ד"ר נואל א־סעדאווי (نوال السعداوي) הוא אולי שם לא מוכר מדי עבור הקורא העברי, אך מדובר באימא הרוחנית (או אחת מהאימהות הרוחניות) של הפמיניזם בעולם הערבי. היא הלכה לעולמה ב־21.3 השנה, באותו יום שבו חוגגים בעולם הערבי את יום האם – תאריך די פואטי למות בו עבור דמות כמוה. היא הייתה הפמיניסטית הראשונה שפעילות ונשים רבות קראו אותה בערבית (ביניהן החתומה מטה), והיא היוותה השראה ומקור לכוח עבור מיליוני נשים בעולם הערבי.
א־סעדאווי נולדה למשפחה כפרית במצרים בשנת 1931. היא סיימה את לימודי הרפואה בקהיר והחלה לעבוד כרופאה. במסגרת עבודתה, היא הבחינה במצוקות הנפשיות והפיזיות שמהן סבלו הנשים במצרים. בשנת 1972, היא פרסמה את ספרה المرأة والجنس (נשים ומין) ובו היא חשפה את תופעת הטלת המום באיברי המין הנשיים (או "מילת נשים", אך אני מעדיפה להימנע מיופמיזם בהקשר זה כי אין שום יופי בתופעה זו), ודיברה על האלימות הפיזית והנפשית ועל הדיכוי שממנו סובלות נשים וילדות במצרים. הספר מבוסס על עדויות אישיות ועל סיפורים של מטופלות שלה במסגרת עבודתה. בספר זה החל מסעה של סעדאווי וקריאתה לשחרור גופה ונפשה של האישה מכבלי הפטריארכיה, הדת והחברה. הוא נחשב לאבן היסוד של התנועה הפמיניסטית בעולם הערבי, שבימים ההם א־סעדאוי הובילה, והעלה את חמתם של הממסד הדתי ושל הממסד הפוליטי.
המאבק העיקש שהיא ניהלה במשך השנים נגד הטלת מומים באיברי המין של נשים ושל ילדות אכן נחל הצלחה, לא רק בזכותה, אלא גם בזכות העבודה הקשה של ארגוני נשים ושל ארגוני זכויות אדם, אך אי־אפשר שלא להכיר בכך שא־סעדאווי הייתה זו שסללה את הדרך של מאבק זה כבר בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. הטלת מומים באיברי המין של נשים ושל ילדות יצאה מחוץ לחוק במצרים בשנת 2007, וזה קרה אפילו בברכתו של מסגד אל־אזהר.
א־סעדאווי נכלאה בשנת 1981 בזמן שלטונו של א־סאדאת לאחר שייסדה את כתב העת הפמיניסטי مواجهة (מואג'הה – עימות). היא הואשמה בבגידה במולדת, בכפירה ובקומוניזם, ואיתה נכלאו עוד כאלף אינטלקטואלים. היא שוחררה מהכלא לאחר כשלושה חודשים, אחרי ההתנקשות בחייו של הנשיא סאדאת. עם יציאתה מהכלא היא חיברה את הספר "יומני בכלא הנשים" (مذكراتي في سجن النساء) שאותו היא החלה לכתוב בכלא בעיפרון עיניים שהבריחה לה אסירה אחרת ועל גבי נייר טואלט. בריאיון איתה היא אומרת שהיא לא פחדה כששהתה בכלא, כי הכתיבה העניקה לה כוח רב. לאחר שחרורה מהכלא, התחיל מאבקה ארוך השנים נגד הזרמים האסלאמיים ונגד אל־אזהר בתמיכת המשטר במצרים, מאבק שנמשך גם בשנות שלטונו של מובארק. היא הייתה שנואה במיוחד על הממסד האסלאמי, שיצא נגדה וניסה להגביל את החופש שלה ולמנוע ממנה להיות חלק מהזירה הציבורית המצרית. בין היתר, הם ניסו להפריד בינה לבין בעלה בטענה שהיא כופרת, ולכן נישואיה אינם תקפים. הם איימו על חייה, התירו את דמה והוציאו את דיבתה. בשל ההתעמרות בה, סעדאווי עזבה את מצרים בשנת 1988 ושהתה בגלות מרצון עד שנת 1996. בשנים אלה היא לימדה באוניברסיטאות בארצות הברית ובצרפת, בין היתר באוניברסיטת קולומביה ובסורבון.
עם חזרתה למצרים בתקופת שלטונו של מובארק, נמשך מסע ההשתקה נגדה. אחרי שובה אמרה כי היא שייכת למצרים וכי מצרים היא המולדת שלה והיא לא תעזוב אותה שוב. נראה שבכל השנים הללו, הממסד הדתי והשלטונות במצרים לא הבינו שככל שהם ישתיקו אותה יותר, כך היא תתפרסם יותר וצעקתה תגבר. מניעת פרסום ספריה במצרים דירבנה אותה להמשיך לכתוב והעניקה לה פרסום במדינות ערב ובעולם. במהלך חייה היא פרסמה כארבעים ספרים שכללו רומנים. סעדאווי השתתפה במהפכה של ינואר 2011 במצרים, שהובילה להפלתו של חוסני מובארק.
עם עלייתו של א־סיסי לשלטון במצרים, התאפשר לסעדאווי לכתוב ולפרסם שוב במצרים, והיא לא נרדפה שם עוד. נראה שצעד זה הוא שגרם לה לתמוך בא־סיסי, מה שהפך אותה לדמות שנויה במחלוקת גם בקרב פמיניסטיות וגם בקרב אנשי שמאל. סעדאווי ספגה ביקורת רבה על כך שתמכה בא־סיסי, שכלא את מתנגדיו, התעמר בהם, והיה דיקטטור לא פחות מקודמיו.
סעדאווי תמיד הגדירה עצמה סוציאליסטית ותמיד חיברה את מאבק המעמדות למאבק של נשים. כך, היא התנגדה לקפיטליזם ולאימפריאליזם האמריקאי, עמדה שגרמה לה, כמו לרבים מבני דורה, לתמוך בברית המועצות – רוסיה היום, מבלי לראות את העוולות שהשלטון הסובייטי גרם לרבים במהלך השנים. למבוך זה נקלעו רבים מהאינטלקטואלים ומהמהפכנים שפעלו בשנות החמישים של המאה הקודמת, שכן העולם נחלק עבורם לשני צירים בינאריים – האימפיריאליסטי האמריקאי (שכלל גם את ישראל) והקומונוסטי הרוסי (שכלל את רוסיה ואת איראן), כך שאם תמכת בצד אחד של המשוואה, הייתה זו תמיכה טוטלית, בדיוק כפי שהתנגדותך לצד השני הייתה טוטלית.
סוג זה של חשיבה יכול להיראות תמוה בעיני רבות בימינו, במיוחד בזרם הפמיניזם הרדיקלי. ואכן, א־סעדאווי ספגה ביקורה קשה על ראייה בינארית זו. ישנן גם כאלה שאינן רואות את התרומה שלה למאבק הפמיניסטי בעולם הערבי. יש ביניהן הטוענות שהיא הייתה אישה מהפכנית בשנות השבעים, כשהספרים הראשונים שלה פתחו את השער לשיח פמיניסטי בעולם הערבי והיקנו לה תהילה בכל העולם. לעומת זאת, בספרים שכתבה לאחר מכן, היא לא חידשה יותר מדי בנושאים פמיניסטיים, והרומנים שלה היו מונוטוניים, דוגמטיים ואפילו פשטניים.
עוד ביקורת שהושמעה נגד א־סעדאווי היא שגם היא נפלה בפח של הפרסום, שבו נופלים רבים – כשפשוט קפאה ברגע תהילתה, מה שמנע ממנה להתפתח מבחינת המחשבה והיצירתיות. א־סעדאווי הפכה לסוג של סלבריטי במערב כשהספרים שלה תורגמו לשפות רבות והיא החלה להופיע באוניברסיטאות ולהתראיין לערוצים בין־לאומיים. מבחינה זאת, היא הייתה נוחה עבור המערביים כי חשפה את "הפיגור" של החברה שלה (ובעצם עזרה לקבע תפיסות אנטי־פמיניסטיות וגזעניות שיש למערב על מדינות ערביות). בעיניי, ניתוח זה נוטה להיות פשטני מדי ושופט את א־סעדאווי בצורה חד־ממדית. א־סעדאווי הייתה אישה סוציאליסטית (במובן הטוב והרע של סוציאליזם) שצמחה מהאזורים הכפריים במצרים. היא התנגדה לרעיון שפמיניזם הוא המצאה מערבית שיובאה לעולם הערבי, וטענה כי הפמיניזם צומח בכל מקום שיש בו נשים, כי הדיכוי נגד נשים הוא דיכוי היסטורי ומעמדי.
א־סעדאווי סבלה במשך כשלושים שנה מהתעמרות בלתי פוסקת מצד הזרמים האסלאמיסטיים. היא כן העריצה את עבד א־נאסר ושנאה את סאדאת (שכאמור הכניס אותה לכלא). היא אמרה על עבד א־נאסר שהוא היה דיקטטור, והיה מוקף בדיקטטורים וניהל מדינת משטרה, אך הוא כן קירב בין הלבבות של העשירים והעניים, ניסה למחוק את המעמדיות במצרים, ויותר מכול, הוא שנא את האימפריאליזם ולחם בו בנחישות. יש כאלה שאולי אינם מצדיקים את עמדתה של א־סעדאווי אך מבינים מאיפה היא מגיעה – ממחציתה השנייה של המאה העשרים, אותו דור של סוציאליסטים שחבר לברית המועצות נגד ארצות הברית.
ד"ר א־סעדאווי התנגדה לדתות וטענה שכל הדתות משרתות את הפטריארכיה ומקפחות נשים. היא התנגדה באופן נחרץ לחיג'אב כי הוא מקפח נשים, כופה עליהן אופן לבוש מסוים, וכך שולט בגופן. מצד שני, היא התנגדה גם ללבוש חושפני. בעיניה לבוש כזה לא ייצג קדמה, אלא הוא עוד ממד של שליטה על גופן של נשים. על אף התנגדותה לדת – לכל הדתות בעצם, כי הן ייצגו עבורה מוסד של שליטה, כוח ופטריארכיה – היא בכל זאת הגדירה עצמה כ"בתו של אלוהים". היא גם התנגדה לטקסים דתיים או לכל ניסיון של הממסד לשלוט בבני אדם, ובנשים בפרט. האמונה לדעתה היא עניין אישי של כל אדם בינו לבינו, ואל לדתות לשלוט בהלך מחשבה אישי זה.
נראה שגם מתנגדיה וגם תומכיה של א־סעדאווי נפלו לתוך פח הבינאריה. אין ספק שמדובר בדמות שהייתה נערצת ביותר והיוותה השראה לדור שלם של נשים בעולם הערבי. מצד שני, היו רבים ששנאו אותה וראו בה שטן. האם יהיה זה הוגן כלפיה או כלפי התנועה הפמיניסטית לראות בה רק דבר אחד? הרי יותר מאשר היא סימבול, היא הייתה אישה מצרייה שצמחה ממעמד הפועלים, דיברה אל ליבן של מיליוני נשים, וזעקה את זעקתן – ואת זה לא ניתן לבטל. היא תמיד דיברה למרות הניסיונות הבלתי פוסקים להשתיק אותה, ועודדה נשים אחרות לדבר, לצעוק ולכתוב. כמו כל אדם, היא הייתה בעלת עולם רגשי מורכב שאי־אפשר לכמתו או להסבירו בהיגיון (גם לחשוב שאנחנו יכולות לעשות את זה יהווה עוול). בתור הפמיניסטית הראשונה שקראתי, אני לא יכולה שלא לכעוס עליה ועל תמיכתה בדיקטטור, אך מצד שני אני לא יכולה שלא להודות לה על זה שהיא פתחה את עיניי לעולם המופלא של הפמיניזם. עלינו להימנע מליפול לטהרנות ולשיפוטיות יתר כלפי שותפותינו למאבק. מה שעלינו לעשות הוא להעריך את תרומתן, לבקר אותן, ולפתח את פעולותינו מתוך הביקורת, אך אל לנו לשכוח שנשים דוגמתה של ד"ר א־סעדאווי סללו את הדרך עבור הדור של היום, ודרך זו אף פעם לא תהיה מושלמת; תמיד תהיה עוד עבודה לעשות. יהי זכרה ברוך.
