בניגוד להאשמה הרווחת בישראל בדבר העתירה הדרום־אפריקאית נגד ישראל בבית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג תוך התעלמות ממתקפת 7 באוקטובר, אחד מן הדברים הבולטים בקריאת העתירה הוא ההיקף הכולל שלה. העתירה מחזיקה את מכלול האירועים האלימים של מאה הימים האחרונים: את מעשי הטבח ההמוניים של חמאס בשבעה באוקטובר, ולצידם את הקטל, הגירושים, הדחיקה וההרעבה ההמונית שמובילה ישראל בעזה תוך התעקשות שמדובר בהפרה בוטה של המגבלות המוטלות על ישראל מתוקף אמנת הג'נוסייד שעליה היא חתומה.
היכולת לתאר את ההתפרצות האלימה כמכלול נובעת מההתעקשות הדרום־אפריקאית להציב אותה בתוך הקשר. דרום אפריקה מכירה בכך שהאלימות שישראל מפעילה היא חריגה, ונובעת במישרין מהדינמיקה שיצר הטבח ההמוני של חמאס, אולם היא מזכירה כי תגובתה של ישראל ממשיכה ומעצימה מגמות פוליטיות שעיצבו את מדיניותה לגבי רצועת עזה מאז הקמתה, בייחוד מאז הידוק המצור ב־2007, וביתר חריפות את המגמות המוצהרות של הקבוצות המרכיבות את הממשלה הנוכחית ובראשן "תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ'. התביעה הדרום־אפריקאית הולכת למעשה בדרך שהתווה מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, שכבר ב־24 באוקטובר גינה בחריפות את מעשי הטבח של חמאס, אך הוסיף כי המתקפה "לא התרחשה בחלל ריק" וכי לא ניתן להפרידה מ־56 שנות הכיבוש.
התביעה הדרום־אפריקאית, כמו גוטרש לפניה, סירבה ללכת בעקבות גורמים בין־לאומיים אחרים, ובראשם ארצות הברית, שתמכו בפועל באופן שבו הפקיעה ישראל את הטבח מכל הקשר ובסימון של כל התייחסות להקשר כביטוי של "אנטישמיות". עבור ישראל והמדינות שתומכות בה, תיאור האלימות של חמאס כ"נאצית" וכרוע מוחלט מכשיר את הגדרת תכליתה של המלחמה כ"דה־נאציפיקציה" וכמחיית "עמלק", ומצדיקה פעולות טיהור ואלימות שלוחות רסן. כל מעשיה של ישראל במהלך החודשים האחרונים נמחקו בשם רטוריקה זו, כאשר ארצות הברית מגייסת את כל כובד משקלה כדי למנוע כל צעד בין־לאומי שיוביל לעצירה של הזוועות.
84 דפי העתירה מפרטים את פשעי המלחמה של ישראל: הפגזות שמספרן ועוצמתן עולות על כל קמפיין צבאי אחר בתוך ריכוזי אוכלוסייה; הפגזתם של אזורים שישראל עצמה הגדירה באופן כוזב כאזורים "בטוחים" תוך שהיא מטלטלת את תושבי עזה ממקום למקום; עקירת רובם המוחלט של תושבי הרצועה וריכוזם במרחב הקטנטן של רפיח ואל־מואסי; הרס מרחבי המגורים והתשתיות והפגיעה המכוונת בסמלי תרבות, מורשת ופוליטיקה.
אולם העתירה פותחת ביצירתה של רצועת עזה ב־1948; היא נוגעת במישרין במרחב המאוכלס באזרחים שבתוכו נוצרת האלימות, המרחב שעליו ישראל דורשת שלא לדבר. דרום אפריקה מזכירה לארצות הברית ולישראל שרצועת עזה איננה מסגרת גאוגרפית אורגנית, אלא נוצרה מתוך מגמות הטיהור של ישראל עצמה. ישראל ורצועת עזה באו לעולם זו לצד זו מתוקף מהלכים של טיהור; ישראל כמדינה שטוהרה כמעט לחלוטין מאוכלוסייתה הילידית, ורצועת עזה שהפכה למובלעת מנותקת עם המוני פליטים, מעין מיקרוקוסמוס של הארץ שהייתה. "הנכבה, והגירוש ההמוני שהיה כרוך בה, משחקים תפקיד מרכזי בהיסטוריה ובתודעתם של הפלסטינים בעזה", נכתב בעתירה. "הנכבה השנייה", כפי שהגדיר במפורש השר אבי דיכטר את מעשיה של ישראל, וכפי שאיים חבר הכנסת ישראל כץ מעל דוכן הכנסת כבר בשנה שעברה, מקבלת כאן משמעות נוספת כמסגרת וכשרשרת של מגמות טיהור, שפעולתה הנוכחית של ישראל בעזה היא החוליה האחרונה שבהן.
הפשעים נגד האנושות שביצע חמאס ב־7 באוקטובר יצרו דינמיקה חדשה. הם ייצרו זירה בין־לאומית שהעלימה עין מכך שישראל ניצלה את ההזדמנות שנקרתה בפניה כדי לממש את תוכנית ההכרעה של סמוטריץ'
העתירה ממשיכה בהפרכת הטיעון הישראלי חסר הביסוס בדבר "התנתקותה" של ישראל מן הרצועה ב־2005, שמשווקת על ידי ישראל כביטוי של סיום הכיבוש בה. מוזכר בה כי ישראל החלה במדיניות של סגר כבר בשנות התשעים המוקדמות. לאחר ההתנתקות, וביתר שאת לאחר ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה, הפכה המדיניות הישראלית למצור הדוק שבין היתר כרסם בשטחים החקלאיים ובמרחבי הדיג וזיהם את מי השתייה, עד כדי כך שכבר ב־2020 תוארה עזה כ"גטו מרושש", "גיהינום עלי אדמות" וכמקום שאיננו ראוי למגורים. העתירה מזכירה את כלל האזהרות של נציגי האו"ם לאורך שנות המצור בדבר הידרדרות תנאי החיים ברצועה ואת התרשמותם כי עבור ישראל "אין אוכלוסייה אזרחית, רק אויב". העתירה גם דואגת להזכיר את העובדה הנשכחת ש־2023 הייתה השנה המדממת ביותר עבור פלסטינים בגדה המערבית עוד לפני 7 באוקטובר.
הקדמה זו מובילה לתיאור מפורט של הטבח ההמוני שערכו אנשי חמאס, ארגונים חמושים אחרים ואזרחים עזתים בערי וביישובי הנגב המערבי. בעתירה אף מודגשת העובדה ש"טילים עדיין נורים מעזה אל טריטוריות ישראליות, ומובילים לפינוים של עשרות אלפי ישראלים", ומוזכרת תביעה לשחרורם של כלל החטופים. רק לאחר מכן, ומתוך ציון טענתה של ישראל כי היא פועלת מתוך "הגנה עצמית", יוצאת העתירה לתיאורם של המעשים שאותם היא תובעת להגדיר כג'נוסייד.
ההצגה של הדברים בצורה זו מאפשרת לזהות את ההמשכיות של מדיניותה של ישראל ביחס לרצועת עזה ואת העובדה שהאלימות החריגה של שלושת החודשים האחרונים לא נוצרה בחלל ריק. לו הייתה ישראל מבקשת להעניק תוקף רשמי לתוכנית ההכרעה של שר האוצר והממונה על השטחים הכבושים, שקבע כי "מי שייאלץ לוותר על השאיפה למימוש זהותו הלאומית כאן בארץ ישראל הוא הצד הערבי", סביר להניח שהייתה נתקלת בהתנגדות בין־לאומית חריפה. אולם, העתירה מזכירה, מדיניותה המתמשכת של ישראל בעזה מממשת בפועל את מגמות הטיהור של הימין המתנחלי; שורת החורבנות הקטנים שהמיטה על הרצועה, המתגלים רק למפרע כקדימון לחורבן האפוקליפטי הנוכחי, כבר דרדרה את תנאי הקיום ברצועה והפכה אותה למקום שאיננו ראוי למגורי אדם. מן המדיניות העקבית הזו העלים העולם את עיניו במשך שני עשורים, וגם המדינות הערביות היו מוכנות להשליך את הפלסטינים לאובדנם תחת גלגלי הנורמליזציה עם ישראל.
הפשעים נגד האנושות שביצע חמאס ב־7 באוקטובר יצרו דינמיקה חדשה. הם ייצרו זירה בין־לאומית שהעלימה עין מכך שישראל ניצלה את ההזדמנות שנקרתה בפניה כדי לממש את תוכנית ההכרעה של סמוטריץ'. האחרון דרש כבר בישיבות הממשלה הראשונות "להיות אכזריים, לא להתחשב יותר מדי בשבויים", והשבועות החולפים ממחישים ששיטת הלחימה של הצבא אימצה תביעה זו. ארצות הברית, האחראית באופן ישיר לאסון הומניטרי אחר במזרח התיכון – בתימן, המשיכה להשתמש בזכות הווטו שלה כדי להכשיל כל ניסיון להגביל את ההתקפות הישראליות, גם כאשר הקהילה הבין־לאומית החלה להכיר בהדרגה בהיקף האסון בעזה. מאידך, לאחר 7 באוקטובר שבה הסוגיה הפלסטינית אל מרכז הבמה, כך ששחקניות בין־לאומיות מרכזיות למעשה מאפשרות לישראל לאמץ את הברוטליות המאפיינת את תוכנית ההכרעה של סמוטריץ', אך מסמנות לה בה בעת שתכליותיה לא יושגו. זה מרחב הפעולה של ישראל, ואותו דרום אפריקה תובעת להגדיר כג'נוסייד.
ישראל ורצועת עזה באו לעולם זו לצד זו ב־1948. במקביל אליהן נוסד בדרום אפריקה, על בסיסו של המבנה הקולוניאלי שהתקיים בה, משטר הפרדה גזעית חדש שכונה "אפרטהייד". ב־1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין ישראל לבין אש"ף, ועזה הייתה הצעד הראשון בהם. כבר בדיוני הממשלה על ההסכם אמר ראש הממשלה יצחק רבין כי עזה נבחרת כנקודת הפתיחה מאחר שלישראל יש שליטה מוחלטת עליה כ"מובלעת". מאז הפכו ההסכמים למכשיר יעיל עבור ישראל לתחזוקה אפקטיבית של שליטתה בשטחים הכבושים. שנה לאחר חתימת ההסכמים, ב־1994, התקיימו בדרום אפריקה הבחירות הרב־גזעיות הראשונות לאחר פירוק משטר האפרטהייד. גם בדרום אפריקה היה השינוי מוגבל, ולא נגע בשכבות הרבות של הניצול, השעבוד והאפליה שעמדו בבסיס חלוקת ההון בחברה הדרום־אפריקאית – הימנעות שהשלכותיה הישירות ניכרות בחברה הדרום־אפריקאית כיום. אולם דרום אפריקה הפכה לסמל של הדרום הגלובלי: מדינה שכוננה קהילה פוליטית אחרת מתוך העוול של האפרטהייד, ומובילה את האפשרות לייצר דינמיקה בין־לאומית אחרת.
עיקר חשיבותו של ההליך בבית הדין בהאג הוא ביכולתו להשיג את צו הביניים המורה לישראל לעצור את פעולותיה במקום שבו נכשלה מועצת הביטחון בשל זכות הווטו של ארצות הברית. כפי שהסביר מיכאל ספרד, סירוב של ישראל לצו הביניים יוביל לדיון מחודש במועצת הביטחון, ובו תצטרך ארצות הברית להחליט אם לגבות שוב את ישראל במחיר התעלמות ממוסד בין־לאומי חשוב ומשמעותי. מהלך שכזה יחייב את האמריקאים להכריע אם לפתוח את הזירה הבין־לאומית למשתתפים מרובים או להמשיך לשלוט בה באופן בלעדי.
