ב־19 ביולי האחרון אירחה הרפובליקה האסלאמית של איראן פסגה בדרג בכיר במיוחד. אל בירתה טהראן הגיעו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ומקבילו הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן, ושם הם נועדו לסבב פגישות בילטראליות וטרילטראליות עם נשיא איראן אבראהים ראיסי ועם המנהיג העליון שלה איאתוללה עלי ח'אמנהאי. אין ספק שהצדדים השקיעו מאמצים רבים בפגישה, אולם מבחינה מרכזית אחת הם כשלו: אף שבאופן רשמי הפסגה התכנסה כדי לדון בסוגיות שונות שקשורות למשבר בסוריה, לא הושגה כל התקדמות בתחום. עם זאת, בין הפרשנים ישנם מי שחושבים שלפסגה היו, בסופו של דבר, גם השלכות חיוביות לא־מבוטלות על האינטרסים של השותפות בה. נייר עמדה של המרכז הערבי למחקרי מדיניות בקטאר מראה מדוע לא הצליחו שלוש המשתתפות בפסגה להגיע להסכמות לגבי סוריה, ומה בכל זאת הניב שיתוף הפעולה ביניהן. מנגד, ד"ר פאטמה א־סמאדי, חוקרת איראן במרכז המחקר אל־ג'זירה, עומדת על תרומתה של הפסגה לחיזוק היחסים הבילטראליים בין המשתתפות, ומנסה להסיק מסקנות גיאו־פוליטיות רחבות.
אומנם, רבים תהו אם ישנו קשר סיבתי בין עיתוי פסגת טהראן לבין הפגישה שערך נשיא ארצות הברית ביידן עם מנהיגי מדינות ערב בג'דה כמה ימים לפני כן. אולם למעשה, לפגישה בטהראן היה סדר יום עמוס משלה והוא הוגדר בראש ובראשונה סביב המשבר הכרוני בסוריה. ברקע לדיונים עמדו שמועות שטורקיה עורכת הכנות לקראת פלישה קרקעית לצפון סוריה בניסיון לכונן רצועת ביטחון בעומק 30 קילומטרים בגבול בין שתי המדינות. לא תהיה זו הפעם הראשונה שאנקרה פונה לצעד כזה; בין השנים 2016 ל־2019 היא ערכה שלושה מבצעים צבאיים דומים. לדידה של טורקיה זהו צעד מתבקש: הוא יאפשר לה להשיב לסוריה כמעט מיליון פליטים שמעיקים על כלכלתה, ובה בעת להרחיק מגבולותיה ארגונים חמושים שונים של כורדים-סורים שבעיני טורקים רבים מהווים איום ממשי לביטחונה של טורקיה.
אלא שרוסיה ואיראן מתקשות להסכים לתוכנית כזו. שתיהן מחזיקות באזור צפון סוריה כוחות צבאיים ומיליציות שביטחונם עלול לעמוד בסכנה במקרה של פלישה טורקית, ושתיהן תומכות בנשיא סוריה בשאר אל־אסד בתביעתו לשמור על השלמות הטריטוריאלית של סוריה. ללא הסכמתן, טורקיה צפויה להתקשות מאוד להשלים את כינון אותה רצועת ביטחון מיוחלת, ואין ספק שבמסגרת הפסגה בטהראן ניסתה טורקיה לשכנע את השתיים להסכים בכל זאת למבצע כזה. הניסיון נכשל, כך נראה. בעקבות הפסגה הן רוסיה הן איראן דווקא הגבירו את פעילותן הצבאית בצפון סוריה, ובאופן שפגע ישירות בבעלות בריתה של טורקיה באזור. "זוהי עדות מובהקת", לדעת נייר העמדה של המרכז הערבי, "שאיראן ורוסיה מתנגדות בתוקף לכל פעולה צבאית שטורקיה עשויה לבצע בסוריה".
נושא חשוב לא־פחות על סדר היום של הפסגה בטהראן היה הניסיון להגיע להסדרה פוליטית כוללת בסוריה. למעשה, הפסגה הוגדרה באופן רשמי כחלק מ"תהליך אסטנה", משא ומתן בין משטר אל־אסד לבין המורדים, אשר מאז שהושק ב־2016 באסטנה שבקזחסטן מבקש לנסח פתרון פוליטי למשבר שהוליד את מלחמת האזרחים בסוריה. זה זמן מה שהתהליך נמצא במבוי סתום, ולדעת רבים הוא לעולם לא יצא ממנו – בין היתר משום שמשטר אל־אסד איננו מתייחס אליו ברצינות והוא מעורב בו מסיבות תדמיתיות בלבד. אולם המפגש של שלוש נותנות החסות העיקריות לשיחות אסטנה – טורקיה, רוסיה ואיראן – הפיח בכל זאת תקווה בליבם של אחדים. הפסגה בטהראן, הם קיוו, תבשר את פריצת הדרך המיוחלת.
בפועל, לא הושגה שום התקדמות בתחום. פוטין הוא כנראה היחיד בעולם שבכוחו לכפות על אל־אסד לשבת לשולחן המשא ומתן ברצינות, אולם הוא כנראה לא השתכנע לעשות זאת במהלך ביקורו בטהראן. אדרבה; סבב השיחות שאמור היה להיפתח בז'נבה בין אל־אסד לבין המורדים ימים ספורים לאחר חתימת הפסגה בוטל, ואין ספק לגבי מי עומד מאחורי הדבר: משלחת המשטר הסורי סירבה להשתתף בשיחות בז'נבה לאחר שרוסיה טענה שלא מדובר במיקום ניטרלי מספיק. "שוויץ איבדה את מעמדה כמתווכת ניטרלית בסכסוך", טענו ברוסיה, "לאחר שהיא הצטרפה לסנקציות המערביות שהוטלו על רוסיה בגין הפלישה לאוקראינה". לנוכח עקשנות רוסית כזו, יידרש הרבה יותר מוועידה חגיגית בטהראן כדי לפתור את המשבר הסורי.
מבחינת שאלת סוריה, אפוא, פסגת טהראן הייתה כישלון חרוץ. אולם גם אם מטרתה המוצהרת כשלה, הפסגה מילאה תפקיד חיובי ברקימת קשרים בין שלוש המשתתפות בה. הדברים אמורים, תחילה, בעובדה שעצם קיום הפסגה בהצלחה השמיע מסר דיפלומטי לגבי עומק הקשרים בין השלוש ולגבי יכולתן לעמוד באופן משותף נגד ארצות הברית ושותפותיה במזרח התיכון. אומנם, הפסגה עסקה באופן מוצהר בשאלת סוריה ולא במעמדה של אמריקה. אולם כאמור, קשה להתעלם מתזמונה בסמיכות לביקור הנשיא האמריקני ביידן במזרח התיכון. אותו ביקור נועד, כפי שהעיד ביידן עצמו בטור בעיתון וושינגטון פוסט, "לבודד את איראן כדי לאלץ אותה ליישם את הסכם הגרעין" ולחזק את קשריה המקומיים של ארצות הברית כדי להעמיד משקל נגד למעמדה של רוסיה באזור.
יש באיראן מי שמאשים את רוסיה בכך שהיא מאפשרת לישראל לפגוע בנכסים איראניים בסוריה, וחלק אף מגדילים וטוענים ש"רוסיה משתמשת באיראן כקלף מיקוח במסגרת ההתמודדות הפרטית שלה עם המערב
והינה, קיומה של פסגת טהראן רק כמה ימים לאחר שביידן שב לארצות הברית מוכיח לכאורה: רוסיה ואיראן אינן מבודדות ואינן חלשות. יש להן זו את זו, ויש להן גם את טורקיה – עובדה לא מובנת מאליה כלל וכלל. כפי שאומרת א־סמאדי, "אף על פי שהיא נטועה עמוק ברשת של נאמנויות סבוכות ולעיתים סותרות, השתתפותה של טורקיה בפסגה זו מעידה שהיא רוצה דווקא להעמיק את הקשרים עם טהראן". לא מוכרחים למהר כמותה ולהכתיר את הפסגה כ"תשובה הגיאו־פוליטית הניצחת לביקור הנשיא האמריקני במזרח התיכון". אולם אפילו בתור מפגן כוח דיפלומטי מקביל לזה שערך ביידן באזור, דומה שהיא מילאה את תפקידה. הנשיא האמריקני בוודאי לא שמח לראות בתמונה קבוצתית אחת את נשיאי רוסיה, טורקיה ואיראן מניפים ידיים במחוות ניצחון.
מעבר לברית המשולשת, הפסגה סיפקה לכל אחת מהמשתתפות בה הזדמנות להדגיש את האינטרסים המשותפים לה ולכל אחת משתי המשתתפות האחרות בנפרד. כך למשל, במפגש בין נשיא טורקיה ארדואן לבין מנהיג איראן ח'אמנהאי, האחרון השתדל להצניע את חוסר ההסכמה בין שתי המדינות בנושא סוריה, והסתפק בהתייחסות הכללית "סוגיית סוריה תיפתר במשא ומתן". מנגד, הוא עשה מאמץ מיוחד לקלוע לטעם הטורקי בהכרזות מחניפות כמו "מאז ומעולם מחינו נגד הניסיונות להתערב בענייניה הפנימיים של טורקיה". הוא אף התייחס בהרחבה לסוגיה הפלסטינית, היקרה במיוחד לליבו של ארדואן. האחרון לא נותר חייב, והדגיש את עמדתה הנחרצת של מדינתו נגד סנקציות על השכנה ממזרח והכריז שלאיראן יש "ציפיות לגיטימיות ביחס להסכם הגרעין".
אומנם אלה הן רק הכרזות. הן בוודאי אינן יכולות למחוק את העובדה ש"בין שתי המדינות יש ניגוד אינטרסים מובהק לגבי סוריה", כפי שנאמר בנייר העמדה של המרכז הערבי. שאלת סוריה כמובן אינה לבדה, ושתי המדינות "מחזיקות בעמדות סותרות גם לגבי נושאים כמו מעמדה הגיאו־פוליטי של עיראק וכמו הסכסוך בין ארמניה לאזרבייג'ן". ועם זאת, בין השתיים יש גם שותפות אינטרסים אמיתית. הן עובדות יחד בתחומים כמו אנרגיה, תשתיות, תיירות, פיננסים ועוד, והיקף המסחר ביניהן מגיע לשיעור של עשרות מיליארדי דולרים. מספיק לציין כי טורקיה היא היעד הפופולארי ביותר בעולם עבור תיירים מאיראן וכי איראנים משקיעים בנדל"ן בטורקיה יותר מאשר עושים זאת בני כל לאום אחר – כדי להבין ששתי המדינות בהחלט עשויות לרצות לשמור על יחסי שכנות טובים בלי שום קשר למצב הגיאו־פוליטי באזור.
הדברים נכונים גם לגבי תרומת הפסגה לחיזוק קשרי רוסיה ואיראן. מחד גיסא, היחסים ביניהן אינם חפים ממשקעים. בשאלת סוריה הן אומנם רואות את המצב עין בעין, אולם כפי שמזכיר המכון הערבי – יש באיראן מי שמאשים את רוסיה בכך שהיא מאפשרת לישראל לפגוע בנכסים איראניים בסוריה, וחלק אף מגדילים וטוענים ש"רוסיה משתמשת באיראן כקלף מיקוח במסגרת ההתמודדות הפרטית שלה עם המערב". נוסף על כך, המלחמה האחרונה באוקראינה הולידה זירת מתיחות נוספת בין שתי המדינות במישור סחר החוץ: בשל הסנקציות המערביות על ייצוא אנרגיה מרוסיה, האחרונה החלה להתחרות עם יצואנים איראניים בשווקים באסיה שבעבר היו הקניינים הבלעדיים של אנרגיה מאיראן.
מהסיבות הללו בדיוק, מנהיג איראן ח'אמנהאי ניצל את פגישתו עם פוטין כדי להדגיש נקודות שעליהן מסכימות שתי המדינות באופן מלא. הוא קבע ש"נאט"ו היא ישות מסוכנת", וש"יש לנקוט משנה זהירות כאשר מתמודדים עם המדיניות הרמאית של המערב". הוא אף הדהד את הנרטיב הרוסי לגבי הפלישה לאוקראינה, וציין כי "אין ספק שאילולי הייתה רוסיה עושה את הצעד הראשון – הצד השני היה מוצא תירוץ כדי להתחיל במלחמה". פוטין, מצידו, הילל באותה פגישה את הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות והביע את שביעות רצונו מהעמקתם בשנים האחרונות. הוא ציין לחיוב גם את המיזמים הכלכליים המשותפים ששתיהן מקדמות לאחרונה – החל בהסכמים שיאפשרו להן לנהל את המסחר ביניהן במטבעות הלאומיים שלהן בניסיון להדיר את הדולר ממערכת הסחר הבין־לאומי, וכלה בחוזים שמבטיחים בין השתיים מסחר בנפח גדול יותר ויותר.
ושוב, לא מדובר רק בדיבורים. להצהרות נלווה גם צד מעשי מובהק וחשוב במיוחד: במהלך הפסגה נציגים רוסים ואיראנים חתמו על מזכר הבנות לקראת עסקת ענק שעתידה להיחתם בין שתי חברות האנרגיה הלאומיות של שתי המדינות. במסגרת אותה עסקה, תאגיד האנרגיה הרוסי "גזפרום" עתיד לסייע לחברת הנפט הלאומית של איראן בפיתוח פרויקטים שונים בתחום הגז הטבעי במסגרת חוזה ששוויו הכולל מגיע לכ־40 מיליארד דולרים. מדובר בעובדה חשובה לא רק מפני שזוהי העסקה הגדולה ביותר בתולדות חברת הנפט האיראנית, אלא גם משום שיש לחוזה משמעות רבה לגבי יחסיה של איראן עם המערב. במקור, איראן הייתה אמורה לחתום על העסקה עם חברת הגז הצרפתית "טוטאל" אלא שזו נסוגה מההתקשרויות עם איראן מחמת הסנקציות שהטיל עליה המערב. העובדה שרוסיה ממלאת את מקומה של חברה מערבית מחסלת אפוא עוד מנוף לחץ שהמערב יכול היה להפעיל על איראן. אין ספק שבראי עובדות כאלה, פסגת טהראן היא נקודת ציון חיובית ביחסי איראן ורוסיה.
קשר בילטראלי משמעותי נוסף שהודגש בפסגה הוא זה שבין טורקיה לרוסיה. במידה רבה, היחסים בין השתיים היו החולייה החלשה בברית המשולשת; מלבד חילוקי הדעות לגבי סוריה, במוסקבה לא אוהבים את העובדה שטורקיה מצדדת באוקראינים במלחמתם עם רוסיה ומספקת להם אמצעי לחימה. מאז תחילת המשבר באוקראינה בפברואר האחרון לא התראו פוטין וארדואן פנים אל פנים, ולקראת פסגת טהראן ריחפו סימני שאלה מעל מידת ההצלחה של פגישתם. אלא שפוטין כנראה מצא בליבו מספיק נדיבות כדי לסלוח למקבילו הטורקי. במהלך הפסגה הוא נענה להצעתו של ארדואן, ואפשר לטורקיה לתווך משא ומתן שנועד לאפשר יצוא חיטה מאוקראינה דרך נמלי הים שכבשה רוסיה במהלך החודשים האחרונים. ימים לאחר הפסגה אומנם נחתם באיסטנבול בין נציגי רוסיה ואוקראינה הסכם בנושא זה, ומכליות מלאות חיטה הורשו להפליג מאוקראינה כדי להקל את משבר המזון העולמי.
אומנם יהיו שיטענו שמדובר בהישגים צנועים לכאורה. אחרי הכול, הכרזות גיאו־פוליטיות מלאות פאתוס והסכמים ספורים בתחום סחר החוץ אינם יכולים להיחשב לנקודת מפנה אזורית אמיתית. בסופו של דבר, הפסגה לא הצליחה להוליד הסכמה משולשת בין השותפות לגבי נושאי מחלוקת יסודיים כמו פתרון המשברים בסוריה ובאוקראינה או היחס לנאט"ו. תעיד על כך ההצהרה המשותפת בסיום הפסגה שהייתה כללית, עמומה ו"חלבית" במיוחד, ובהתייחסויותיה לסוגיית סוריה כללה לא־מעט ניסוחים שהינם כמעט חסרי משמעות. ועם זאת, הפסגה מייצגת בכל זאת מחווה של התקרבות בין שלוש מדינות שבעבר איש כנראה לא היה מעלה על הדעת שיש ביניהן קרבת אינטרסים גיאו־פוליטיים. היא מבטאת רגע של הצטלבות אינטרסים, שעשויים להמשיך ולהצטלב גם בעתיד. האם פסגת טהראן תישאר בגדר אנקדוטה היסטורית? שמא היא תהפוך למרכז כובד אזורי חדש? ימים יגידו. בינתיים, ללא ספק מדובר בעדות נוספת לשינויים שעוברים על האזור בשנים האחרונות.
