במרץ 2009 עלה הימין בהנהגת בנימין נתניהו לשלטון. מאז ועד היום נהרגו 213 חיילים ואזרחים ישראלים בפעולות טרור ובסבבי לוחמה בעזה ונפצעו 1,444; על ישראל נורו כמעט 9,000 רקטות ופצצות מרגמה ובוצעו בה למעלה מ־10,000 פיגועים. בשנים האלה שחררה ממשלת הימין 1,027 אסירים ביטחוניים, וכך נתנה רוח גבית לארגוני הטרור; היא לא הצליחה להגיע להסדר מול החמאס ולספק לתושבי עוטף עזה ביטחון וחיים נורמליים.
הנתונים האומללים האלה אינם גזרה משמיים. הם תוצאה ישירה של מדיניות הימין, המכונה "ניהול סכסוכים", ביטוי מכובס לבחירה מרצון להימנע מכל עשייה מרחיקת לכת שתשנה את המצב באופן יסודי. הבחירה של ממשלות הימין לברוח מהתמודדות פירושה הימור על חיי חיילים ואזרחים – או שתהיה רגיעה, או שרשימת הנפגעים תלך ותתארך: עוד חטיפות, עוד דריסות, עוד רציחות, עוד מתאבדים. לשיטתו של הימין, ביטחונם של אזרחי ישראל תלוי ברצונם הרע של טרוריסטים, שימשיכו לעד לנסות ולבצע פעולות טרור.
מול הפסיביות שמפגינות ממשלות הימין בעשור האחרון ניצבות שתי אפשרויות אחרות: פעילות צבאית או מהלכים דיפלומטיים. חסידי הפעילות הצבאית מציעים "להיכנס בכוח" ולהשתלט על רצועת עזה, לרדוף אחרי מחבלים במנהרות, להרוס תשתיות טרור, לחסל או לכלוא מפקדים ומנהיגים של החמאס. בקצרה, להביס את החמאס בכוח הזרוע.
אבל בסרט הזה כבר היינו. עד 2005 ישבנו בעזה. למעשה, ישבנו בעזה קרוב ל־40 שנה. ומה השגנו בשנים שבהן ישבנו בעזה? בשנים 2000‑2005 נהרגו ברצועה כ־125 אנשי ביטחון ואזרחים ישראלים, 25 הרוגים מדי שנה. כלומר, בשנים ששלטנו בעזה ויכולנו לרדוף את אויבינו בביתם נהרגו בה יותר ישראלים מכפי שנהרגו בשנים שישבנו מחוץ לעזה.
בעזה למדנו את מה שארצות הברית למדה בווייטנאם, רוסיה באפגניסטן וצרפת באלג'יריה – כאשר נלחמים נגד עם הנאבק על ביתו, חיסול מנהיגים ותשתיות אינו עוצר את האויב. במקום המפקדים שנהרגו קמים מפקדים חדשים. להבטחות לשינוי המצב באמצעות כוח צבאי אין כיסוי. העובדות מלמדות ששליטה בשטח ובאוכלוסייה אינה מחסלת את הטרור, היא רק משנה את אופיו ואת דרכי פעולתו. שלטנו בעזה עשרות שנים וסיימנו בגל טרור אלים ביותר. אנחנו שולטים בגדה כיום, והטרור גובה מחיר בחיי אדם. מדוע שהכניסה לעזה עכשיו תשיג את מה שלא השיגה בשנים 2000‑2005 ומה שהשליטה בגדה לא השיגה עד היום? כניסה לשטח אין פירושה מיגור הטרור אלא עלייה במספר ההרוגים והנפגעים.
מול הבטחות השווא של מנהיגי הימין נשמעות דעותיהם של אנשי מערכת הביטחון המכירים את השטח ואת הנתונים טוב יותר מפוליטיקאים ימניים קיצוניים ומדברים על דיפלומטיה. רבים מהרמטכ"לים ומראשי השב"כ לשעבר אומרים מפורשות שאי אפשר לפתור את האתגרים הביטחוניים של ישראל אך ורק בכוח צבאי. הם חוזרים ומדגישים שהכוח שבנו ועליו פיקדו משרת את ישראל כדי להגן עליה, אבל ביטחון אינו מושג באמצעות כוח בלבד, כפי שאמר רב אלוף גדי אייזנקוט לקראת סיום תפקידו: "כל מי שאומר שעוד קצת כוח, מחסומים ותקיפות יביא להפסקת תופעת הטרור – לא יודע על מה הוא מדבר".
שנים קודם לכן, כשרואיין לסרט "שומרי הסף" בשל היותו ראש השב"כ לשעבר, אמר אבי דיכטר, המכהן כיום כחבר כנסת מטעם הליכוד, דברים דומים: "לא מייצרים שלום בשיטות צבאיות. שלום אתה חייב לבנות על מערכת אמון, אחרי מהלכים צבאיים או בלעדיהם. כמי שמכיר את הפלסטינים היטב, אני טוען שלא צריכה להיות בעיה לייצר אתם מערכת אמיתית של יחסי אמון." במילים אחרות, סיום הסכסוך והשגת ביטחון לא יתרחשו באמצעות "כניסה בכוח". אומנם צריך כוח כדי להגן על ישראל, אבל צריך דיפלומטיה כדי לסיים את הסכסוך.
מערכת הביטחון מעניקה לפוליטיקאים הישגים צבאיים מרשימים והזדמנויות לתרגם אותם לעשייה מדינית, אך פוליטיקאים המאמינים בגישה הפסיבית של "ניהול סכסוכים" מעדיפים להתעלם מכך. התוצאה היא המשך הטרור וסבבי מלחמה. כל עוד הימין משחק "רולטה רוסית" ומסכן את אזרחי ישראל, התלויים במידת הצלחתו של טרוריסט זה או אחר, הוא מחמיץ את ההזדמנות להשיג ביטחון אישי לאזרחי ישראל.
כדאי להקשיב לאייזנקוט, לדיכטר ולאנשי ביטחון אחרים: לא יהיה ביטחון כל עוד ישראל תישען אך ורק על כוחה הצבאי. מי שמתכחש לתובנה זו נכשל עד כה וייכשל גם בעתיד.
