מה המשותף למנהלת חשבונות שהפכה למוכרת מוצרי קוסמטיקה באינטרנט, ילידת האי הצרפתי מרטיניק המתגוררת בפרבר כפרי בפאתי פריז; לנהג משאית, חבר באגודה של "משוגעים לרכב" ולנהיגה, נשוי ואב לילדה קטנה; ולמורה מחליף צעיר ואגרסיבי מהמחוז הבדלני והגאה של ברטאן?
שלושתם צעירים בראשית שנות ה־30 לחייהם, בקיאים מאוד ברשתות החברתיות. הראשונה היא דור שני למהגרים מהמרחב הפרנקופוני. כולם מייצגים נאמנה את צרפת הכפרית, המודרת, זו שעליה כתב כריסטוף גיווי (Guilluy) לפני עשור כי נשארה בצד הדרך; פריסילה לודוסקי (Ludosky), אריק דרואה (Drouet) ומקסים ניקול הם הפרצופים המזוהים עם יצירת מחאת האפודים הצהובים.
כמעט שלושה חודשים לאחר תחילת המאבק ברור כי הוא ניטש על דמותה של הרפובליקה הצרפתית. "האפודים", הנהנים מתמיכתם של כ־70 אחוזים מהצרפתים (על פי סקר מ־18 בינואר), העלו סדרה של דרישות לשיתוף האזרחים בשיטת הממשל. בפעם הראשונה במערב אירופה הגיב השלטון המכהן בדיון ישיר עם האזרחים המאתגרים את השיטה הקיימת. בצרפת מקובל לומר שהצרפתים מסוגלים לגדול ולצמוח כחברה רק מתוך חיכוך, אלימות ודם. גיווי, למשל, התריע כי רק שינוי עמוק בלכידות החברתית בצרפת, שבמסגרתו יתנו הבורגנים־הבוהמיינים דין וחשבון לצרפת הפריפריאלית, יוכל לחולל שינוי מהותי. האם אנו עומדים בפתחו של עידן חדש?
הכול החל בעצומה שהפיצה לודוסקי במאי 2018. דרואה נתקל בעצומה חצי שנה לאחר מכן, ויחד הם יצרו אירוע פייסבוק שקרא לאנשים "לחסום את כל הכבישים" ב־17 בנובמבר. העילה הייתה זהה: מחאה על עלייה צפויה במחירי הדלק, בעקבות החלטות של הממשלה לממן בדרך הזאת את התחייבויותיה של צרפת בקשר להתחממות הגלובלית. בסרטון שהפך ויראלי הועלה הרעיון להשתמש באפודים הצהובים שכל נהג מחויב להחזיק ברכבו.
מאז צופה העולם במחאות שבועיות של אלפי אזרחים ואזרחיות ובדרמה המתפתחת בצרפת. ההתארגנויות היו ועודן רחבות, עממיות, מונהגות מהשטח, והמפגינים קוראים לצדק חברתי ומתנגדים לאליטות העירוניות והעשירות. ב־24 בנובמבר הגיעה גם האלימות, והוונדליזם הושווה לראשונה למחאות של שנת 1968. זה גם היה הרגע שבו הבינה הממשלה כי עליה להתייחס ברצינות למחאה המפתיעה.
השאלה אם האלימות של המפגינים היא שהולידה אלימות משטרתית, או שמא תגובות המשטרה (ובמיוחד השימוש בגז מדמיע) עודדו אלימות של המפגינים, נתונה במחלוקת. התיעוד המצולם של התקריות מעלה כי במקרים רבים תקפו חלק מהמפגינים את כוחות ההצלה והביטחון. חלק גדול מהביקורת הופנה לתקיפת ערכי הרפובליקה הצרפתית, ובעקבות זאת התנערו רבים ממנהיגי השטח של מחאת האפודים מהאלימות וממחולליה. כמה מהם אף הכריזו כי בכוונתם לייסד תנועה מאורגנת.
סקרים מראים כי חלק גדול ממשתתפי ההפגנות הם מצביעי מארין לה־פן (ימין קיצוני) או ז'אן לוק מלנשון (שמאל קיצוני). במילים אחרות, המפגינים מתאפיינים באנטי־ממסדיות ובביקורת רדיקלית על האליטה השלטת במוקדי הכוח, כפי שחזה גיווי לפני עשור. ההסתמכות על הרשתות החברתיות וההתרחקות מערוצי התקשורת הממוסדים היא סממן נוסף לכך. לצד זאת התגלו בשולי ההפגנות כמה אירועים אנטישמיים. למשל, מפגינים הצטלמו עם הקומיקאי האנטישמי דיודונה כשהם מחווים תנועת "מועל יד" הפוכה, פרי המצאתו, וטענו שהיהודים מייצגים את הממסד. בעקבות הדיון הציבורי בתקריות האלה גינו מנהיגי המחאה "כל מעשה של גזענות, אנטישמיות ושנאת זרים".
שבוע לפני חג המולד הודיע הנשיא מקרון כי הוא משעה את העלאת מחירי הדלק ובוחן רעיונות נוספים להקל על יוקר המחיה במדינה. עם זאת, הוא סירב להתפטר והורה על הפעלת סמכויות שעת חירום. הציבור, מצידו, ממשיך להיות משוכנע כי הנשיא והממסד מנותקים מהעם.
בראשית ינואר 2019 ציינו לעצמם מנהיגי ה"אפודים" בסיפוק את חזרתם של אלפים לרחובות לאחר חגי סוף השנה. נראה כי דווקא בעת שהמחאה נהנית ממספר שיא של אזרחים המגויסים להפגנות בכל סוף שבוע, הניסיון לארגנה ולמסד אותה עולה בתוהו – ואולי זה סוד כוחה. אחד מדוברי התנועה אף הבהיר כי המחאה אינה כפופה לשמאל ולאיגודים המקצועיים, וגם לא לימין הקשה של לה־פן.
האם המאמצים שעושים הנשיא ומפלגת השלטון יביאו לשיתוף ממשי של הציבור בקבלת ההחלטות? מקרון מסגר את ה"דיאלוג הציבורי", שהחל השבוע, כממוקד בארבעה נושאים: שוויון חברתי, מיסוי והוצאות הממשלה; גודלו של המגזר הציבורי; האקלים והסביבה; וחשוב מכול – דמותה הרצויה של הדמוקרטיה והאזרחות. הדיונים יתנהלו בכל 18 המחוזות הגדולים של צרפת עד מרס 2019, אז יסכמו נבחרים מכל מחוז את הדיונים, ירכזו את הממצאים ויעבירו אותם לנשיא ולראש הממשלה.
מקרון פתח את הדיונים בשבוע שעבר במפגש בן שבע שעות עם למעלה ממאה ראשי ערים ומועצות מקומיות במחוז נורמנדי. הוא הפגין פתיחות גדולה, אך גם הבהיר כי לא יוותר על מרכיבים מסוימים ברפורמה הכלכלית שלו שנועדו לחולל צמיחה. התגובות היו מעורבות, וסקרים מצביעים על חוסר אמון גבוה בציבור. נציגי ה"אפודים", שהפגינו מחוץ לאולם הספורט שבו התקיים המפגש, טענו במידה רבה של צדק כי הדיון מתעלם מדרישתם הבסיסית להשפיע על המתרחש. עם זאת, סקר הצביע על כך שכ־40 אחוזים מהצרפתים מעוניינים להשתתף בדיאלוג הציבורי באופן ישיר או באמצעות מכתבים שיועברו לנבחרי המחוזות.
צרפת, דמוקרטיה מערבית מבוססת ומאותגרת, מנהלת עתה דיון פתוח עם אזרחיה. תנועות אחרות באירופה, כמו ProDemos בספרד ו־Movimento 5 Stelle באיטליה, מחוללות תהליכים דומים. בחברת מהגרים, שרובם דור שני ושלישי למהגרים ממדינות המגרב וממערב אפריקה, נפתח הפתח לדיון ציבורי מהותי בשסע שבין מרכז לפריפריה ובהשלכותיו. ימים יגידו אם תכונן כאן דרך חדשה שתאפשר את שימורה של הרפובליקה הצרפתית, מולדת הדמוקרטיה המודרנית.
רונית בן דור היא דיפלומטית ותיקה, כיום בשנת שבתון. עד העת האחרונה הייתה ציר־יועצת מדינית בשגרירות ישראל בפריז. מאמר זה מייצג את דעתה האישית.
