רבות נכתב בשבועות האחרונים על המהומות החריגות שהתרחשו במצרים לקראת סוף ספטמבר, שעה שהנשיא א־סיסי היה בדרכו לניו יורק להשתתף בדיוני העצרת הכללית של האו"ם. מאות צעירים, או אלפים, לפי חלק מערוצי התקשורת, בעיקר אלו המזוהים עם קטר ("אלג'זירה") או עם טורקיה (רשת TRT בערבית, אנגלית וטורקית), נענו לקריאות שהופצו ברשתות החברתיות לצאת ולהפגין נגד שחיתות הממשלה. המפגינים קראו לנשיא להתפטר ולחילופי שלטון במדינה.
הזדהות עם בחור פשוט
האירועים במצרים החלו בעקבות שני סרטונים שהעלה לאינטרנט מוחמד עלי – קבלן ושחקן מצרי שביצע עבודות בנייה בשביל הצבא ולא קיבל את התשלום המגיע לו. עלי ברח לספרד, ומשם העלה סרטונים ליוטיוב. בסרטונים הוא סיפר על השחיתות בצבא, ובכלל זה על בניית מלונות פאר מיוחדים עבור הקצונה המצרית. לאחר הסרטון הראשון, שזכה לפופולריות רבה, גבר ביטחונו העצמי, ובסרטון השני, שאותו פתח במילים "ובכן, אני עדיין חי", קרא להפגנות ודרש לסלק את א־סיסי מן השלטון.
הסרטונים של עלי רק אישרו את מה שמרבית הציבור במצרים כבר חושד בו, או יודע בוודאות, בדבר השחיתות במדינה. אולם בשנים האחרונות קראו אזרחים מדוכאים ומתוסכלים להפגנות ברחובות ולא זכו להצלחה. מה היה אפוא בסרטונים של עלי שהניע אנשים לפעולה?
תשובה אחת יכולה להיות ההזדהות עם הדמות שגילם עלי בדרמות המצריות בשנים האחרונות – איש מעמד הפועלים, אזרח מצרי פשוט הסובל מפגעי הכלכלה, מחוסר הוודאות באשר לעתידו הכלכלי, ובעיקר מי שאינו קשור לשום גוף פוליטי. בסרטון השלישי ששידר בספטמבר האחרון אמר עלי: "אתם בוודאי שואלים את עצמכם, מה הבחור הזה רוצה? עכשיו אתם בבעיה – אני לא ליברל, אני לא איש האחים המוסלמים, אני לא חילוני. אני רק בחור פשוט, בן מעמד הפועלים".
לצד השימוש המתוחכם בטענת המאבק בטרור כדי לנטרל כל שיח ביקורתי, נוצר מרמור בקרב שכבות רבות בציבור. אפשר להניח כי במדינה שבה 40 אחוזים מהאוכלוסייה הם בני פחות מ־24, כלומר צעירים שהיו צעירים מדי בינואר 2011, אולם גדלו על סיפורי הגבורה וההקרבה של ההפיכה – היו מי שרצו לטעום את טעם החופש שהיה למבוגרים מהם, ולו להרף עין.
מחוות קוסמטיות וקצרות מועד
נכון לכתיבת שורות אלה, נראה שמעמדו של א־סיסי ברחוב לא התערער, ובחסות ההפגנות עצר משטרו אלפי אנשים, ובהם, ככל הנראה, גם כמה עשרות קטינים מתחת לגיל 14. למעשה, נראה כי ההפגנות הללו היו רק תירוץ עבור א־סיסי להוציא אל הפועל תוכניות שספק אם היו יכולות לצאת אל הפועל אילולא היו מתקיימות. כך, בראשית אוקטובר הודיע שר החינוך המצרי, טארק שוויכי, על פיטוריהם של יותר מאלף מורים שנחשדו בקשריהם לאחים המוסלמים, ארגון הרשויות במצרים הגדירו "ארגון טרור" כבר לפני כמה שנים.
לצד צעדי ההתגוננות הללו הכריז א־סיסי גם על כמה מהלכים קוסמטיים, כגון הקלות כלכליות. בכך הוא פוסע בעקבות הנשיא מובארכ, שגם הוא התאפיין במחוות קצרות מועד, שבסופו של דבר כשלו בייצוב המצב החברתי והכלכלי במדינה. עם זאת, בטווח הקצר צפוי גל המעצרים האחרון להשיב את פחדם של האזרחים מיציאה להפגנות – על פי האינטרס של השלטונות במצרים.
שיר המשל "העַיִר אמר לחמור". המפגינים שיתפו
עוד לפני האירועים האחרונים הלחין המוזיקאי המצרי ראמי עצאם, הגולה בשוודיה זה כמה שנים, את שירו של המשורר המצרי אחמד פואד נג'ם, "העַיִר אמר לחמור". שירו של עצאם, שהולחן כבר בשנת 2016, זכה למעל למיליון וחצי צפיות, וחלק גדול מהמפגינים שיתפו את הסרטון של המשל המולחן, שאינו מותיר מקום לספק בשאלה מי הוא החמור ומי הוא העַיִר. להלן תרגום המשל הקצר:
העַיִר הקטן אמר לאביו החמור: "אבא, הגיע הזמן להעביר לי את הכרכרה. הזדקנת, עכשיו הגיע תורי".
החמור השתעל בחוזקה, ונוסעי הכרכרה נבהלו. הוא השיב לבנו: "אין זו הבריאות, יא אבני, אלא שלכל דבר יש מחיר. כדי למשוך את הכרכרה צריך אדם חכם. אתה, חייך ריקים מתוכן, וכל עניינך הוא התלתן למאכל. כיצד תמשוך את הכרכרה? התבן מילא את עיניך, ואפילו המושכות רחבות מדי בעבורך.
יא אבני, עליך להיות חכם יותר ולהפסיק להיות תאב בצע. אל תכעיס את הנוסעים ואל תיגש אליהם, שמא יהיה זה יום רע. האנשים הללו חזקים. הם אולי נראים חלשים, אולם הם אמיצים".
"אבל אבא", אמר העַיִר הקטן, "הם הרי ישנים כבר שנים, וכל שאר בני האדם כבר התעוררו. אלו עדיין נתונים בשינה עמוקה"
"יא חמור קטן", אמר האב, "הפסק להיות טיפש וגאוותן. הנוסעים שלנו אינם טיפשים ועצמותיהם אינן שבורות. מחר הם יתעוררו ויזעזעו את הכרכרה, ואותך ידפקו שמונים פעמים!"
ההפגנות האחרונות היו מבחן עבור א־סיסי, ובינתיים הוא צלח אותו בהצלחה. אולם הן גם תמרור אזהרה לנשיא ולשלטונו, אזהרה מפני הסכנה האורבת ליציבות במדינה, העלולה להתערער בעקבות המשך המצוקה הכלכלית הקשה של האוכלוסייה וחוסר הבושה של המושחתים בצבא ובקרב האליטות הפוליטיות.
גל הפגנות ברחבי העולם הערבי
יש לזכור כי בחודשים האחרונים היו הפגנות בקנה מידה חריג גם בעיראק, באלג'יריה ובסודאן, שהצטרפו למה שמכונה "הגל השני" של המחאות האזוריות, גל שיש לו מאפיינים שונים מהגל הקודם של הפגנות האביב הערבי. אחד המאפיינים הוא הדומיננטיות של הצבא מהרגע הראשון: כאשר הודיעו אלבשיר (סודאן) ובותפליקה (אלג'יריה) על פרישתם מהחיים הפוליטיים, מרצון או מכורח, תפס הצבא בשתי המדינות האלה את רסן השלטון בהסכמה של כל השחקנים המרכזיים. במילים אחרות, האליטות בשתי המדינות שמרו על מקומן ומוודאות קודם כול את יציבותו של הסדר הנוכחי. נותר רק לראות אם תהיה זו יציבות בסימן קפאון או בסימן שינוי הדרגתי.
סובסידיות על דלק, על מזון ועל אנרגיה נחתכו בחודשים האחרונים במדינות רבות באזור, דוגמת מצרים, והדבר גורם לעליית יוקר המחיה ואיתו מפלס העצבנות והמתח. אחוזי האבטלה הגבוהים ברחבי העולם הערבי, לצד צעירים משכילים חמושים בטלפונים חכמים ומלאים תעוזה וייאוש, ממשיכים לסכן את יציבותם של המשטרים. כל זאת, לצד תחזית הבנק העולמי שהצביעה על הצורך ביצירת עשרה מיליון מקומות עבודה בכל שנה, בשל הגידול הדמוגרפי במדינות ערב.
לסיכום, התסכול במרחב הערבי אינו שוכך. הלחצים הכלכליים, הפגיעה בחירויות הפרט, ובעיקר שובם של הפקידים ומנגנוני המשטרים הקודמים לחזית הבמה, עוד עלולים ליצור תסיסה נרחבת העלולה להתפתח לאיום אמיתי על יציבותם של המשטרים ועל מבני הכוח המוכרים במדינות ערב.
