הייתה נוהגת להתקבץ יחד ולצפות במספר סדרות בודדות ששודרו בערוצי הטלוויזיה בשעות קבועות. לכל סדרה היו כ־13 פרקים בלבד, והן שודרו לרוב אחת לשבוע ולא בכל יום. רק לסדרות בודדות, לרוב שעסקו בהיסטוריה או בביוגרפיה של דמות חשובה, היו 30 פרקים או יותר, מה שהפך לנורמה היום. כמובן, ההתרפקות על העבר אינה בהכרח מוצדקת (לא כל שכן מועילה), אך אין ספק שנדרש איזשהו איחוד בין מאות חברות ההפקה שמפיקות סדרות דרמה ערביות על ימין ועל שמאל.
המפרץ
חברות ההפקה של מדינות המפרץ העשירות שומרות על הדומיננטיות שלהן בשנים האחרונות, שהחלה להתבסס לפני כעשור. מספר רב של סדרות החושפות את חיי היומיום ואת המורשת התרבותית בסעודיה, בכווית, בבחריין או בקטר עלו על המסך השנה. לא פחות מ־16 סדרות קטריות כיכבו השנה, הבולטות שבהן הן "קאלו אל־אולין" ("אמרו הראשונים"), הסוקרת פתגמים פופולריים שהקטרים הפיצו לאורך השנים בעולם דובר הערבית ו"סקת ספר" ("מסלול נסיעה"). הפקה מצטיינת נוספת שלמעשה אינה חדשה אלא עונה חדשה של הסדרה הוותיקה "תאש מא תאש" ("זה לא סיפור") הסעודית – הציגה משחק קומי יוצא דופן של שתי שחקניות סעודיות – אילהאם עלי וסאנא בכר יונס – והשחקנית התימנייה רימאס מנצור.
להיט נוסף, הפעם כוויתי, מבית היוצר של הכותבת היבא משארי חמאדה, הוא ההמשך של סדרת "המשלחות" ("דפעאת"), העוסקת במשלחות של סטודנטים כוויתים שנשלחים להשלים את לימודיהם באוניברסיטאות זרות. העונה הראשונה הייתה "משלחת קהיר" (2019); השנייה "משלחת בירות" (2020); והשנה שודרה העונה השלישית של "משלחת לונדון". ניתן להבחין בשינוי בנימה ובמסרים שהועברו בכל עונה – החל באווירה לאומנית ב"משלחת קהיר", דרך טון קומי ב"משלחת בירות" וכלה בדרמה סבוכה מלאת נרטיבים שונים ב"משלחת לונדון", שבה מעורבים קווי עלילה רבים ושונים, שאינם פוסחים על המהפכה האיראנית ועל השלכותיה על פלישת עיראק לכווית, על יחסי העיראקים עם הכוויתים, על טרור בלונדון ועוד. למרות ריבוי הנושאים, כל אחד מהם זוכה לטיפול אינטליגנטי ברמת התסריט וגם בבימוי ובמשחק.
קופרודוקציה סעודית-סורית נושאת את השם הטורקי "ספרברליק" ("سفر برلك"), מונח שנתבע בזמן מלחמת העולם הראשונה ומשמעותו גיוס חובה של אוכלוסיות שונות לסיוע לצבא העות'מאני. הסדרה נפרשת על פני עשרים פרקים, והיוצרים טוענים שתהיה עונה נוספת. גיבורי הסדרה הם שלושה סטודנטים מאיסטנבול שעוברים מסע של גיבוש תודעה פוליטית וחברתית כאשר הם נאלצים לעזוב את ספסל הלימודים ולהצטרף לשורות הצבא העות'מאני בקרבות מהבלקן ועד לגבול רוסיה. מרבית השחקנים בסדרה הם סעודים, ובראשם הגיבור עבד א־רחמן אל־ימני.
ירדן
בניגוד לשפע שהגיע ממדינות המפרץ, חברות ההפקה הירדניות ממשיכות בנמנומן המתמשך והוציאו רק סדרה אחת השנה בשם "אכבאד אל־מהאג'רה". סדרה זו, המוגדרת כדרמה רומנטית, עוסקת ביחסים בין איכרים פלסטינים ובדואים בירדן. נדמה כי הנושאים והקונפליקטים בסדרה מעט מיושנים, והם "פתרון קל" עבור הכותבים – לעסוק בבעיות מוכרות וידועות של קשרים בין אוכלוסייה בדואית ופלסטינית במדינה במקום לחקור את הסוגיות המעסיקות את החברה העכשווית, שעוברת תמורות חברתיות משמעותיות.
סוריה
את סדרות רמדאן הסוריות של שנת 2023 ניתן לחלק לשלוש קטגוריות: דרמות היסטוריות, סדרות משותפות סוריות-לבנוניות ודרמות פוליטיות עכשוויות. הדרמה הסורית העכשווית משקפת את מציאות החיים השברירית במדינה, בין אם על ידי בריחה ממנה למחוזות ההיסטוריה הרחוקים או בהכחשת המצב הפוליטי-חברתי הנוכחי. גם הפנייה לאלימות ולגיבורים שלוקחים את החוק לידיים עשויה להיות קשורה לתחושת הייאוש שמציבים החיים בסוריה בפני האזרחים במדינה.
סדרה היסטורית שזכתה להצלחה היא "עאסי א־זינד" בבימוי סאמר ברקאווי, שבה מככב השחקן המוערך תיים חסן. הסדרה מתרחשת בשלהי האימפריה העות'מאנית ומציגה את ההקשר ההיסטורי לפילוג שחל בעולם הערבי לאחר התמוטטותה. הסדרה נחשבת כמצטיינת מבחינת דיוק בפרטים ההיסטוריים, שחזור האביזרים והתלבושות וכן בהקפדה על מבטאים שונים. סדרה נוספת, הפעם בהפקה משותפת סורית-לבנונית, שזכתה להצלחה היא "א־נאר בא־נאר" – העוסקת באומץ ובחינניות בנושא של יחסים בין סורים ללבנונים לאחר הימלטותם של הראשונים למדינתם של האחרונים. הסדרה מתמקדת בשתי דמויות – מרים ועומראן, ודרכן הצופה נחשף לחוויית ההשפלה של הסורי הפליט.
ההתרפקות על העבר אינה בהכרח מוצדקת (לא כל שכן מועילה), אך אין ספק שנדרש איזשהו איחוד בין מאות חברות ההפקה שמפיקות סדרות דרמה ערביות על ימין ועל שמאל
סדרה שבולטת לטובה בכך שאינה נופלת לקווי העלילה הקלישאתיים והצפויים מראש לקהל היא "חייך גנרל". סדרה זו משקפת את המצב כפי שהוא בחברה הסורית בימינו, ולכן עוררה גם מחלוקות רבות בקרב צופיה. יוצרי הסדרה נטלו סיכון אומנותי – היא עוסקת בסיפורים שמקבילים למציאות ובמצבים שהצופים בסדרה סובלים מהם באותם רגעים ממש: החדירה של משטר טוטליטרי בהנהגתו של גנרל לחייהם האישיים של האזרחים במדינה ודיכויים. אף שכל פרק נפתח בקביעה ש"כל קשר בין האירועים הבדיוניים המוצגים בסדרה לבין המציאות מקרי בהחלט", הסדרה יוצאת דופן בכך שהיא אינה מסתירה את הביקורת הפוליטית הישירה שלה כלפי המשטר הסורי על דיכוי האזרחים.
עיראק
עיראק הפגינה השנה צמיחה מבטיחה עם מספר הפקות עצמאיות שזכו לתשומת לב. חלק מן הסדרות העיראקיות התמקדו בנושא הטרור, אך אחרות חקרו ז'אנרים שונים כגון קומדיה ("מוחתוא ח'אבט" – "תוכן שגוי"), דרמות חברתיות (למשל "אנתקאם רוח" – "נקמת רוח"), והיו אף סדרות עם ביקורת חברתית ופוליטית, כגון "בגדד אל־ג'דידה" ("בגדד החדשה"), ששופכת אור על ההשפעות ההרסניות של השחיתות על החברה העיראקית.
מצרים
על אף שנדמה כי מעמדה כמנהיגה התרבותית של העולם הערבי מתערער בשנים האחרונות, מצרים ממשיכה להוביל במספר הסדרות בהפקתה (למעלה מ־30). במקרה של מצרים הכמות לחלוטין מגיעה על חשבון האיכות, כאשר רבות מהן דומות זו לזו עד כדי מועתקות מאותו שטנץ. השנה חלה ירידה במספר הסדרות שעוסקות בתקיפת האחים המוסלמים והאסלאם הפוליטי, שנעשו פופולריות מאוד במדינה בשנים האחרונות. הכותב גורס כי יש להבחין בין סדרות המותחות ביקורת לגיטימית על אידאולוגיות קיצוניות (כגון סדרות המבקרות את דאעש) לבין כאלה היוצרות הכללות לא־הוגנות ומוּנעות מנרטיבים פוליטיים (למשל סדרות המבקרות באופן מוגזם את האחים המוסלמים, לא רק במסגרת ביקורת פוליטית לגיטימית, אלא ממש מציגות אותם כמעט כארגון טרור).
השנה רק סדרה מצרית אחת "סרה אל־באתע" ("סודו הכמוס") כוונה במפורש ובאופן גלוי כנגד האחים המוסלמים. סדרה זו מציגה במקביל שני קווי עלילה – האחד היסטורי שעוסק בכיבוש הצרפתי של מצרים, והשני מספר על עליית האחים המוסלמים לשלטון לאחר המהפכה. ההצגה המגמתית חושפת את האג'נדה שהשלטון של האחים המוסלמים הוא כיבוש כמו של הצרפתים, אם כי האחים נבחרו בבחירות דמוקרטיות על ידי העם. הסדרה הולכת אף רחוק יותר וטוענת שבמובן מסוים השלטון של האחים המוסלמים גרוע יותר כי הוא מנסה לשנות את הזהות המצרית, בניגוד לכיבוש הצרפתי. הסדרה עוררה ביקורת ציבורית עזה, שמעט הושתקה על ידי העובדה שהבמאי ח'אלד יוסוף הוא דמות מוערכת במצרים, וכמו כן הוא גייס לסדרה שחקן מוכר מאוד בשם השאם אל־ג'ח, מה שהעניק לה לגיטימיות מסוימת למרות המסר החריף שלה.
מלבד טרור ואג'נדות פוליטיות, סדרות רבות במצרים התמודדו השנה עם נושאים חברתיים ובפרט עם זכויות נשים. סדרות אלו כוללות את "תחת אל־וסאיה" ("תחת אפוטרופסות"), שסובבת סביב אלמנה המפרנסת את משפחתה בעבודתה בתור דייגת; "אל־הרשה א־סאבעה" ("החוש השביעי"), "ג'מילה" ו"תע'יר אל־ג'ו" ("שנה את האווירה"), העוסקות כולן בזכויות הירושה של נשים – נושא חברתי בוער במצרים. הדבר מצטרף למגמה בולטת שניתן לראות לא רק במצרים, והיא עיסוק בנושאים חברתיים, גם כאלה רגישים ביותר, למשל היחסים בין פליטים סורים ללבנונים ב"א־נאר בא־נאר" שהוזכרה קודם לכן, קשרים בין ערבים לטורקים, בין כוויתים לעיראקים ועוד.
מצוקת 30 הפרקים
מכשול שעימו התמודדו סדרות רבות השנה הוא הדרישה הבלתי־כתובה לייצר סדרה עם 30 פרקים, שתהיה מעין דרמה יומית ובה כל פרק ישודר ביום אחר של חודש הרמדאן. דרישה זו יוצרת מצב שבו כותבים מורחים עלילות ומשתמשים בטריקים מאולצים להארכת הסדרה כדי שיוכלו למלא זמן מסך של 30 פרקים, מה שפעמים רבות פוגע בטיבם. סדרות ש"מרדו" בכלל זה ושידרו למשל 15 פרקים במקום שלושים, היו פעמים רבות מוצלחות יותר ואף זכו לאהדת הקהל כמוצר "איכותי יותר" – כזו למשל היא ההפקה הסורית–לבנונית "ואח'יראן" ("לבסוף").
שיתוף פעולה בין־ערבי
ייתכן שהתחום של הפקות טלוויזיה הוא כיום אחד הבודדים שמתקיים בו שיתוף פעולה אמיתי ומלא בין מדינות ערב שונות. זאת לאור מגמה הולכת ומחריפה של התבדלות הנגרמת ממדיניותם של מרבית המשטרים הערביים לדאוג לאינטרסים שלהם על פני אפשרות של אחדות או שיתוף פעולה. תעשיית הדרמה לעומת זאת משגשגת בהיותה רוויה בשיתופי פעולה, וכאשר יש מחסור או פער טכנולוגי במדינה אחת בתחומים כגון הפקה, תסריט, בימוי או משחק, הוא מייד נפתר על ידי שיתוף פעולה עם חברות הפקה זרות או עם בעלי מקצוע מומחים בתחום מסוים.
בשנים הקרובות ימשיך לגדול הביקוש לסדרות רמדאן וביתר שאת ככל שהרמדאן יתקרב לתקופה של החורף והסתיו, אז הלילות קרים ויש פחות הזדמנויות לבלות מחוץ לבית לאחר שבירת הצום. הביקוש גם יגביר את הצורך ואת הרצון של אנשי מקצוע בתעשיית הטלוויזיה לקיים שיתופי פעולה וליצור תכנים מגוונים יותר ויותר המעסיקים בעיקר את המעמד הבינוני – הצופים העיקריים של הסדרות הללו. ייתכן שניתן לקוות גם להפקות שיעדיפו איכות על פני כמות, ויעדיפו להשקיע בכמה סדרות איכותיות במקום בסדרות רבות שחוזרות על אותן עלילות שוב ושוב.
