המקרה המוזר של נועם חומסקי ותנועת החרם על ישראל

נועם חומסקי הוא מהאינטלקטואלים הבולטים בעולם, וזה כחמישה עשורים – אחד המבקרים החריפים של ישראל. קשה להגזים בהשפעתו של חומסקי על השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית ועל העמדות הביקורתיות יותר ויותר שפיתח המחנה הזה כלפי ישראל בעשורים האחרונים. השפעה זו באה לידי ביטוי במגוון דרכים, רבות מהן לא זכו עדיין למחקר מספק. למשל, העובדה שאחת מפלטפורמות התקשורת החשובות ביותר של השמאל הפרוגרסיבי, הערוץ Democracy Now, מקורה במידה רבה ביחסים הקרובים שבין חומסקי לאיימי גודמן, המייסדת והמנחה המרכזית של הערוץ.

 

דוגמה אחרת היא השפעתו של חומסקי על האינטלקטואל הפלסטיני אדוארד סעיד. בריאיון ב־1987 הזכיר סעיד שחומסקי ומישל פוקו מייצגים שני קטבים מרכזיים במחשבתו, והסביר: "אני מכיר את חומסקי כבר כמעט שני עשורים. הוא אדם שאני מעריץ מאוד… המחויבות האינטלקטואלית שלו, הלמדנות שלו, יכולתו שלא להירתע מהתמקצעות [אקדמית] משום סוג… באמת עודדו אותי ואנשים רבים אחרים שלא להירתע מגבולות דיסציפלינריים. ואני חושב שהוא אדם מוסרי מאוד. במובנים רבים, הוא אדם שהאומץ שלו ומוכנותו לדבר בדיוק על הנושאים המשפיעים עליו באופן הישיר ביותר – כאמריקאי, כיהודי, וכדומה – חשובים מאוד עבורי".

בה בעת הביע סעיד את תסכולו מכך שחומסקי האמין שליהודים הייתה זכות להתיישב בפלשתינה ולבנות בה בית לאומי, או במילים אחרות – מכך שחומסקי היה ועודנו ציוני. הביקורת החריפה שחומסקי מתח ומותח על ישראל – עד כדי כך שתומכי ישראל מאשימים אותו לעיתים באוטו־אנטישמיות – הביאה לכך שתמיכתו בציונות ידועה רק מעט. אך עבור סעיד ואינטלקטואלים פלסטינים אחרים עובדה זו הייתה נוכחת ומאכזבת במיוחד, דווקא לנוכח מחויבותו המוסרית והאינטלקטואלית של חומסקי למאבק הפלסטיני.

 

מעניין שתסכול דומה אפשר למצוא בתנועת הסולידריות הפלסטינית בעשור האחרון, בגלל עמדתו של חומסקי נגד חרם על ישראל (חרם תרבותי ואקדמי, להבדיל מחרם על ההתנחלויות ומהחרם על מכירת ציוד צבאי לישראל, שבהם הוא תומך), נגד פתרון המדינה האחת ונגד הרעיון שיש סיכוי שהפליטים הפלסטינים ישובו לישראל. בניגוד לקמפיינים של ישראל ותומכיה נגד תנועת החרם, המציגים טיעונים המשכנעים לכל היותר את המשוכנעים, סמכותו המוסרית והאינטלקטואלית של חומסקי בקרב הקהל הפרוגרסיבי שאליו פונה התנועה, וגם השפעתו על אינטלקטואלים בולטים אחרים הידועים בביקורתם על ישראל, כגון נורמן פינקלשטין – הן בעיה של ממש. פינקלשטין הציג עמדות דומות לאלו של חומסקי, ובמידה רבה הוחרם על ידי תנועת החרם. בתנועת החרם מסבירים שעמדותיו של חומסקי בנושאים אלו נובעות מהדימוי החיובי שנותר לו על ישראל מצעירותו, מהתמקדותו בכיבוש במקום באופי הקולוניאלי הבסיסי של ישראל, וכיוצא בזה.

 

תנועת החרם על ישראל היא אחת ההצלחות הגדולות ביותר של המאבק הפלסטיני מאז האינתיפאדה הראשונה. היא תרמה תרומה חשובה לשינוי השיח על ישראל בקרב השמאל במערב ולהזזתו של "הבייס" של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, לרבות צעירים יהודים, לעמדה ביקורתית הרבה יותר כלפי ישראל. כפי שציין חומסקי בריאיון ל"שיחה מקומית" בעת האחרונה: "מה שקורה בעשר או 15 השנים האחרונות בארצות הברית חשוב למדי. אם תחזרי 20 שנה לאחור, ישראל הייתה היקירה של המגזרים המשכילים והליברליים. הם מתו על ישראל. זה השתנה". אם מביאים בחשבון את מרכזיותה של ארצות הברית באפשור הכיבוש הישראלי, קשה להגזים בחשיבותו של השינוי הזה.

 

נבואה שהתגשמה
ועם זאת, היחסים בין חומסקי (ולצורך העניין גם בין פינקלשטין) לתנועת החרם מצביעים על חולשות מבניות חשובות שלה. כבר לפני שנים הזהיר חומסקי שהעמדות שנוקטים דוברים מרכזיים של התנועה, ובמיוחד עמדתם הבלתי מתפשרת נגד הציונות; הצבת שיבת הפליטים הפלסטינים כתנאי בל יעבור ותמיכתם בפתרון המדינה האחת (שהוא העמדה הדומיננטית בתנועה, אם כי לתנועה אין עמדה רישמית בעניין) – לא רק שאינן ריאליסטיות, אלא שהן גם יביאו להתמקדות בסוגיית האנטישמיות והאנטי־ציונות של תנועת הסולידריות הפלסטינית, וכך יפגעו בסיכויים להפעיל לחץ של ממש על ישראל לסיים את הכיבוש. במידה רבה, כך נדמה, אנחנו עדים לצדקת האזהרות האלה. מעבר לכך – הקושי של תנועת החרם להכיל את עמדותיהם של אישים כמו חומסקי ופינקלשטין אינו אלא אינדיקציה לקושי שלה להכיל כל קול שאינו מתחייב לעמדה אנטי־ציונית ברורה ולתמיכה בחזרת הפליטים הפלסטינים לישראל – מה שמגביל את יכולתה לפנות לקהל רחב יותר מזה של הרדיקלים במחנה הפרוגרסיבי.

 

ולבסוף, נדמה שהשבר (היחסי) בין חומסקי לתנועת החרם מבטא שבר רחב יותר שנוצר בעקבות האינתיפאדה השנייה והמבצעים ההרסניים של ישראל בעזה בעשור האחרון. עבור רבים מהאינטלקטואלים והפעילים הפלסטינים והפרו־פלסטינים במערב, ישראל היא משטר שנישול, דיכוי וקולוניאליזם הם בלתי נפרד ממנו, והציונות היא האידיאולוגיה הגזענית המונחת ביסודו של המשטר הזה. עם משטר ואידיאולוגיה כאלה לא ייתכנו פשרה ודיאלוג, אלא רק דה־קולוניזציה ופירוק, מה שיוצר משחק סכום אפס אל מול הרוב המכריע של אזרחיה היהודים של ישראל, וגם מול רבים מהיהודים מחוץ לישראל. סעיד היה יכול לראות בחומסקי מקור השראה ושותף למרות עמדותיו הציוניות וביקורתו על מה שהוא ראה (ועדיין רואה) כפנטזיית השיבה. העובדה שחומסקי נתפס פחות ופחות כשותף כזה בעיני המנהיגים והאקטיביסטים של תנועת הסולידריות הפלסטינית מסמלת את התהום שנפערה בין ישראלים לפלסטינים בשני העשורים האחרונים, ומשקפת את הסכנה שהתנאים הבסיסיים להסדר כזה, כגון פשרה על גבולות 67' ועל סוגיית הפליטים, נעשים פחות ופחות מקובלים דווקא על הקולות הצעירים, הבולטים והמוכשרים יותר בהנהגה הפלסטינית בגולה.