הים הוא יעד מבוקש בכל העולם עת עולות הטמפרטורות. אנשים בורחים אליו, אל המים ואל החופים, כדי להקל על גופם את החום, לשטוף את הזיעה מעורם במים הצוננים ולבלות זמן איכות עם משפחותיהם ועם חבריהם. היה אפשר לצפות שאנשי עזה ייהנו מהים שלה ומן הדגים המשובחים השוחים בו, אלא שבשל המצב הקשה השורר ברצועה, הדבר רחוק מאוד מן המציאות. בעזה מוכת העוני, "כלא גדול תחת כיפת השמים", כפי שהיא מתוארת על ידי פרשנים פוליטיים, הים עבור עניי הרצועה, שמצבם הולך ומידרדר בכל שנה ושנה, הוא הזדמנות כלכלית להרוויח כמה גרושים.
אם תתהלכו על חופה של עזה, תראו נערים רבים ואף גברים צעירים מוכרים גרעיני תירס קלויים לרוחצים. הרבה מן המוכרים הם בוגרי אוניברסיטה. רבים מהם עומדים על המדרכה המובילה אל החול הצהוב והרך של החוף, שם הם מבעירים מדורות בקני התירס היבשים. רבים גם יורדים אל החוף, מתהלכים בין האנשים ומציגים את מרכולתם למכירה. הם מתחרים זה בזה, מציעים הצעות מפתות, וכל אחד מקווה שלא ישוב לביתו עם הסחורה שלו, שעשויה להתקלקל בחום הגובר.
אחד הגברים הצעירים, בסוף שנות העשרים של חייו, מסביר שמדובר בעסק עונתי המוגבל לקיץ בלבד – עונת התירס. בסוף הקיץ, הוא מסביר, הוא עובר לעבודה אחרת – מכירת משקאות חמים באחד מן הכיכרות ההומים של עזה. אף שהוא עובד קשה במשך כל השנה, הוא אינו מסוגל לבנות לעצמו עתיד, כלומר לקנות בית או להתחתן. ובכל זאת, בזכות העבודות האלה הוא אינו נאלץ לבקש כמו ילד קטן כסף מאביו הזקן והחולה.
צעיר אחר בשם אמג'ד מספר בעודו סוחב את רשת הדייגים מן הים, שקל הרבה יותר לדוג דגים מאשר למצוא עבודה. אפילו לבוגר אוניברסיטה קשה למצוא עבודה ברצועת עזה. אומנם גם דיג הוא עבודה עלובה שאי־אפשר להרוויח ממנה רווח של ממש, אבל גם זה עדיף על פני אבטלה. מהדגים שאמג'ד דג הוא מכין ארוחת ערב למשפחתו, ולפעמים הוא מנקה אותם וצולה אותם על החוף, ומוכר אותם לרוחצים שרוצים לאכול דג טרי.
נעים הצעיר בן העשר אינו מהסס ודוחף עגלת עץ שאותה הכין בעצמו משאריות של קרשים שאסף על שפת הים, וקורא כדי להודיע על מרכולתו. נעים מוכר בגדים המתאימים לים, כמו למשל מכנסיים קצרים, בגדים תחתונים לגברים ומכנסיים וכיסויי ראש לנשים. נוסף על הבגדים, נעים מוכר גם צעצועים מתנפחים המתאימים למשחק בחוף. נעים מספר שבסוף הקיץ הוא חוזר לבית הספר, ושבזכות העבודה בחוף הוא כבר הצליח להרוויח את מחיר התלבושת האחידה וילקוט בית הספר שלו. ייתכן שגם אחיו יסייעו, נוסף על מה שהרוויח, לקנות חלק מן המוצרים הדרושים לבית הספר, מפני שהוריו אינם מסוגלים לכך.
כמו נעים, גם הילד מחמוד צועק ללא הפסקה כדי לפרסם את מרכולתו – הפעם מדובר בשלגונים זולים ובגלידות בייצור ביתי שלרוב אימו או אחותו מכינות. את השלגונים הוא שם בצידנית פלסטיק כבדה, וסוחב אותה בין זרועותיו הרזות והשזופות. את הצידנית קנה בתחילת הקיץ; היא שומרת על הקור של השלגונים כדי שלא יימסו במשך שעות מספר. מחמוד מחייך ומספר שהוא אפילו אינו חולם לטעום בעצמו מן השלגונים, על אף שחם לו, כי הוא רוצה להרוויח, והדבר נעשה קשה יותר מפני שעלות הייצור שלהם עלתה. הוא מבלה את כל יומו בהתהלכות בין המתרחצים, ומצליח להשיג פה ושם לגימת מים או סנדוויץ'.
על אף שילדים רבים נפצעים בתאונות בשל עבודתם על החוף, ואף שהמשטרה מגרשת חלק מן הרוכלים העומדים על המדרכות המובילות אל הים, העניים מתעקשים ללכת אל הים, לתור אחר הכנסה ולהפוך אותו לשותף לקשיים ולתלונות
אום סעיד, עקרת בית, מספרת שהים הוא יעד מועדף עבור עניי עזה הנתונים תחת מצור. עם ההחמרה במשבר החשמל בעזה, שנעשה חמור עוד יותר הקיץ בשל החום הכבד, אין לה מקום אחר להעביר את הזמן עד שהחשמל שב לפעול בשעה עשר בלילה מלבד החוף, שאליו היא יורדת מביתה שבמחנה הפליטים. בנותיה המתבגרות ושכנותיה מתלוות אליה, והחבורה יושבת על החול הקריר ומעבירה את הזמן בפטפוט ובכמה מאכלים זולים. כל אחת מן השכנות מכינה מוקדם בבוקר בביתה מנה בתיאום מראש, והן יוצאות מן הבתים הקטנים, העלובים והחמים עם גגות הפח הלוהטים, והולכות אל החוף. הבנים של אום סעיד מסתובבים סביבה ומוכרים למתרחצים צעצועים ומוצרי היגיינה אישית, כמו מקלות אוזניים או ניירות טישו מבושמים. לדבריה, הם נאלצים להיאבק כדי לשרוד בתנאים קשים.
אום אל־עבד, שכנתה, מצטרפת אל השיחה, ומספרת שהיא מכינה מאפים ממולאים בזעתר ובגבינה לבנה זולה או בשוקולד, שאותם היא אופה בתנור עץ קטן ומביאה איתה אל החוף. את המאפים היא מוכרת לאימהות היושבות כמוה על החול עם ילדיהן הקטנים. האימהות אינן מצליחות לעמוד בפני הרצון של הילדים, המשתוקקים למאפים הטעימים והטריים. אום אל־עבד מספרת שהיא מצליחה להרוויח קצת מן העסק הזה. היא ממשיכה ומספרת שיש לה משפחה, ושבעלה מוכר סיגריות בקיוסק קטן. לדבריה, בעלה מרוויח מעט מפני שהוא מוכר סיגריות לצעירים ולמתבגרים במחנה הפליטים בבדידים ולא קופסאות שלמות.
עדנאן אבו חסנה, אחראי התקשורת של אונר"א, מסביר שאחוז התושבים ברצועת עזה הסובלים מחוסר ביטחון תזונתי הולך וגדל ושהוא צפוי להגיע ברבעון האחרון של השנה ל־90% אם לא יימצאו פתרונות תשתיתיים לעוני, לאבטלה ולרעב ברצועה. אונר"א עצמה איננה מסוגלת לספק את הצרכים של האוכלוסייה הענקית ההולכת וגדלה של הפליטים הפלסטיניים ברצועת עזה – היא מקבלת רק סיוע בין־לאומי בלתי־סדיר, שאינו מספיק אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר של האוכלוסייה הענייה הזו.
על אף שילדים רבים נפצעים בתאונות בשל עבודתם על החוף, ואף שהמשטרה מגרשת חלק מן הרוכלים העומדים על המדרכות המובילות אל הים, העניים מתעקשים ללכת אל הים, לתור אחר הכנסה ולהפוך אותו לשותף לקשיים ולתלונות. עזה והים שלה היו ועודם דוגמה ומופת לעמידה איתנה ולגבורה, אך בימים אלו הים מספר סיפור כאוב של עוני, של נזקקות ושל היעדר אופק ותקווה לעתיד טוב יותר.
ג'נאת יוסף היא עיתונאית וסופרת המתגוררת ברצועת עזה. היא כותבת בשם בדוי בצוות אופק מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. מערבית: אליצור גלוק
