בתי אבן עם כיפות בסגנון מסורתי מוקפים ברקטות חלל באמצע המדבר. זהו המראה הסוריאליסטי של אזור ענק אל־ג'מאל בדרום תוניסיה, ששימש סט הצילומים לחלק הראשון של "מסע בין כוכבים" ב־1977, ועד היום פוקדים אותו תיירים רבים. תיאור זה פותח את מאמרו של האני בשר, עיתונאי ומפיק סרטים מצרי. המאמר פורסם באתר אל־ג'זירה, והוא מנתח את הפוטנציאל הכלכלי של תעשיית הקולנוע בעולם הערבי.
השיח על אודות הקולנוע במדינות ערב, כך רומז בשר, מתמקד בעיקר בהיבטים תרבותיים ואומנותיים, לא־כלכליים. השיח המצומצם שבכל זאת מתקיים בנושא, מצטמצם לדיון על שכר השחקנים ועל הרווחים של חברות ההפקה. אולם, לדבריו, יש לתת את הדעת על כך שהקולנוע הפך מזמן לתעשייה כבדה, כלשונו, אשר תורמת להכנסתן הלאומית של מדינות. אין מדובר רק בהפקת הסרטים עצמם, אלא גם במתן שירותים הקשורים למקומות הצילום, לאולפנים ולדרישות נוספות של הקולנוע כתעשייה.
כך למשל, כלכלתה של תוניסיה, אשר הייתה בעבר יעד של חברות הפקה בין־לאומיות, הפסידה בשנים האחרונות הכנסות ישירות מתעשיית הקולנוע בסך של יותר מ־30 מיליון דולרים. זאת, לדבריו, בשל "הסערות הביטחוניות שחוותה". בשר אינו מפרט מהן אותן סערות. תוניסיה דווקא נחשבת למדינה שלא חוותה אלימות קשה בעקבות האביב הערבי, אולם ייתכן כי בשר מכוון לדיווחים מלפני כמה שנים שלפיהם פעילי דאעש במדינה השתלטו לזמן מה על הסט של מלחמת הכוכבים, אשר הפך תחנת מעבר של פעילים ללוב השכנה.
מסע בין כוכבים: מתוניסיה לירדן
בירדן, לעומת זאת, המצב שונה, וגורמים רשמיים פועלים במרץ כדי לחזק את תעשיית הקולנוע המקומית ולמשוך חברות הפקת מכל העולם. העניין הרב בפיתוח הענף אף הוביל לידי כך שצבא ירדן סיפק שירותים נדרשים באתרי צילומים, כפי שקרה בצילומי החלק התשיעי של "מלחמת הכוכבים", אשר צולם ב־2019 באזורים ואדי רום ושאכריה שבמחוז עקבה. סרטים שכאלה אף נהנים מפטור ממס בירדן, ומבחינת האוכלוסייה המקומית, מדובר בתעשייה המספקת הזדמנויות עבודה במשרה מלאה לכחמשת אלפים איש, מספר שצפוי רק להאמיר.
מרוקו היא דוגמה נוספת למדינה ערבית בעלת ניסיון עשיר בהשקעות בענף הקולנוע. על פי נתוני מרכז הקולנוע המרוקאי, ההכנסות מצילומים ומהפקות של חברות זרות בממלכה הסתכמו בכ־83 מיליון דולרים ב־2019, עלייה של כמעט 9% לעומת 2018. נתונים אלה כוללים רשימה ארוכה ומגוונת של הפקות: סרטים עלילתיים ודוקומנטריים, כמו גם סדרות ותוכניות טלוויזיה ופרסומות. לממלכה מגיעות חברות זרות מארה"ב, מאירופה וכן מיפן, ברזיל ודרום אפריקה.
הדוגמאות המעטות הללו לתעשיות קולנוע בעולם הערבי מעידות עד כמה קידום הענף מצריך השקעה מצד הדרגים הממשלתיים הגבוהים ביותר לצד בניית אתרים ואולפנים עם מפרטים מיוחדים. הסיבה לכך היא שהתשואה הכלכלית של הענף גבוהה. כמו כן, השפעתו החיובית של הענף מתרחבת ומשפיעה גם על מגזרים אחרים, כגון תיירות, מסחר, תעשיית הביגוד, אביזרי האופנה וכיוצא בזה.
ירידת התמיכה הממשלתית בקולנוע הערבי
בשר סבור כי אחד המשברים שמהם סובל ענף התרבות בעולם הערבי בכלל, וענף הקולנוע בפרט, הוא משבר המימון והתמיכה הממשלתית, תמיכה שהתקיימה בשנים עברו מסיבות רבות, שהיו בחלקן אידיאולוגיות או פוליטיות, אך דעכה בעקבות השינויים הגיאופוליטיים והכלכליים בעולם הערבי. בשר אינו מפרט בנדון, אך נראה כי הוא מתכוון בעיקר לירידת כוחן של מדינות כמו מצרים או סוריה כמרכזי הלאומיות והתרבות הערבית, אל מול עליית כוחן של מדינות המפרץ העשירות, אשר תומכות בעיקר בתרבות ובקולנוע פופולארי-מסחרי.
תעשיית הקולנוע הכבדה, שהיא נדבך של כלכלת התרבות, יכולה לסייע בהפיכת התרבות והאומנות למוצר רווחי, כלשונו. זאת על ידי מתן הזדמנויות תעסוקה ויצירת אינטראקציה בין כישרונות מקומיים לחוויות גלובליות, מצד אחד, ובאמצעות אספקת מקורות מימון לא־מסורתיים עבור הפקות קולנוע מקומיות, מצד שני.
שינויים בהרגלי הצפייה: נטפליקס והעולם הערבי
העיסוק בתעשיית הקולנוע הכבדה של ימינו אינו עוד בבחינת מותרות או עניין השמור ליוזמות בודדות ולמגזר הפרטי בלבד, משום שתנופת הצריכה המקומית של המוצר הקולנועי העולמי צוברת תאוצה חסרת תקדים עם הגידול והגיוון של שירותי הזרמת מדיה (סטרימינג), דוגמת נטפליקס ודיסני פלוס.
בשר סבור כי שירותים אלה מאפשרים "לשווק", לדבריו, תרבויות מקומיות דרך יצירות קולנועיות ושזהו עניין הראוי לשבח, שכן הוא מעצים את הדיאלוג בין ציוויליזציות ובין תרבויות. מצד שני, הוא מודע לכך כי פלטפורמות אלה גם מחזקות את הניכור והבידוד התרבותיים של "עמים שלא הדביקו את הפער", כהגדרתו, ומציין כי גם אם סרטים ערביים שונים מגיעים לעיתים לאוסקר או לפסטיבל קאן, מדובר בהישג אינדיבידואלי של היוצרים.
בשר מתייחס גם לחשש שמביעים רבים בעולם הערבי מהגידול בהיקפי הפקות הסרטים, אשר "עומדים בסתירה לתרבות ולמנהגים המקומיים". הוא מזהיר מפני תרגום חשש זה להעמקת הבידוד והחשדנות ומפני נקיטת מדיניות של חסימה ומניעה. במקום זאת, יש להרחיב את פיתוח הטכניקות החדשניות שמאפיינות את תעשיית הקולנוע כיום.
המאמר מסתיים באמירה שאולי מוקדם מדי לדון בהפיכת הקולנוע הערבי לתעשייה שתסחוף צופים ברחבי העולם, בדומה לתעשיות הקולנוע של הודו או של דרום קוריאה, אך כדאי לכל הפחות לבחון את הניסיונות של השקעה מוצלחת בענף זה לפני שנחמיץ את הרכבת, כלשונו של בשר.
