ועדה שהוקמה על ידי מלך ירדן לחידוש המערכת הפוליטית סיימה את פעילותה לאחר שלושה חודשים של פגישות אינטנסיביות בינה לבין עצמה ועם גורמים שונים בעלי השפעה בחברה הירדנית. מסמך בן 240 עמודים מכיל את המסקנות הסופיות של הוועדה בנושאים פוליטיים והיסטוריים, וקובע את מטרת הוועדה באופן כללי, את יעדיה ואת תוכנית עבודתה. כמו כן, המסמך מכיל הצעת חוק חדשה הנוגעת לבחירות ואחרת הנוגעת למפלגות, לתיקונים הכרחיים לחוקה והמלצות לפיתוח הרשויות המקומיות, לחיזוק מעורבותם של צעירים ולהעצמת נשים. מי שיקרא את מסמך הסיכום יצא בתחושה שהוועדה השיגה מעבר למה שרבים ציפו, בהתחשב בגודלה (92 חברים) ובעובדה שהכילה נציגים מזרמים פוליטיים, חברתיים ורעיוניים שונים.
כשהורכבה הוועדה היא עמדה במוקד של סערה ציבורית שהטילה ספק ביכולתה להביא תוצאות מספקות. לעומת זאת, פרסום המסמך הסופי שלה לא זכה להתעניינות דומה. נראה שרבים מעדיפים לחכות ולראות מה יהיה גורלן של ההמלצות ושל הצעות החוק החדשות כאשר תובאנה בפני הפרלמנט.
מפלגות פוליטיות מבוססות הסתפקו בפרסום הצהרות שעוסקות בפרטים קטנים פה ושם, אך לא מתקיים דיון בנוגע לטקסט פוליטי-משפטי כה נרחב, עמוק ומקיף. כך לדוגמה, האסלאמיסטים שבירכו על פרסום מסקנות הוועדה באופן כללי, חזרו והדגישו את הסתייגותם מהתיקון המוצע הנוגע לסעיף השישי בחוקה, אף שהתיקון אינו מגיע כדי קביעת שוויון בזכויותיהם ובחובותיהם של גברים ושל נשים, ואינו קורא לשוויון מלא כפי שנקבע בחוקות של מדינות ערביות אחרות. נראה שהתוספת שהציעה הוועדה בנוגע ל"צדק ושוויון" ול"העצמה" לא מצאה חן בעיני התנועה האסלאמית בירדן.
מפלגות השמאל והמפלגות הלאומיות, שנכשלו בניסיון להיכנס לפרלמנט בבחירות האחרונות לאחר שכולן יחד לא הצליחו להשיג יותר מ־1.4 אחוזים מכלל הקולות, הסתפקו בהתנגדות לתנאים החדשים שהציבה הוועדה בכל הנוגע להקמת מפלגות פוליטיות חדשות ולהמשך רישומן של מפלגות ישנות: רישום 1,000 חברים מייסדים במקום 150 בחוק הנוכחי, הבאים משישה מתוך 12 המחוזות המנהליים בממלכה. כמו כן, מפלגות אלו מתנגדות לקביעת אחוז חסימה בפעם הראשונה בחוק הבחירות הירדני (2.5 אחוזים מקולות הבוחרים), וזאת מפני שהבינו את הקושי המסתמן בהגעה לתוצאה שכזו בבחירות הקרובות.
יוצאת מן הכלל הייתה מפלגת השותפות וההצלה, שהטיחה בוועדה האשמות חריפות כבר מההתחלה, החרימה כל פעילות הקשורה אליה ואף סירבה לדון במסקנותיה, תוך שהיא מציעה רפורמה שורשית יותר המגיעה למונרכיה חוקתית ולממשלות פרלמנטאריות נבחרות.
תוצרי הוועדה
הוועדה אימצה גישה הדרגתית ברפורמות שלה, וניתן לתאר את מסקנותיה כתוכנית עשר־שנתית לרפורמה פוליטית. דבר זה הוביל גופים ואישים רבים לראות בעבודתה דחיינות ומריחת זמן, כשהם מתבססים על מורשת ענפה של ועדות דומות שלא הביאו את הצעותיהן ואת המלצותיהן לכדי ביצוע, ושבסופו של דבר נבעו מצורך זמני, בין אם היה מדובר בצורך פנימי או כזה שנגרם מתנאים אזוריים ובין־לאומיים משתנים.
נראה שהמבקרים אינם מסתפקים בכך שמלך ירדן התחייב בפני האזרחים והאזרחיות להורות לממשלה להעביר את מסקנות הוועדה לפרלמנט מבלי להוסיף או לגרוע מהן דבר, ולפעול ליישומן, כפי שאמר בנאום שנשא לרגל פתיחת הוועדה, אז גם הבטיח שיורש העצר שלו ימשיך באותה משימה. התחושה של צעד אחד קדימה ושניים לאחור שאפיינה את מגמות הרפורמה בשלושת העשורים האחרונים העמיקה את חוסר האמון בין המדינה לאזרחיה, ויצרה חוסר אמון בין ההנהגה לדעת הקהל, כזה שקשה לגשר עליו באמצעות נאום פה או כתב מינוי שם. ייתכן שהמערכת הפוליטית הירדנית זקוקה לפתרונות נרחבים ועמוקים יותר.
קשה לדון במסקנות הסופיות של הוועדה המלכותית לחידוש המערכת הפוליטית במסגרת מאמר אחד. עם זאת, ישנן ארבע מטרות שכל עוד הן עומדות לנגד עיני השואפים לשינוי, הרי שהוועדה עשתה את שלה במידה רבה, לפחות בכל הנוגע לנוסח המסמך הסופי:
הראשונה נוגעת לחיזוק הזהות הלאומית של אזרחי ירדן, ללא קשר למוצאם, לשורשיהם או לרקע שלהם. זאת אל מול "התפוצצות" תתי־הזהויות המתרחשת בשנים האחרונות, שהביאה לקיטוב, להתבצרות בעמדות השונות ולמאבקים חסרי תועלת שיביאו עימם את ההשלכות הנוראיות ביותר.
השנייה נוגעת לנקיטת צעד אמיץ לעבר פרלמנט המבוסס על ריבוי מפלגות ומצעים, וזאת אחרי רבע מאה של פרלמנט "קול אחד", שחיזק את תתי־הזהויות ואת הנאמנויות הכפולות, החליש את תפקידו בכל הנוגע למדיניות, פיקוח וחקיקה, וזרע חוסר אמון בין האזרחים לנבחריהם, שנועדו לשרתם.
השלישית היא חיזוק המעורבות הפוליטית של הירדנים והירדניות, ובמיוחד של הצעירים ושל הנשים שבהם אל מול התופעה של נטישת המפלגות והבחירות (שיעור ההצבעה בבחירות האחרונות היה מתחת ל־30 אחוזים), ושבירת מחסום הפחד מלהצטרף לפעילות מפלגתית על רקע "השקפה ביטחונית" שורשית העוינת את המפלגות הפוליטיות, פחד שהוא תוצאה מרה של שנים ארוכות של חוקי חירום ושל משטר צבאי.
הרביעית היא לעורר את ערכי האזרחות הפעילה – שלטון החוק, צדק, שוויון וסולידאריות בין האזרחים, ולפעול לעגנם בחוקת המדינה ובחוקיה.
המסמך הסופי של הוועדה נפתח ב"הקדמה פוליטית", שחשיבותה אינה פחותה מההמלצות הנלוות להצעות החוק ולשינויים החוקתיים. הקדמה זו השיגה במידה רבה, לפחות ברמה התיאורטית, את המטרות המבוקשות. מה שנדרש היום, עם תום פעילות הוועדה, הוא לוודא שהמטרות הללו מתורגמות למעשים, ליצור "גוש כבד משקל" שיעמוד מאחוריהם, ולא להסתפק בהבטחות רשמיות מצד גורמים ממשלתיים וביטחוניים בנוגע להתוויית הדרך ליישום המלצות הוועדה.
זו הפעם הראשונה שמוקצים 30 אחוזים מהמושבים בבית הנבחרים (138 מושבים) לרשימות מפלגתיות שנבחרות בבחירות ארציות, מבלי לפגוע בזכותן של המפלגות להתמודד באזורי הבחירה המקומיים. הרף התחתון לייצוג המפלגות בפרלמנט הבא יעמוד על 41 מושבים, וייתכן שיגיע ל־50 או למעט יותר מכך; מדובר בשיעור חסר תקדים בתולדות הפוליטיקה הירדנית.
נוסף על כך, אזורי הבחירה הורחבו, וזאת לאחר שבחוקי הבחירות הקודמים הערים והמחוזות הגדולים חולקו לאזורי בחירה רבים. לפיכך, סך כל אזורי הבחירה ירד מ־23 ל־18 אזורים בלבד. אם ניקח בחשבון שרישום הבוחרים יתבצע לפי מקום מגוריהם ולא לפי מקום הולדתם או מוצא משפחותיהם, כפי שקורה בדרך כלל, אפשר לצפות שאזרחי ירדן, תהיינה השקפתם וזהותם אשר תהיינה, יחלו להקים מפלגות גדולות, להרכיב רשימות לפרלמנט, ולפתוח בקמפיינים לתמיכה במועמדיהם השונים.
באמצעות הצעות החוק שהוא מכיל ובאמצעות הסברים משכנעים, המסמך מעניק תשומת לב לבעיית הזהות הלאומית, שחשיבותה מועצמת לאור ההתפוצצות הקטלנית של תתי־הזהויות. בהנחה שהמסמך יאושרר, המדינה מוצבת במוקד השיח על הצלת הזהות הכוללת, חיזוק הלכידות הלאומית וקידום אזרחות פעילה ושוויונית, תוך הקפדה על מעורבות ועל ייצוג צודקים.
ההערכות הצנועות ביותר מדברות על 18 נשים שישבו בפרלמנט ה־20, נוסף על אלו שתיבחרנה באמצעות הרשימות המפלגתיות, וזאת משום שהוקצה לנשים מקום אחד מבין ששת המקומות הראשונים במפלגות הלאומיות. לפיכך, ניתן להעריך שהפרלמנט הבא יכיל כ־25 נשים. אם כך יקרה, זהו מספר הנשים הגבוה ביותר בהיסטוריה של הפרלמנט הירדני. מדובר בצעד בכיוון הנכון, גם אם הוא צנוע ועודנו מתחת למספר המטרה שמופיע באסטרטגיה הלאומית לנשים (30 אחוזים מקרב נושאי המשרות הציבוריות).
גיל ההתמודדות בבחירות הכלליות הורד ל־25 (מ־30 הנקוב בחוקה), וברשויות המקומית ל־22. נוסף על כך, הוקצו מושבים לצעירים בכל המוסדות הללו וכן תמריצים כלכליים למפלגות שיקדמו נשים וצעירים ברשימותיהן לבחירות הכלליות. כמו כן, בפעם הראשונה מוענקת תשומת לב לצורך בייצוג של בעלי מוגבלויות, בין אם בחוק המפלגות, בחוק הבחירות או בהמלצות הנוגעות לשלטון המקומי. מדובר בצעד בכיוון הנכון, שבתקווה יקדם את תפקידם של הצעירים ושל הנשים, יחזק את התחרותיות של הנשים ואת מיסודן, יעודד מעורבות פוליטית, וישבור את מחסום הפחד מפעילות פוליטית ומפלגתית. זאת במיוחד לאחר שהוכנס לחוק המפלגות סעיף חדש האוסר לפגוע בפעילי מפלגות, ובמיוחד בסטודנטים, ומגדיר מחדש את המפלגה הפוליטית ככלי שנועד להרכיב ממשלות ולהשתתף בהן, לראשונה מאז שהועבר החוק הראשון לאחר ביטול הממשל הצבאי וחוקי החירום (1992).
לאן מכאן?
רוב התגובות הפסימיות והביקורתיות כלפי מסקנות הוועדה אינן נוגעות לתוכן המסמך הסופי ולהמלצות וההצעות הכלולות בו, וזאת אף על פי שהן רבות ושיש מקום לשפרן. רובן נוגעות להזדמנויות ליישמן ולנחישות של מוסדות המדינה לבצען ביושר ובכנות. אם המדינה לא תפגע בחירויות האזרח וגורמי הכוח לא יתערבו בעבודה המפלגתית והפרלמנטארית, טוהר הבחירות יוכח והתיאוריות לגבי חוסר אמינותן תופרכנה.
עקרון ההדרגתיות שאימצה הוועדה מסבך את העניין עוד יותר, שכן הוא מכיל תוכנית המתפרסת על פני שלושת סבבי הבחירות הבאים, בין אם פרלמנטאריות או מקומיות. כך, 30 אחוזים מחברי הפרלמנט ה־20 יבואו ממפלגות מבוססות או ממפלגות חדשות, ושיעור זה יעלה ל־50 אחוזים בפרלמנט ה־21, ול־65 אחוזים בפרלמנט ה־22, שייבחר בתחילת העשור הרביעי של המאה הנוכחית. מדובר בפרק זמן ארוך, ואין כל סוג של ערבות לכך שיעמדו בלוחות הזמנים הללו. מה שרלוונטי לבחירות לפרלמנט, רלוונטי באותה מידה לניסוי של "הרשות המקומית", שאחרי עשור תהפוך מרשות ל"שלטון מקומי", בהתאם למגמת ביזור הסמכויות העמוק.
קיים חשש שההכרה של ירדן בצורך לרפורמה פוליטית היא הכרה זמנית בלבד. אולי יתברר שהדרך של ירדן לדמוקרטיה היא כביש דו־סטרי, שגורמים מקומיים (משבר הנסיך חמזה) ובין־לאומיים (כניסתו של ממשל ביידן) הם שגרמו לירדן לצעוד בדרך זו, ושברגע שייעלמו או ישתנו תחל הנסיגה. לא ניתן לטפל בחששות הללו בן רגע ובבת אחת, אך למדינה ולמוסדתיה תהיה בבחירות הבאות הזדמנות פז לטפל בהן. ניתן אף לומר שגם כיום, עוד לפני הבחירות לפרלמנט ה־20, יש למדינה הזדמנויות רבות לשכנע את דעת הקהל ברצינות גישתה לרפורמה: חיזוק זכויות האזרח, שחרור עצורים, הפסקת המתקפות על חופש הביטוי, חופש המחשבה וחופש העיתונות, השבת ארגון המורים על כנו ועוד צעדים רבים שיש בהם משום בניית אמון והשבתו.
עם זאת, המפלגות הפוליטיות, הפעילים, הגורמים האזרחיים וכלל גורמי הרפורמה צריכים להבין את הצורך ביצירת "גוש היסטורי" כבד משקל שיעמוד מאחורי הרפורמות הללו, יחיש את המדינה בדרך לדמוקרטיה, ויגן עליה מנסיגה לאחור. מה שקרה הוא צעד גדול בכיוון הנכון שאומץ על ידי המדינה – מהעומדים בראשה ועד מוסדותיה הביטחוניים והפוליטיים. כעת יש לשמור על המומנטום, לדאוג שנסיגה מההתחייבויות הללו תגבה מחיר כבד יותר מעמידה בהן, ולפעול ליישומן. חובה עלינו לזכור: מחיר הרפורמה קטן בהרבה ממחיר היעדרה. כעת הכדור נמצא במגרש של כולם, ולא של קבוצה אחת בלבד.
עורייב א־רנתאווי הוא פובליציסט וחוקר ירדני. המאמר המלא פורסם באתר האמריקאי אל־חורה. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: אמיר קליין.
