ב־25 באוקטובר, ערב המבצע הקרקעי של ישראל ברצועת עזה, הבהיר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן: "לדעתנו, החזון לשלב הבא חייב להיות פתרון של שתי מדינות". בשבועות ובחודשים הבאים חזרו ביידן ואישים שונים בממשלו על אותה דרישה, ואין בכך חידוש: היסטורית, הגישה האמריקנית הרשמית לפתרון הסכסוך מושתתת על פתרון שתי המדינות, וגרסאות שונות שלה עמדו בבסיס המדיניות של הממשלים האמריקניים האחרונים. אולם לדעת שני מומחים מובילים למדיניות מארק לינץ' מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ושיבלי תלחמי מאוניברסיטת מרילנד, הגיע הזמן לשנות גישה. בטור משותף שפרסמו השניים במגזין Foreign Affairs, הם מציעים: התעקשותה של ארצות הברית, ובפרט של ממשל ביידן, על פתרון שתי המדינות רק פוגעת בפלסטינים. עד שהתנאים הגורמים לכך ישתנו באופן עמוק, מוטב שארצות הברית תדאג לשיפור המצב בדרכים אחרות.
אל נכון, לינץ' ותלחמי סבורים שיש כוונות ראויות בבסיס החתירה האמריקנית לפתרון שתי המדינות. במידה רבה של צדק, האמריקנים רואים בפתרון זה את ההסדר היחיד שיוכל למלא את השאיפות הלאומיות של שני העמים החיים בארץ, יהיה מקובל על רוב מדינות העולם ועל הארגונים הבין־לאומיים ויועיל למאמץ לנרמול היחסים בין ישראל לעולם הערבי.
מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר והמלחמה בעזה בעקבותיה חיזקו בוושינגטון את האמונה בפתרון שתי המדינות, שכן שם מאמינים שעומק הזעזוע מהאירועים האחרונים יכול להבשיל את התנאים להגעה לפתרון זה. אולם לצד הכוונות הראויות, הפרשנים סבורים שפתרון כזה פשוט לא ייתכן בעתיד הקרוב.
מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר והמלחמה בעזה בעקבותיה חיזקו בוושינגטון את האמונה בפתרון שתי המדינות, שכן שם מאמינים שעומק הזעזוע מהאירועים האחרונים יכול להבשיל את התנאים להגעה לפתרון זה. אולם לצד הכוונות הראויות, לינץ' ותלחמי סבורים שממשל ביידן עיוור לעובדה שפתרון כזה פשוט לא ייתכן בעתיד הקרוב, ואולי מעולם לא היה בגדר אפשרות עד כה.
למעשה, אירועי העשורים האחרונים כבר היו אמורים להבהיר לארצות הברית שפתרון שתי המדינות איננו מתקדם לשום מקום. מאז שכבשה ישראל את רצועת עזה ממצרים בשנת 1967, נותרה הרצועה בשליטה ישראלית דה־פקטו עד היום. מצב זה נותר על כנו למרות האוטונומיה המנהלית הדלה שניתנה לרשות במסגרת הסכמי אוסלו ב־1993 והנסיגה החד־צדדית של ישראל מהרצועה בשנת 2005; אחרי הכול, צעדים אלה לא שינו את המציאות הבסיסית שבמסגרתה ישראל שולטת על גבולותיה של עזה ועל המרחב האווירי שלה. עליית שלטון חמאס ברצועה בשנת 2006 אף סיפקה לישראל תירוצים לצור על עזה, לנהוג כלפיה באלימות ולרסק כל ניצנים של תשתית מדינית בתוכה. מאז, סבבי האלימות העיתיים והדומיננטיות העולה של חמאס ברצועה שחקו בהדרגה את ההיתכנות להקמת מדינה פלסטינית ברצועה, ובנקודה זו התחוללו אירועי 7 באוקטובר.
הממשל האמריקני עיוור לעובדות
אלא שבניגוד לתקווה האמריקנית, מתקפת חמאס ותוצאותיה דווקא פגמו עוד יותר בסיכוי להגשמת פתרון שתי המדינות. בחודשים האחרונים הקצין ראש ממשלת ישראל נתניהו את הרטוריקה שלו נגד קיומה של מדינה פלסטינית, והכריז שישראל עתידה לשלוט שנים ארוכות בכל האזור שמהירדן לים. מסרים דומים השמיעו שותפיו לקואליציית הימין המתנחלי שקראו, כל אחד לפי טעמו, לצעדים מסיפוח מלא של שטחי הגדה המערבית ועזה ועד גירוש של כל האוכלוסייה הפלסטינית החיה בהם.
הקולות הללו, בעיני לינץ' ותלחמי, הם בסך הכול תמונת מראה של דעת הקהל הישראלית. מחנה השלום הישראלי הולך ומצטמק בהדרגה, ואחוז הישראלים שתומכים בפתרון שתי המדינות ירד בין השנים 2010—2022 מיותר מ־70 אחוזים לפחות מ־50. ישראלים רבים מדווחים שאירועי 7 באוקטובר איששו את חששותיהם הגרועים ביותר מפני הפלסטינים, והבהירו להם שמדינה פלסטינית לצד ישראל – או שכנות עם אוכלוסייה פלסטינית במסגרת מדינה שוויונית אחת – הם לדידם איום קיומי. הממשל האמריקני פשוט עיוור לעובדות אלה, או שהוא מתעלם מהן במכוון כאשר הוא ממשיך לדבר על הקמת מדינה פלסטינית.
ממילא, לפתרון שתי המדינות בגרסה שארצות הברית מציעה אין כרגע שותף גם בצד הפלסטיני. הרשות הפלסטינית, שאמורה להיות תשתית המדינה הפלסטינית העתידה, היא מוסד מפורר, אכול שחיתות ונעדר לגיטימיות ציבורית; מצבה גרוע בדיוק כמו מצב העומד בראשה מחמוד עבאס, שזוכה לאחוזי תמיכה חד־ספרתיים. באופן כללי, שיעור הפלסטינים התומכים בפתרון שתי המדינות יורד בהדרגה בעשורים האחרונים, ואלה שעוד תומכים בו אינם מאמינים שארצות הברית היא זו שיכולה לקדמו. במקביל לכך, ישראל ממשיכה לבתר את הגדה המערבית בהתנחלויות ובכבישים ליהודים בלבד, ממיטה הרס מוחלט על עזה ומחסלת את תשתיות השלטון ואת החברה האזרחית בשני האזורים, וכל אלה מקשים מאוד לדמיין מדינה פלסטינית עתידית. לנוכח מציאות זו, השיח האמריקני על פתרון שתי המדינות נשמע כמו הבל הצהרתי חסר משמעות פרקטית.
מובן שכל האמור לעיל לא קרה באשמתה של ארצות הברית, בעיני לינץ' ותלחמי. אם מחפשים אשמים יש להצביע דווקא על "המדינאים הישראלים, שלצד מנהיגים פלסטינים חלשים וממשלות ערביות אדישות, נושאים במרבית האחריות לכך שהמציאות התפתחה בעשורים האחרונים באופן עגום זה". אולם ארצות הברית יכולה וחייבת להכיר בכך ששיח שתי המדינות פשט את הרגל. במקום זאת עליה להתמקד בלהתמודד עם המצב הקיים, ובפרט להבטיח שישראל עומדת בדרישות החוק הבין־לאומי ומבטיחה שכל החיים בשטחה נהנים ממידה שווה של נורמות קיום ליברליות. רק כך, לינץ' ותלחמי סבורים, ארצות הברית יכולה להיטיב עם הפלסטינים ועם הישראלים כאחד, למלא את התחייבויותיה כלפי כל תושבי הארץ וגם לקדם את האינטרסים הפרטיים שלה בעולם כולו.
בפועל, לינץ' ותלחמי מצביעים על כמה רכיבי מדיניות שארצות הברית חייבת לאמץ בהקשר זה. ראשית, ממשל ביידן צריך לחזור בו מהסירוב לחתור לקדם הפסקת אש. לדעת הכותבים, העובדה שמאז תחילת המלחמה לא קרא הנשיא האמריקני להפסקת אש לא רק אפשרה למלחמה להימשך ולהתפשט, אלא גם חיזקה את ממשלת הימין המתנחלי בישראל ופגעה באוכלוסייה הפלסטינית בגדה. מנגד, הפסקת אש תביא הקלה הומניטרית חיונית לתושבי רצועת עזה ותאפשר את השבת החטופים הישראלים, והיא עולה בקנה אחד עם עמדת הציבור האמריקני, שרובו הגדול תומך בעצירת האש. הפסקת אש כנראה גם תביא להפחתת האלימות בזירות נוספות – בין אם אלה חילופי האש בין חזבאללה לצה"ל בגבול הצפוני, מתקפות המיליציות הפרו־איראניות בעיראק כלפי הכוחות האמריקנים או האיום שהחות'ים מטילים בתימן על תעבורת הספינות בים האדום. למען ישראל, הפלסטינים, העולם כולו ואפילו מנהיגותו שלו, ביידן חייב לתבוע מישראל לעצור את האש.
ארצות הברית חייבת להבטיח שהחוק הבין-לאומי איננו מופר בעזה
אולם גם בלי לנצור את האש, ארצות הברית חייבת להבטיח שהחוק הבין־לאומי איננו מופר בלחימה בעזה. בוושינגטון אומנם מתיימרים לאכוף את הנורמות של הסדר הליברלי ואת דיני המלחמה בכל רחבי העולם, אולם מתעלמים מהפרות שלהם כאשר המבצעת היא ישראל. הטענות שישראל מפירה את הדין הבין־לאומי אף זכו לאחרונה לגושפנקה רשמית, כאשר במענה לעתירת דרום אפריקה, לא כפה אומנם בית הדין הפלילי הבין־לאומי על ישראל לנצור את האש, אולם הביע חשש מהפרות אפשריות של החוק והורה לישראל לנקוט מערך צעדים להגבלת הפגיעה באזרחים פלסטינים. לו הייתה ארצות הברית זקוקה למוטיבציה להגביל את ישראל, הרי שהיא קיבלה די והותר ממנה.
אלא שבפועל, נכון לכתיבת שורות אלה ארצות הברית אינה נוקטת שום צעד נגד ישראל. היא אינה לוחצת על ישראל לשנות את דרכיה, וגם ממשיכה להדוף ניסיונות נוספים לפעול נגדה במישור הדיפלומטי והמשפטי. הגדיל לעשות הנשיא ביידן שבמעקפים חקיקתיים שונים מצא דרך להמשיך להעביר לישראל סיוע צבאי, חרף ניסיונות הולכים ומתרבים מצד מחוקקים אמריקנים – כולל ממפלגתו שלו – להתנות את הסיוע הצבאי האמריקני לישראל בכך שהאחרונה תשתמש בנשק במגבלותיהן של נורמות מוסריות ומשפטיות מסוימות. אם ארצות הברית איננה רוצה להיות אחראית להתנהגותה הנפשעת של ישראל, לינץ' ותלחמי מטעימים, ואם היא רוצה לעמוד ביומרתה לאכוף את הסדר העולמי הליברלי, היא מוכרחה לשנות את עמדתה באופן דרסטי.
למעשה, לדעת הכותבים, אימוץ הצעדים הללו יכול להועיל מאוד גם לחזון שתי המדינות החביב כל כך על ביידן. אם ביידן יכיר במדינה פלסטינית בשטחי עזה והגדה, יפסיק להגן על מדיניות ההתנחלות של ישראל בפני האו"ם, יתנה את הסיוע הצבאי האמריקני לישראל בכך שישראל תחדל מלשבש את הניסיונות להקמת מדינה פלסטינית ובתמורה יערוב לביטחונה של ישראל בגבולותיה שמוכרים על ידי מדינות העולם –תיפתח מייד הדרך להתחלת משא ומתן שיאפשר להגשים את חזון שתי המדינות, והדבר ייזקף לזכותה של ארצות הברית. אולם מי שעוקב אחרי התנהלותו של ממשל ביידן בעת האחרונה יכול לספר שמדובר בתרחיש כמעט בדיוני, ואולי מוטב לאמריקנים לאמץ גישה צנועה יותר אבל ישימה.
במקום לפנטז על שתי מדינות אפוא, לינץ' ותלחמי סבורים שארצות הברית צריכה לאמץ גישה מבוססת על נורמות. היא צריכה לנצל את כוחה ואת השפעתה כדי להבטיח שהחוק הבין־לאומי נאכף ושעקרונותיו מכובדים על ידי כל הצדדים, ובפרט על ידי ישראל. עליה להטיל את כל כובד משקלה כדי להבטיח שמירה על זכויותיהם של כל מי שחיים בשטחי שלטונה של ישראל בפועל, אזרחים ולא אזרחים כאחד, ולהפסיק לאלתר את התמיכה בכל ממשלה ישראלית שמפירה זכויות אלה – בין אם אותה הפרה באה לידי ביטוי ביוזמה לגירוש פלסטינים מרצועת עזה, בהמשך נישול הפלסטינים מאדמותיהם בגדה המערבית או בטיפוח ממשל צבאי דמוי אפרטהייד. לא מדובר בצעדים שנויים במחלוקת, במיוחד לא בעיני הציבור האמריקני, הכותבים סבורים, וודאי שהם יזכו גם לאהדת העולם; אם ביידן מעוניין לעמוד בהבטחותיו לעולם, לפלסטינים ולעמו שלו, עליו להתחיל לנקוטם בהקדם.
בעיני תלחמי ולינץ', זוהי חובתה המוסרית המינימלית של ארצות הברית. "הגיע הזמן שהממשל האמריקני ייטול את האחריות לגישה הכושלת שהובילה למלחמה הרסנית זו", ויביא לקיצם עשורים של "פטפוטי סרק על עתיד לא־אפשרי של שתי מדינות, שעה שישראל נהנית מפטור מכל נורמה בין־לאומית". כל זמן שמצב זה נמשך, ארצות הברית היא האחראית הישירה, ו"היא זו שמעמיקה את הסטטוס קוו הלא־צודק והלא־ליברלי ששורר בשטח". הגיע הזמן שארצות הברית תבין שהיא חלק מהבעיה, ורק כך אולי יתאפשר לה לפתור אותה.
תלחמי ולינץ' הם שני מומחים חשובים לסכסוך, וראוי להאזין לטענותיהם רוב קשב. ראוי אף לזכור שעמדתם קונסיסטנטית עם התבטאויותיהם בעבר – בין אם בדבר אי־ההיתכנות של פתרון שתי המדינות, המבט המפוכח על מעמדה של ארצות הברית באזור או ההערכה של מדיניות ממשל ביידן – וכן להביא בחשבון שהם מצטרפים לשורה ארוכה של קולות שהציעו מאז 7 באוקטובר לחשוב מחדש על ההיסטוריה ועל המאפיינים של פתרון שתי המדינות ועל התנאים שעשויים לאפשר אותו או להביא לכישלונו. דומה גם שמאמרם עונה על הציפיות, ומציע ניתוח ריאליסטי לשיקולי המדיניות האמריקנית באזור: הם מציעים לממשל לעבור ממדיניות מבוססת על חזון שמושתתת על עידוד משא ומתן, לגישה מבוססת על חוקים שמושתתת על תמריצים שליליים, והם מאירים על הסיבות לכישלון המדיניות עד כה.
לצד זאת, רכיב אחד בניתוח שלהם סובל מעמימות מסוימת. מחד גיסא, לשיטתם, החזון האמריקני על משא ומתן שתכליתו להביא לפתרון על בסיס שתי המדינות כשל בראש ובראשונה בשל סרבנות ישראלית: למרות הדרישה האמריקנית, סירבה ישראל להידיין, וניהלה מדיניות בעלת השלכות הרסניות לפתרון שתי המדינית. אולם לדעתם, המדיניות המבוססת על נורמות שהם מציעים לא תאפשר לישראל לסרב: אין ספק שכאשר ארצות הברית תציב את ישראל בפני בחירה אם לשפר את דרכיה או לוותר על התמיכה הדיפלומטית והצבאית האמריקנית, היא תבחר באפשרות הראשונה.
אולם אם אכן מדובר בעובדה טריוויאלית כל כך, מדוע עד כה לא לחצה ארצות הברית על ישראל באופן דומה בניסיון להביאה אל שולחן המשא ומתן? זה עשורים שישראל נהנית מגיבוי אמריקני דיפלומטי וצבאי, גם בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובכל זאת היא לא נעתרה לקריאה האמריקנית להפסיק את הבנייה בהתנחלויות או לשבת עם הפלסטינים לשולחן המשא ומתן. מדוע שהמקרה יהיה שונה אם הפעם ידרשו בוושינגטון שישראל תערוב לשלומם של הפלסטינים או תימנע מהפרת הדין הבין־לאומי? ואם אכן כישלונה של ארצות הברית במימוש חזון שתי המדינות נובע מכך שהיא נקטה גישה הצהרתית וחסרת שיניים, מדוע שדווקא כעת יצמחו לה שיניים שניתן יהיה לחשוף כדי לאיים על ישראל לבל תפר את החוק הבין־לאומי?
שאלות אלה אינן זוכות למענה מספק בטור של תלחמי ולינץ', ובכך הניתוח שלהם חסר. מנגד, קריאת הכיוון שלהם לממשל האמריקני עומדת על כנה. ימים יגידו אם בוושינגטון קראו את ההמלצות, וכיצד ישפיע שינוי גישה ברוחן על עתיד פתרון שתי המדינות ועל גורלם של יושבי הארץ.
