הימין בישראל: שלושה טיפוסים אידיאליים

במאמר זה אציע שלושה טיפוסים אידיאליים, או שלושה זרמים, המאפיינים את הימין הפוליטי בישראל: הזרם המרכזי, הזרם הרדיקלי והזרם הקיצוני. ההבחנה תיעשה בהתאם לעמדה של כל אחד מהזרמים הללו ביחס למשטר הדמוקרטי מבחינה פורמלית (כללי המשחק הדמוקרטיים) ומהותית (הצירוף של הדמוקרטיה הפורמלית לעקרונות אחרים, תוכניים או אידיאולוגיים יותר, ובעיקר אלה הליברליים); ביחס למדינת ישראל; ביחס למשטר החלופי המוצע וביחס לתפיסת השינוי המוצעת.

אני סבור כי דמוקרטיה וליברליזם הם מושגים תאומים; מאחר שהליברליזם מציע את הערכים היסודיים שעליהם מתכונן המשטר הדמוקרטי, מתחייבת זיקה קרובה בין הדמוקרטיה לבין הליברליזם. מכלל ערכי היסוד של הדמוקרטיה הליברלית אני מייחס קדימות לערך השוויון, שהוא מבחינתי מעין נייר לקמוס המאפשר להבחין בין "כחול" (ליברלי) לבין "אדום" (קונסרבטיבי). בעוד שה"שמאל" הפוליטי תומך בעיקרו של דבר בערך השוויון, ה"ימין" הפוליטי חותר תחתיו. יוצא מכך כי כל הזרמים המוצעים כאן הם לכל היותר דמוקרטיים־למחצה, ולעיתים אף לא דמוקרטיים בעליל.

הזרם הזה – הנתפס בעיניי כ"קו התחלה" (base line) – מתאפיין בקבלה של ההיבט הפורמלי של הדמוקרטיה, ובדרך כלל גם של ערכי היסוד הליברליים, למעט ערך השוויון, במינון משתנה. יחסו של זרם זה למדינת ישראל אוהד. הדוגלים בזרם הזה אינם מציעים מערכת שלטונית חלופית לזו הקיימת, ותפיסת השינוי המוצעת שלהם היא מצטברת (incremental). מקרה הבוחן הבולט של הזרם הזה בהקשר הישראלי – המשתנה גם הוא לאורך זמן – הוא תנועת הליכוד.

הזרם הזה מתאפיין בנכונות – לעת עתה, או בכלל – לקבל את ההיבט הטכני של הדמוקרטיה, ולפיכך אפשר לומר כי הדוגלים בו תומכים בדמוקרטיה פורמלית. הם מצדדים פחות בערכי היסוד הליברליים, ומגלים התנגדות חריפה במיוחד לערך השוויון. היחס למדינת ישראל אוהד, לעיתים עד כדי ייחוס קדושה של ממש.

הדוגלים בזרם הזה מציעים חלופה למערכת השלטונית הקיימת הנושאת אופי של "פופוליזם אוטוריטרי" או של יצור כלאיים – בלתי סביר על פניו – המכונה "דמוקרטיה אי־ליברלית" (עם או בלי מאפיינים תיאולוגיים). תפיסת השינוי המוצעת של הדוגלים בזרם הזה היא רפורמיסטית, ומתאפיינת בשאיפה לחולל שינויים עמוקים ברשויות השלטון, בחקיקה ובפסיקה, כמו בנורמות החברתיות. כל זאת מתוך פעולה במערכת הקיימת. שני מקרי בוחן מובהקים של הזרם הזה הם התנועה הציונית־הלאומית ה"לא דתית" (אם כי לא בהכרח ה"חילונית") "אם תרצו", והרשימה הציונית־הדתית (המשיחית) "הבית היהודי".

ההיסטוריון האמריקני וחוקר השואה כריסטופר בראונינג ציין כי המאפיינים הבולטים של הדוגלים בתפיסות כאלה הם, בין השאר: לאומנות המבוססת על שנאת זרים, מתן קדימות ל"חוק וסדר", נטרול התקשורת החופשית, סירוס מערכת המשפט וצמצום זכויות האדם הבסיסיות.

הטענה היסודית של הנמנים עם הזרם הזה היא שהתפיסה הערכית הליברלית אינה מתאימה למציאות הישראלית, משום שזו אינה סובלת את ערך השוויון. יתר על כן, להבנתם המשטר בישראל הוא "דמוקרטי מדי" – בהעניקו משקל־יתר לקבוצות מיעוט שונות בהשוואה לעמדות ה"מוצקות" של הרוב; או, לחלופין, "לא דמוקרטי מספיק" – ומכאן הטענה כי ה"מנהיג" מבטא את "רצון העם" בצורה המובהקת והטהורה ביותר.

רשימות כמו "הבית היהודי" מתייחסות למדינת ישראל באופן אוהד, באשר הן תופסות אותה כ"בית לאומי" לעם היהודי. הן רואות ערך דתי עליון בהשתלבות במדינה ובתרומה לבניינה. הציונות הדתית ככלל מקבלת את העולם החילוני כחלק ממציאות החיים של העולם היהודי העכשווי.

עם זאת, בציונות הדתית, או לפחות בשוליה הרחבים, שורר יחס דו־ערכי כלפי השלטון הדמוקרטי. הרצי"ה קוק הבהיר בזמנו כי "אנו מצווים על פי התורה כי התורה נצחית והממשלה עוברת בטלה". ביטויים ברורים לכך התגלעו מסביב לתנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון, להסכם השלום עם מצרים, לפינוי ימית, להסכמי אוסלו ולהתנתקות מעזה. אולם המתח הזה לא הוליד בסופו של דבר גילויים רחבים של המרדה, סירוב פקודה או פנייה אסטרטגית לאלימות ולטרור.

לצד זאת, הציונות הדתית תורמת למגמה המובהקת של מיליטריזם בחברה הישראלית. מבחינת המחנה הציוני־הדתי השירות במחתרות, ולאחר מכן בצה"ל, נתפס כיסוד מהותי של המאמין הציוני־דתי, ואף לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית. בהקשר הזה גברה גם ההערכה לכוח ולהפעלתו, לפחות כלפי אויבים מבחוץ. אחרי ככלות הכול, מדינת ישראל נאבקת על גבולותיה ההיסטוריים של ארץ ישראל, השייכת – בדין תורה – לעם ישראל.

 יחסה של הציונות הדתית לערך השוויון מציב אותה בשוליים הרדיקליים של הימין הישראלי. ברור שההלכה היהודית אינה מכירה בשוויון בין יחידים וקבוצות שונים. היא אינה יכולה לקבל את ההגדרה הגורפת של ערך השוויון, השוללת אפליה או העדפה של בני אדם מטעמים של גזע, מין, דת, השקפה, לאום, מוצא, מגדר, נטייה מינית וכדומה. ככל שהטענה היא שעם ישראל אינו רק נבחר אלא גם עליון, ברור שגוברת הפגיעה בערך השוויון.

מייסדה של הציונות הדתית, הראי"ה קוק, הדגיש כי אהבת האנושות לגיטימית כל עוד היא מושתתת על ההכרה בעליונותו ובקדושתו של עם ישראל. הרב קוק נע בעניין זה בין שני מקורות מרכזיים: אִמרתו האוניברסליסטית של רבי עקיבא "חביב אדם שנברא בצלם", וקביעתו של רבי שמעון בר יוחאי "אין אומות העולם קרויים 'אדם'". לדבריו:

טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, חידלון מההכרה של 'אתה בחרתנו' […]. לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים היסטוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כי אם גם מעולים וגדולים מכל עם, אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמינו, ועם ששכח את עצמו בוודאי הוא קטן ושפל. רק בשיכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו.

בניגוד לזרמים הקודמים, המצדדים בזרם הזה טוענים כי קיימת סתירה מניה וביה בין "דמוקרטית" לבין "יהודית", במישור הפורמלי ובמישור המהותי כאחד, וכי הגישה הדמוקרטית הליברלית המערבית פסולה מיסודה, ולכן בטלה ומבוטלת.

חסידי הזרם הזה מקדמים תפיסה אורגנית של האומה, שבה היחיד אינו אלא איבר של הכלל, ונכונים להקריב חירויות יסוד לטובת מה שנתפס כטובת האומה. היחס למדינת ישראל הוא מתנגד ומתבדל, או לכל היותר כפוף למה שמתירה תפיסה הלכתית או תורנית מוגדרת. הזרם הזה אינו מקבל, ביסודו של דבר, את העולם החילוני כחלק ממציאות החיים של העולם היהודי העכשווי. הדוגלים בזרם הזה מציעים חלופה למערכת השלטונית הקיימת הנושאת אופי "פשיסטי" או לפחות "קדם־פשיסטי". תפיסת השינוי המוצעת היא מהפכנית, ומתאפיינת בשאיפה להחליף את המערכת השלטונית הדמוקרטית־הליברלית כולה במערכת שונה ממנה בתכלית.

מקרי הבוחן המובהקים של טיפוס זה בהקשר הישראלי הם תנועת "כהנא חי", הרב יצחק גינזבורג ורבני ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר. בהקשר הבין־לאומי הדוגמה הבולטת היא "הימין האלטרנטיבי" בארצות הברית.

במושגים סוציולוגיים אפשר לומר שה"זרם הרדיקלי" הוא "תת־תרבות" – עולם תרבותי המתקיים במִקטע מסוים של האוכלוסייה הלאומית שנודעים לו מאפייני חשיבה ופעולה ייחודיים משלו. לעומתו, ה"זרם הקיצוני" הוא "תרבות נגד" – עולם תרבותי המתקיים במִקטע מסוים של האוכלוסייה הלאומית, ולפחות אחד היסודות המרכזיים במערכת התפיסתית שלו מבטא תפיסה לעומתית ביחס לערכי החברה הכוללת.

במושגים של ואצלאוויק ואחרים אפשר לומר כי ה"זרם הרדיקלי" פועל עדיין במידה רבה בתוך המערכת ההכרתית הקיימת ("שינוי ממעלה ראשונה"), ואילו ה"זרם הקיצוני" מבקש לשנות את המערכת ההכרתית כולה ("שינוי ממעלה שנייה").

אעיר כי תנועת "כהנא חי" השתייכה במהותה לזרם השלישי (הקיצוני), ואילו תנועת כ"ך שידרה, כלפי חוץ לפחות, השתייכות לזרם השני (הרדיקלי). הבדל זה התבטא, בין השאר, בנכונות להשתלב, גם אם טכנית או טקטית, במערכות ובתהליכים הפוליטיים במדינת ישראל. מצב דומה מתקיים גם בהקשר של הזרמים החרדיים למיניהם, המגלים מידה שונה של נכונות להיות מעורבים ומשולבים בפוליטיקה הפרלמנטרית ובחברה הישראלית.