ב־17 באוגוסט נפתח בפעם ה־12 ברציפות פסטיבל התיאטרון הלאומי במצרים. מדובר באירוע יוקרתי, המתקיים בחסות רשמית. ועדה מיוחדת בודקת את ההצגות המועלות בפסטיבל בקפידה רבה, וגם בוחרת את ההצגות שישתתפו בתחרויות הפסטיבל, המתקיימות בשלושה מסלולים: מוסדות התיאטרון הלאומי, חוגים דרמטיים במסגרות האקדמיות למיניהן ותיאטרון לילדים. ההצגות מוצגות על במות שונות בקהיר, ונוהרים אליהן שוחרי תיאטרון רבים. הכרטיסים לרוב הם בלא תשלום, או במחיר מוזל מאוד.
החוג הדרמטי של אוניברסיטת עין שמס בקהיר הציג השנה את המחזה "סוביבור" שכתב וביים מוחמד זכי, וההצגה נבחרה להשתתף במסלול השני של התחרויות בפסטיבל. חברי החוג קידמו את ההצגה בפייסבוק, ופרסמו בגאווה את תשעת הפרסים שבהם כבר זכתה ההצגה בפסטיבל שהתקיים באוניברסיטה באפריל.
אפשר להניח שהמחזאי והבמאי קיבל השראה מהסרט הבריטי "הבריחה מסוביבור", שהתבסס על ספרו בעל אותו השם מאת ריצ'רד ראשקה. בהצגה בלטו מאמציו של המחזאי לחזק את אמינות העלילה באמצעות הקפדה על תפאורה (של מחנה ההשמדה) ועל לבוש השחקנים (מדי אסירים מפוספסים). מוזיקת הרקע שבחר הבמאי מזכירה את פס הקול של הסרט "רשימת שינדלר", וכחלק מסיפור האהבה בין יהודייה לגרמני נאצי, שרים בהצגה שחקנית ושחקן, זה לזו, את השיר "הליכה לקיסריה" – היא בעברית, הוא ללא המילים. נראה שהמחזאי לא היה מודע לסמליות השיר, המבוצע בארץ באירועים ממלכתיים רבים, וסביר להניח שהבחירה בו נעשתה אף היא בהשפעת פס הקול של "רשימת שינדלר".
מעבר לסממנים החיצוניים, המחזה עצמו הוא פרי דמיונו של המחבר, והוא כולל עלילות משנה על משפחתו האנושית של הקצין הנאצי האכזר, אזרח גרמני החומל על שכניו היהודים, על זוג מוסלמים שנקלעו למחנה בטעות ומוכנים להקריב את עצמם למען זוג יהודי וילדתם, ולבסוף גם דיונים פילוסופיים בין האסירים – בין מי שתוהים אם לנוכח הייסורים שהם עוברים היהודים הם אכן העם הנבחר, לבין מי שמעודדים ניסיונות התקוממות ובריחה.
ההצגה, שהופצה ב"יו טיוב" עוד בחודש מאי, משכה קהל רב. הקהל הגיב בהתלהבות, והיה שותף פעיל להתרחשויות שעל הבמה. הנהלת התיאטרון עשתה כל שביכולתה לאפשר לכולם להיכנס, אולם בקרב מי שלא שפר מזלם פרצו תגרות ידיים. היו שהסבירו את המהומות שפרצו ליד התיאטרון גם על רקע הסערה שפרצה ברשתות החברתיות, והוויכוחים בין מי שטענו כי יש לשפוט את ההצגה לגופה, לבין מי שסברו כי הצגת סבלם של היהודים בשואה עלולה לעודד נורמליזציה (תטביע, בערבית), ולבוא על חשבון הסוגיה הפלסטינית.
מובילת הביקורת החריפה נגד ההצגה, העיתונאית אמינה טלעת, האשימה את המחבר והשחקנים בבגידה, בעידוד נורמליזציה ובהזדהות עם ישראל והציונות. השחקנים לא נותרו חייבים ותיארו אותה כ"דמות חסרת השפעה", והדגישו שיש להבחין בין סבל היהודים בשואה, שעימו הם מזדהים, לבין הציונות, "שהסבה סבל לפלסטינים". הם הצטרפו בכך למחזאי, שבעקבות השיח הציבורי הלוהט על עצם הרעיון להעלות הצגת תיאטרון העוסקת בשואה, הסביר בריאיון לעיתון "אל־ופד", את הטעות שבהגדרת המחזה "בגידה" ובפקפוק ב"לאומיות של מבצעיה". לדבריו, המחזה נועד להתמקד בצד האנושי של ההתמודדות עם עינויים ועם אלימות מכל סוג שהוא, בלי כל קשר להשתייכות דתית או מדינית. היהודים, שהושמדו על ידי היטלר, מוצגים בהצגה, קודם כול, כבני אדם.
יתר על כן, מול האכזריות הנאצית הובלטה במחזה הסובלנות של דת האסלאם. זכי הדגיש בריאיון שהמפגש שיצר בין הזוג המוסלמי לזוג יהודי נועד להיאבק בתופעת האסלאמופביה הנפוצה כל כך במערב. בתשובה לטענה שמחזהו מעודד הזדהות של הקהל עם הציונות טען זכי כי אחד המסרים בהצגה נועד להציג את הציונות והנאציזם כשני צדדים של אותה מטבע, כלומר, היהודים שסבלו מעינוייו של היטלר הם ששפכו את דם הפלסטינים.
המחזאי והשחקנים זכו לגיבוי מלא מהנהלת הפסטיבל, וזו הדגישה כי המחזה עמד בכל התנאים המקובלים. עם זאת, לחצי הביקורת נמשכו והגיעו לשיאם בהודעת "הוועדה הלאומית להתנגדות לנורמליזציה", שהאשימה את השחקנים ואת הנהלת אוניברסיטת עין שמס בסיוע "לחדירה הציונית לתיאטרון המצרי". בסופו של דבר הכריעו הלחצים, ובטקס סיום הפסטיבל, שבו הוכרזו שמות הזוכים בפרסים, התברר שברגע האחרון הוחלט להוציא את ההצגה מרשימת ההצגות המתחרות. עם זאת, ברשתות החברתיות הובעה התמרמרות על החלטת הנהלת הפסטיבל להיכנע ללחצים, וגם המחזאי, בריאיון נוסף ל"אל־ופד", לא הסתיר את אכזבתו מההתעלמות המוחלטת מההצגה בטקס הסיום, למרות איכויותיה המקצועיות והעובדה "שלא התעלמה מהסוגיה הפלסטינית".
מטבע הדברים מתבקשת ההשוואה בין הרומן החלוצי של הסופר המצרי השאם אלח'שן, "זה קרה בברלין", לבין המחזה "סוביבור", שאף הוא נחשב מחזה חלוצי. פרסום הספר הזה, שאף הגיע לראש רשימת רבי המכר, "עבר חלק" ולא עורר ביקורת ושיח במדיה החברתית כמו אלו שליוו את ההצגה "סוביבור" לאורך כל ימי הפסטיבל. התגובה הניטרלית לספר עוררה את התקווה שיש במצרים נכונות לגלות גישה עצמאית בהתמודדות עם סוגיית השואה.
אפשר להניח שהביקורת החריפה נגד המחזה נבעה בראש ובראשונה מהחשיפה הרבה שקיבל בקרב הסטודנטים והדור הצעיר, גם באוניברסיטת עין שמס, שזיכתה אותו בפרסים רבים, גם בפסטיבל וגם ב"יו טיוב", לעומת החשיפה המוגבלת של הרומן, למרות הסיקור התקשורתי והאירועים הספרותיים שארגן המחבר.
נהירת הקהל להצגה, ההתלהבות שהופגנה במהלכה, ואפילו תגרות הידיים שפרצו בין מי שלא הצליחו להיכנס לאולם, הוכיחו יותר מכול את הכמיהה של הדור הצעיר להכיר את העובדות כהווייתן, במנותק ממסרים תעמולתיים. המחזאי והשחקנים התעקשו על הלגיטימציה להעלות את המחזה ולעסוק בנושא הרגיש הזה, ובתקשורת החברתית הובע צער על הכניעה ללחצים הישנים של "ההתנגדות לנורמליזציה" ועל האשמת המשתתפים בהצגה בבגידה.
עם זאת, הנכונות "מלמעלה" לאפשר את קיום ההצגה, מול כניעת הנהלת הפסטיבל ללחצים, מעידות כי ההתמודדות עם סוגיית השואה במצרים עדיין אינה חורגת מהדגם של צעד אחד קדימה שניים אחורה, ושלצד ההתנהלות הזאת נותר על כנו הצורך בשמירת "האיזון הקדוש" ובהצגת ההקבלה בין הציונות לנאציזם.
